שבמפורש יש בכוחם של ישראל למחות

בימים אלו חוזרים אנשים נשים וטף מחצרות קודשנו, לאחר שהות של חודש ימים בצילא דמהימנותא. כל מי שנכח שם, ראה במוחש כי ההנהגה ב–“770”, זעקה ומחאה נמרצת ומוחלטת של הציבור כולו כאיש אחד בלב אחד, “אין אנו מניחים אותו”. ודווקא מתוך שמחה וטוב לבב.

בהתוועדות שבת פרשת האזינו תשכ”ז (והדברים הוגהו ונחתמו בטבעת המלך בקיצור בלקוטי–שיחות חלק י”ט ע’ 339 ואילך ובמיוחד בעמוד 346) מדבר הרבי שליט”א מלך המשיח על אודות הפסוק בפרשת האזינו “וידבר ה’ אל משה בעצם היום הזה לאמר. עלה אל הר העברים הזה הר נבו וגו’. ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמיך וגו’”.

אומר רש”י על הפסוק: “בשלושה מקומות נאמר בעצם היום הזה. נאמר בנח … לפי שהיו בני דורו אומרים, בכך וכך, אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה. ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה. אמר הקב”ה הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה.

“במצרים נאמר בעצם היום הזה הוציא ה’, לפי שהיו מצריים אומרים, בכך וכך, אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחין אותם לצאת. ולא עוד אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין בהם. אמר הקב”ה הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה.

“אף כאן במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו ישראל אומרים, בכך וכך, אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו. אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה, אין אנו מניחין אותו. אמר הקב”ה הריני מכניסו בחצי היום וכו’”.

במשך חלק גדול של ההתוועדות מסביר הרבי באופן נפלא את הפרטים ברש”י על פי דרך הפשט. אך בסיום ההתוועדות הוא מבאר על פי “יינה של תורה”.

מדוע, שואל הרבי, משנה רש”י בלשונו: בשתי הפעמים הראשונות, בנח ובמצרים, כותב רש”י “אמר הקב”ה הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה”. ואילו בפעם השלישית, בנוגע למיתתו של משה, כותב רש”י רק “אמר הקב”ה הריני מכניסו בחצי היום וכו’” - מדוע אין הוא כותב “וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה”?!

בנוסף: איך ייתכן שנברא יעלה על דעתו למנוע את מיתתו של משה, “אין אנו מניחין אותו” - נברא עלול לחשוב שהוא יכול למנוע בכח את כניסתו של נח לתיבה או את יציאתם של ישראל ממצרים, אבל איך בכלל עלול נברא להעלות על דעתו שהוא יוכל למנוע ממישהו להיפטר מן העולם? וכי זהו דבר שבכוחו של נברא?!

ומבאר הרבי: העובדה שרש”י אינו כותב “וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה” היא בדיוק - משום שבמפורש יש בכוחם של ישראל למחות: כאשר ישראל זועקים ומכריזים באופן מוחלט שבשום אופן “אין אנו מניחים אותו”, הרי אפילו אילו הייתה גזירה על כך, הרי המחאה של ישראל יש בכוחה להועיל ולמנוע זאת, כדברי הגמרא (ב”מ נט, ב) “קודשא בריך הוא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני”, ומתבטלת לגמרי פטירתו של משה!

אמנם באותו מקרה, אצל משה רבינו, לא היה כך, אומר הרבי, משום שאז היה צריך דווקא להיות שמשה לא ייכנס אז לארץ לטובתן של ישראל. וכמרומז בלשון “בעצם היום הזה”, שהדבר היה נוגע לעצם מציאותם של ישראל. שכן אילו היה אז משה רבינו נכנס לארץ ובונה את בית המקדש, לא היה יכול להיות עוד חורבן הבית. וכאשר היו חוטאים, הרי במקום החורבן הגשמי, בו “שפך חמתו על העצים ועל האבנים”, היה ח”ו עושה כלה בשונאיהם של ישראל (בלשון סגי נהור). ולכן עשה הקב”ה שהדברים לא יהיו באופן כזה, “אמר הקב”ה הריני מכניסו בחצי היום וכו’” - אבל לגופו של ענין, רש”י לא יכול לכתוב “וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה”, שכן עקרונית, במפורש יש בכוחם של ישראל למחות, והמחאה מועילה שלא תהיה כלל פטירתו של משה. עד כאן תוכן דברי הרבי באותה התוועדות.

בזמן “פרוע” צריך לדבר דיבורים “פראיים”

בהתוועדות שבת פרשת האזינו תשמ”ו (התוועדויות ח”א ע’ 155) תובע הרבי שליט”א שצריכה להיות ההנהגה של “אין אנו מניחים אותו” בנוגע לכ”ק מורי וחמי נשיא דורנו. ואם יטענו, ממשיך הרבי, שאלו דברים “פראיים”, “ווילדע רייד” - יש לדעת שנמצאים בזמן “פרוע”, “ווילדע צייט”, ולכן צריך לדבר “ווילדע רייד”! ועוד ועיקר שאין זה כלל “ווילד” אלא כך הוא על פי תורת אמת וכו’.

כל ההנהגה ב–770
- “אין אנו מניחים אותו”

בימים אלו חוזרים אנשים נשים וטף מחצרות קודשנו, לאחר שהות של חודש ימים בצילא דמהימנותא. כל מי שנכח שם, ראה במוחש כי ההנהגה ב–“770”, זעקה ומחאה נמרצת ומוחלטת של הציבור כולו כאיש אחד בלב אחד, “אין אנו מניחים אותו”. ודווקא מתוך שמחה וטוב לבב.

