ערב חג הסוכות תשמ”ז. זקני החסידים, רבנים, עסקנים והזוכים בגורל, כולם יחד מצטופפי

ערב חג הסוכות תשמ”ז.

זקני החסידים, רבנים, עסקנים והזוכים בגורל, כולם יחד מצטופפים ליד חדרו של הרבי כדי לקבל את ארבעת המינים. החלוקה נעשתה על פי רשימה שהייתה ביד המזכירים, אותה רשם הרבי בעצמו.

לאחר שכל אחד בחר את הלולבים, או ההדסים ושאר המינים, נפתחה דלת “גן עדן העליון” והרבי יצא אל “גן עדן התחתון”. בזה אחר זה עברו זקני וחשובי החסידים, ולכל אחד מהם אומר הרבי (בתרגום מאידיש): “שיומשכו כל ההמשכות לכל השנה”. בכל אחד נותן הרבי מבט מיוחד, בצירוף הברכה.

ר’ מענדל פוטרפס מדדה מתוך “גן עדן התחתון” החוצה, ואחריו פוסע ר’ זושא וילימובסקי (הידוע בכינויו “הפרטיזן”) ובידו הוא אוחז לולב בלבד. שלא כבכל שנה, הפעם לא קיבל הדסים; איש לא יודע במה נשתנתה שנה זו משאר השנים, שכן כל אחד מהחסידים מקבל על פי הוראתו הישירה של הרבי. זאת ועוד: כשר’ זושא עובר מול עיני קדשו של הרבי ומצפה לברכתו הלבבית–השנתית ‘להמשיך את ההמשכות לכל השנה’, הרבי אינו מברך; עיניו של הרבי נעוצות בנקודה עלומה כמו לא רואה אותו. ר’ זושא ממשיך לפסוע קדימה מבלי שהרבי מברכו. אחריו ממשיכים לעבור שאר זקני החסידים, עליהם מרעיף הרבי את ברכותיו כהנה וכהנה…

באותו לילה, הראשון של חג הסוכות, פגש אחד החסידים את מרת ירוסלבסקי, אשת הרה”ח ר’ משה ע”ה, וראה דאגה עמוקה על פניה. “ר’ זושא מרגיש מאוד רע”, אמרה והתכוונה על ר’ זושא וילימובסקי כמובן. היא לא התכוונה למצבו הפיזי–רפואי, אלא על הרגשה רעה אחרת: “הרבי לא נתן לו היום הדסים, והוא מודאג מזה”, הסבירה…

ולבו של ר’ זושא, לב חסיד נאמן, ידע והרגיש כי משהו אינו כשורה…

•

למחרת בלילה, ליל יום טוב שני של סוכות. חסידים רבים רוקדים ומפזזים בשמחת בית השואבה בצומת הרחובות קינגסטון ומונטגומרי שבשכונת ‘קראון הייטס’. שלא כתמיד, הפעם ר’ זושא מאחר להגיע. דמותו הקורנת היא חלק בלתי נפרד מהנוף של שמחת בית השואבה. כולם יודעים כבר את מקומו הקבוע, כשהוא עומד על חבית או על הבמה, ומעודד את השירה בנגנו על חליל. בימי חול המועד היה זה חליל אמיתי, ואילו ביום טוב היה זה מקל דמוי חליל…

רק בשעת לילה מאוחרת נראתה דמותו, וכהרגלו הוא מתחיל לעודד את השירה, אלא שהלילה, משום מה, הוא מסיים מוקדם מתמיד. הוא עזב את צומת הרחובות והחל עושה את דרכו, בטרם עת, אל 770, שם נכנס לסוכת האורחים הגדולה שבחצר.

לפתע חש לא טוב. כמה חסידים שהיו במקום ונכחו בכך, ניסו לסייע לו, והורידו ממנו את הסירטוק והמגבעת, וסייעו לו לשכב על הספסל. אך הוא קם מיד, ומבלי אומר לבש בחזרה את הסירטוק, חבש את מגבעתו ונשכב שוב על הספסל כמו מנסה לאסוף כוחות.

רגעים אחדים לאחר מכן, השיב את נשמתו לבוראה בסוכת האורחים — — —

או אז היו שקישרו זאת למה שארע יום קודם לכן, במעמד חלוקת ד’ המינים ב”גן עדן התחתון”, כאשר הרבי לא בירכו “שיומשכו כל ההמשכות לכל השנה”. ויהי לפלא…

היו מהחסידים שנזכרו כי כמה ימים קודם לכן, במוצאי יום כיפור, התוועד ר’ זושא, ובדבריו הזכיר את פטירתו הפתאומית של החסיד ר’ חיים שמריהו גוראריה (ראה פירוט על כך בגיליון הקודם) בליל ‘כל נדרי’, בסמוך לארון הקודש, מול עיניו של הרבי, שנתיים קודם לכן. ר’ זושא ציין את המאורע ואמר בלבביות חסידית אופיינית: “אני לא מפונק כמוהו, אני אסתפק בחצר המלוכה…”

הלווייתו יצאה מ–770 ביום ראשון של חול המועד, י”ז בתשרי, כאשר אלפי חסידים והאורחים ליוו בתדהמה את החסיד הנמרץ והפעלתן, שרק אמש ראוהו משמח את האלפים בשמחת החג.

היו מהחסידים שסיפרו דבר פלא — כי בימים הראשונים שלאחר פטירתו, בתום כל תפילה, היה הרבי פונה למקום בו עמד ר’ זושא בקביעות בעת התפילות, ועודד את השירה בהנפת יד כאילו ר’ זושא עמד במקום…