הרבי לא משאיר את האדם ברמה החווייתית בלבד, אלא מוריד את כל דבר לרמת המעשה, שכן “

הרבי לא משאיר את האדם ברמה החווייתית בלבד, אלא מוריד את כל דבר לרמת המעשה, שכן “המעשה הוא העיקר” * המעשה הוא היתד שמקבע את האדם לקרקע המציאות * וגם: איך משמרים את החוויה של תשרי לכל ימות השנה?

פעמים רבות עומד הרבי מה”מ על השבריריות שיש בתקופה זו של השנה, תקופת התפר שבין ימי הפסגה והשיא של השמחה, לבין הימים האפרוריים של תחילת שנת המעשה והעשיה. זו תקופה של נפילה רגשית לא פשוטה עבור אנשים רבים.

בשיחותיו הקדושות ובאגרותיו מרבה הרבי להזכיר את משמעות האימרה “ויעקב הלך לדרכו”, כשהוא מסביר כי ה”דרכו” של יהודי אליה הוא יוצא כעת בתחילת השנה, מקבלת ביטוי חזק יותר כדרך אישית אינדוודואלית (“דרכו” שלו) מול הדרך בה הוא פסע בימי החגים יחד עם העם כולו. אך דווקא שם, בדרך האישית שלו, עליו להביא לידי ביטוי את האוצרות הנפשיים והרוחניים שקיבל באופן של “כל דרכיך דעהו”.

הרבי משתמש בדימוי שהביא אדמו”ר הריי”צ, שזה הזמן שבו “פורקים את החבילות” אותן מילאנו בימי החגים באימה וביראה, בשמחה ובריקודים עד כלות. “חודש תשרי הוא ‘חודש כללי’ גם במובן זה שבחודש זה מצטייד היהודי ב’סחורה’ לכל השנה כולה, ומיד לאחריו עליו להתחיל ב’פירוק המטען’ לשימוש יום יום בכל הפרטים. אין להסתפק ולצאת ידי חובה במה שנעשה בחודש הכללי” (אגרות מלך ח”א עמ’ קסג).

איך עושים זאת? איך יהודי מצליח לעשות העברה נכונה מהחוויה המרוממת של תשרי לימי השגרה? ובכלל, איך מצליחים לשמר אווירה?

מסופר כי אחד החסידים שזכה לשהות אצל הרבי בחודש תשרי באווירה המרוממת והמיוחדת, טפחיים מעל פני הקרקע, חזר לביתו לאחר החגים, שב אל חיי היום יום והרגיש כי או–טו–טו הוא עומד לאבד את ההרגשה הכה–מיוחדת שחווה. הוא כתב על כך לרבי.

הרבי כתשובה יעץ לו עצה פשוטה: לקבל על עצמו החלטה מעשית טובה. ‘בכל פעם שתבצע במשך השנה את ההחלטה שקיבלת על עצמך, תזכר מאין היא באה ועל רקע מה — על רקע החוויה המיוחדת של חודש תשרי שחווית כאן’, כתב לו הרבי (תוכן התשובה).

הרבי, כדרכו בקודש, לא משאיר את האדם ברמה החווייתית בלבד, אלא מוריד את כל דבר לרמת המעשה, שכן “המעשה הוא העיקר”. המעשה הוא היתד שמקבע את האדם לקרקע המציאות. זה הנוהג בסוף כל שיחה, כולל השיחות שעסקו בעניני קבלה רמים או בענינים נעלים, הרבי חותם בפרקטיות מעשית. כי בלי מעשה, הדברים נשארים בגדר דיבור.

“לפיכך השעה כשרה עתה, כאמור, להזכיר שוב את מבצעי המצוות, עליהם דובר בהרחבה בהזדמנויות שונות בחדשים האחרונים, ולקשר אותם עם הענין של ‘ויעקב הלך לדרכו’, כלומר ללכת בהם לעסוק בהם יותר מבעבר, בהתאם לציווי ‘מעלין בקודש’” (שם). הרבי מתרגם את הכול למעשה.

•      •      •

המפתח המרכזי של עולם האימון האישי (קאוצ’ינג) שמבקש להביא אנשים לידי הצלחה בחייהם, הוא עשיה. הכי חשוב לא להישאר בגדר הרעיונות והמחשבות, אלא לעבור לאזור המציאותי, המעשי והפרקטי. המקום הזה מעמיד כל אדם במבחן המציאות. דווקא עולם המעשה מפיק מהאדם את היכולות האמיתיות שהקב”ה חנן אותו בהם. לעולם לא נדע לשחות אם לא ניכנס למים, ולעולם לא נדע לנהוג רק כי הצלחנו במבחני תיאוריה.

כאן מגיעה הבעיה, שלא תמיד אדם מאמין בעצמו או בסביבה שלו. פעמים שיש בנו חשש מלהכנס למצבים של עשייה כי אנחנו מפחדים שה’אני’ יאכזב את עצמי. הכי קל לא לעשות, כי אם אני לא עושה, אני מוגן. אם אדם מפחד לכתוב, ליצור, ללמוד מקצוע, להתחתן או גם להתקדם מבחינה רוחנית, אז הוא לא יממש את מה שהוא רוצה וגם יכול. אי אפשר להתנהל מהמישור התפיסתי בלבד. רק לא מזמן קראנו בתורה “אשר ברא אלוקים לעשות”; הקב”ה הותיר חלק מסוים בעולם באופן לא מושלם שכן את החלק הזה הוא הותיר לנו לעשותו ובכך להביאו לשלימות.

הרבי מתווה את הדרך באופן ברור, והיא חוזרת על עצמה שוב ושוב באינספור שיחות קודש כמו גם באגרות קדשו: הבסיס להגשמה ומימוש של דברים, הוא דרך עשייה, אין דרכים עוקפות, כי “המעשה הוא העיקר”. מספיק להתנזר מעשיה, מספיק להתנצח בדברים; אין צורך לחיות בהכחשה עצמית. הם לא נותנים כלום לאדם. אין דרך אחרת.

נכון שיש פחדים וחששות שאולי לא נצליח, אבל זה המסר שעלינו להפנים מפרשתנו “לך לך”. אי אפשר להתקדם ולהגיע לשום מקום בלי להוציא את הרגל מחוץ לאיזור החששות ולעשות את הפסיעה האקטיבית הראשונה בדרך ליעד. זו הסיסמה שהרבי מבקש שתלווה אותנו בתקופה זו של השנה — ללכת ולנוע קדימה (כי יעקב הלך לדרכו).