אור חסידי בטשקנט

‘התמים’ הקשיש, נחשב על ידי ידידו הרב יוסף ויינברג כ’נספה בשואה’, ואך לפני כשנה ומחצה התברר כי הוא חי בטשקנט • בחודשים האחרונים שני הידידים נפטרו ובודאי שמחים להיפגש למעלה ולהעלות זכרונות מימי שבתם בתומכי תמימים אוטווצק • תגלית בלעדית ומרגשת

“אני יודע מה זה ‘רבי’, למדתי בישיבת ‘תומכי תמימים’ באוטווצק שבפולין וכשנכנסתי ל’יחידות’ אצל אדמו”ר הריי”צ, ראיתי אור גדול ממלא את החדר. רבי זה לא דבר שאפשר להסביר, רבי זה בשבילי הכל. כשאדמו”ר הריי”צ הסתלק, אמרנו שאנו מקווים שישוב אלינו ויגאלנו; כך גם עכשיו, אנו מתפללים שהרבי יגאלנו”.

הדברים האלו – שנכתבו ביומן השליחות שלי, ביום ב’ בתמוז תשנ”ה – יצאו מפיו של ‘התמים’ ר’ שמואל ארבוז, מי שכיהן כסגן נשיא הקהילה היהודית בטשקנט בירת אוזבקיסטן. ר’ שמואל הלך לעולמו בערב שבת בראשית, כ”ו בתשרי תשע”ג והוא בן 91 שנים. זכה, ובקבורתו עסקו שני ‘תמימים’ ששהו בשליחות בחודש תשרי השנה בטשקנט.

במשך יותר מיובל שנים, נחשב ‘התמים’ הקשיש למי ש’נספה בשואה’ – כך לפחות לפי עדותו של ידידו הרב יוסף ויינברג. רק בשנים האחרונות התברר כי ר’ שמואל חי בטשקנט. מסתבר כי ר’ שמואל שרד את אימי המלחמה והתגלגל לטשקנט.

כדי להבין את נפתולי חייו של ‘התמים האבוד’, נתחיל לספר את קורות חייו מתחילה.

ר’ שמואל ארבוז (ארבס), אשר כונה “ר’ שמיל”, נולד ביום כ”ו בסיון תרפ”א, בוורשה בירת פולין. בצעירותו למד ארבע שנים בישיבות “תומכי תמימים” בוורשה ובאוטווצק בצילו של אדמו”ר הריי”צ. קורות דברי הימים ההם הלא מתועדים ברשימות התלמידים ששרדו מאותן שנים, חלקן פורסמו בספר “תולדות חב”ד בפולין”.

באותן שנים טובות בהן שקד על לימודי הנגלה והחסידות בישיבה החב”דית, התיידד עם חבריו התמימים, במיוחד עם החסידים הנודעים הרב יוסף ויינברג ע”ה והרב איצ’ה מענדל ליס ע”ה. “הוא ידע ללמוד היטב”, העיד עליו לימים הרב ויינברג.

אלול תרצ”ט, עננים שחורים מכסים את שמי אירופה, הנאצים ימ”ש פולשים לפולין, ויהודים רבים נמלטים למדינות הסמוכות ובהן ליטא. בין הבורחים מצויים גם תמימים בהווה ובעבר, מישיבות “תומכי תמימים” בפולין, ובהם ר’ שמיל.

ר’ שמיל החל את מסעו לעבר הגבול בשלהי חורף ת”ש, חצי שנה לאחר תחילת המלחמה. במהלך ניסיון לעבור את הגבול לליטא (שנכבשה באותה תקופה על ידי רוסיה), נאסר. דבר מאסרו נכתב באגרת אל אדמו”ר הריי”צ שנכתבה על ידי התמימים שהצליחו להבריח הגבול ולהגיע לוילנא: “זה כשני שבועות שקיבלנו מכתב גלוי מהתלמיד שלמה משה אייזנברג, אשר התלמיד שמואל ארביס [ארבוז] ואברהם ראייעווסקי יושבים בפענסיאנאט [במלון, כלומר – במאסר]… ומתייראים המה שלא ישלחום אל ארץ מולדת כ”ק רבותינו הק’ זצוקללה”ה [לסיביר שברוסיה], כי את כל הפליטים שולחים שמה” (תולדות חב”ד בפולין ע’ רעא).

בשנת תש”א הושגו אישורי ויזה לארצות הברית עבור התמימים הרבים שלמדו בתקופת פרוץ המלחמה או בשנים קודם לכן, ב”תומכי תמימים”. ברשימות הללו נמצא גם שמו של ר’ שמואל ארבס (ארבוז), אלא שבתקופה זו הוא כבר הוגלה לסיביר, וכעבור זמן גוייס לצבא הרוסי. בתום המלחמה הגיע אל העיר קורסק שברוסיה, ומשם התגלגל לטשקנט.  

התלאות והסבל לא הטיבו עם מצבו הרוחני, אולם כאשר ברית המועצות התפרקה, הגיע לטשקנט שליח הרבי הרב אבא דוד גורביץ. זה האחרון פגש בו ושכנעו לפקוד את בית הכנסת האשכנזי החב”די בטשנקט, בו החלה להתפתח קהילה מחודשת. היה חסר בה בעלי תפילה. בשל קולו הגבוה והידע שרכש מתקופת “תומכי תמימים”, החליט הרב גורביץ להכשירו להיות בעל תפילה. בסבלנות רבה, לימדו את המנהגים המקובלים בקרב בעלי תפילה, כמו גם את המנגינות החב”דיות. כעבור זמן לא ארוך, הפך ר’ שמיל לבעל תפילה קבוע בשבתות ובימי חג ומועד. במקביל שודרג מעמדו לסגן נשיא יו”ר הקהילה האשכנזית. בתפקיד זה פעל רבות למען היהודים המקומיים, עבודה זו נעשתה בתיאום עם שליח הרבי.

הכרתיו לראשונה לפני עשרים שנה, כאשר שהיתי בשליחות בטשקנט. ההיכרות בינינו נפרשה על פני מספר שנים בהן שהיתי בשליחות בעיר לתקופות ארוכות וקצרות. רבות יצא לי לשוחח עמו, כאשר את עובדת לימודיו בחב”ד הזכיר פעמים אין ספור. אחת הפעמים שהעלה זכרונות מ”תומכי תמימים”, היה בעת התוועדות ג’ תמוז, כפי שציטטתי אותו בפתח הכתבה.

•      •      •

היה זה בתחילת אדר שני תשע”א, כאשר הרב שלום דובער לוין, מנהל ספרית אגו”ח בניו יורק, שיגר לי שתי תמונות של ר’ שמיל - האחת מהשנים האחרונות והשניה מהתקופה בה החל ללמוד ב”תומכי תמימים” בורשה. הרשד”ב לוין ביקש לדעת האם היהודי הזה התגורר בעבר או בהווה בטשקנט. הוא הוסיף וציין כי ידידו לספסל הלימודים הרב יוסף ויינברג, קיבל מידע כי ר’ שמיל נספה בשנות השואה, וכך הוא משוכנע בכך עד עתה. והנה, כעת הגיע מידע שהיהודי הזה לא נספה, אלא התגורר בטשקנט כל השנים.

הרשד”ב לוין ביקש לקבל תשובה בהקדם, כיון שעסק באותם ימים בהכנת ספרו “תולדות חב”ד בפולין”.

השבתי לו, כי כאשר עזבתי את טשקנט לפני למעלה מעשור, ר’ שמיל התפלל קבוע בבית כנסת חב”ד ואף שימש כבעל תפילה. בכל מקרה הפניתי את השאלה גם אל השליח הרב אבא דוד גורביץ’, שהשיב כי ר’ שמיל אכן מתגורר עד עתה בטשקנט. הרב לוין הזדרז לספר על התגלית לר’ יוסף ויינברג, שהופתע עד מאוד לדעת כי ידידו חי עד היום הזה.

מפאת גילם המתקדם ומצבם הרפואי של שני הידידים, לא נוצר קשר ביניהם, וביום ז’ בתמוז תשע”ב, לפני כמחצית השנה, הלך ר’ יוסף ויינברג לעולמו. מספר חודשים לאחר מכן, בכ”ו בתשרי תשע”ג, ערב שבת בראשית, הלך אחריו גם ר’ שמיל.

זו תקופה ארוכה שהרב גורביץ’ אינו שוהה בטשקנט, לאחר שהשלטונות אסרו עליו זאת, אולם לקראת חודש תשרי שיגר אל העיר שני תמימים שפעלו בקרב יהודי העיר בימי החגים. שניים אלו, בעזרת ר’ אליעזר (ליאוניד) גולדפרב מראשי הקהילה, ערכו הלוויה בהשתתפות חברי הקהילה, והביאו את ‘התמים’ הקשיש לקבורת ישראל. השליח הרב אבא דוד גורביץ’ נטל על עצמו לומר קדיש לעילוי נשמתו במשך שנת האבל.

אור חסידי בטשקנט

בגוף הכתבה מסופר על תמימים ששהו ב’תשרי’ בטשקנט והם עסקו בהבאת ר’ שמיל לקבר ישראל.

שני התמימים הם דוד דוידוב וברוך בילוב הלומדים ב”תומכי תמימים” בכפר חב”ד והגיעו לטשקנט בחסותם ויוזמתם של הרב אבא דוד גורביץ’ ור’ שמחה קוליעקב, כאשר הוצאות השליחות מומנו באמצעות “קונגרס יהודי בוכרה” בראשות הנגיד ר’ לב לבייב, וארגון “אור אבנר” בארה”ב בראשות ר’ זלמן זבולונוב. התמימים-השלוחים ארגנו מנייני תפילה בימים הנוראים, בנו סוכות וזיכו רבים בנטילת לולב.

קשיים רבים היו בהעברת ד’ מינים לטשקנט, ולבסוף שגריר ארץ ישראל באוזבקיסטן דאג לשגרם מארץ הקודש בדואר דיפלומטי, וכך הגיעו לטשקנט במהירות ובשלמות. התמימים מצדם הזדרזו להעביר סטים של ד’ מינים לקהילות היהודיות באוזבקיסטן כולה.

באחד מימי חול המועד ערכו התמימים שמחת בית השואבה ברוב עם, ובהשתתפות יהודי טשקנט ואנשי שגרירות ארץ ישראל. השמחה הגדולה של שמחת תורה חתמה את אירועי השמחה בחודש תשרי בקהילה היהודית החשובה בטשקנט.