יותר מזה. אין זו רק מחאה של שלילת משהו שאין מסכימים אתו. אלא קביעת עובדה חיובית אמיתית ומוחלטת שאכן כך הם פני הדברים בפשטות. “אין אנו מניחין אותו” נקודה. הוא אתנו ואנו עמו, וגם ודווקא בפשטות ובגשמיות, בגופו הגשמי, גם אם לא זכינו עדיין לראות זאת בעיני בשר.

כאשר נכנסים לתפילת יום חול רגילה עם הרבי מלך המשיח שליט”א ב–770, כשפורסים את השטיח ומכינים את הכסא והסטענדער במקומם, וההרגשה שהרבי נכנס עתה להתפלל אתנו, היא מוחשית ומורגשת היטב למי שרק לא אוטם את לבו מלהרגיש.

על אחת כמה ברגעים נשגבים במיוחד, שרבים כמותם בחודש תשרי. כמו בהתוועדויות המופלאות עם הרבי, כשכל הציבור העצום, המונה כמה וכמה אלפי איש עומד כולו כאיש אחד בלב אחד סביב סביב, מנגנים את ניגוני רבותינו נשיאינו ואת הניגונים של הרבי, כל אחד מושיט ידו באמירת ‘לחיים’ אל הרבי, וההתלהבות גוברת והולכת ומתלהבת ומתעצמת יותר ויותר. ממש מורגש בחוש שיש כאן מי שמנצח על השירה ומניף את ידו לעודדה, גם אם עדיין לא זכינו לראות זאת בעיני בשר.

וכך גם בעת תקיעת שופר בראש השנה, עם הכרזת הקודש וניגוני רבותינו נשיאינו לפני כן. אם אצל התמימים בברכת הבנים בערב יום הכיפורים. במארש של מוצאי יום הכיפורים. בברכה על הד’ מינים שהוכנו עבור הרבי. ב”הקפות” של שמחת תורה. ובעצם בכל ההנהגה כולה, יום יום ושעה שעה.

וכדברי הרבי הנ”ל, זעקה ומחאה זו, שהיא גם הכרזה וקביעת עובדה כנ”ל - פועלת פעולתה ומגלה גם במציאות העולם את העובדה הפשוטה והברורה שלא הייתה ולא יכולה להיות בשום אופן הסתלקות של המלך המשיח, והוא חי וקיים גם בגופו הגשמי כפשוטו ממש לעולם ועד, גם אם לא ראינו זאת בעיני בשר ממש.

והרי במפורש נאמר בברכות ההפטרה “כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד”. ושבועת הקב”ה בוודאי שהיא מתקיימת בפשטות.

כל מי שנוסע אל הרבי בפשטות, בלי מרכאות, ובא להתפלל עם הרבי ולהתוועד עם הרבי בשעות הקבועות, בלי לחפש נוסחאות איך לקרוא לתפילה במניין של הרבי ולהתוועדות עם הרבי.

מי שמתייחס בפשטות לעובדה שלפני התפילה בשעה הקבועה מוציאים את הכסא ואת הסטנדר מכיסויו, כאומרים: רבי, הכל מוכן, אנו עומדים להתפלל אתך. וכן לעובדה שלפני התוועדות עם הרבי, בלי מרכאות, פורסים את המפה על השולחן, מעמידים עליו את בקבוק היין המכוסה בנייר, את הגביע, ואת כסא הארגמן על–יד השולחן במקומו הקבוע -

הרי גם אם לא רואים ולא שומעים, יודעים ומרגישים ומאמינים ובטוחים שהרבי נמצא כאן, ונמצאים אכן באמת לאמיתה בהתוועדות עם הרבי.

וכפי שאומר הרבי (שיחת אחרון של פסח תש”י. התוועדויות ע’ 26) “הרבי נמצא אתנו כבעבר. הוא נמצא בחדרו ושומע אותנו מתוועדים כאן. אם כן, כיצד אנו מתוועדים כאן - משום שרצונו הוא שנתוועד. פעם הפעיל הרבי בחדרו את המיקרופון ושמע את ההתוועדות כאן. גם עתה כן הדבר, ובמידה יתירה, כמובן”.

מובן ופשוט שאין אנו מסתפקים בכך ח”ו. כל חיינו מלאים בתשוקה וצימאון כפי שלא היו מעולם ובזעקה מעומק הלב: “רצוננו לראות את מלכנו” בפשטות בלי פירושים ובלי פשעטלאך. ומוכנים אנו לעשות הכל, הכל ממש, לשם כך. וכל זמן שאין אנו רואים זאת, אין אנו יכולים לשקוט ולא לנוח, כשזעקת “עד מתי?!” אינה פוסקת מפינו ומעומק לבבנו, ולא רק “מפני הציווי” -

אבל יחד עם זאת, ודווקא בגלל זאת, צריך לזכור ולדעת את האמת כמות–שהיא, שהרבי נמצא בפשטות ב–770. כפי שאומר במפורש בשיחה הנ”ל “הוא נמצא בחדרו”.

הרבי נמצא בפשטות במקומו בזמן ובמקום הגלות (שיחת ש”פ תזו”מ תנש”א) “ששם ממתין ומצפה בקוצר רוח ובכליון עיניים להתגלות (מההעלם בזמן ומצב הגלות), דמלך המשיח גואל את ישראל בגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי’ גלות, כפסק דין הרמב”ם יעמוד מלך מבית דוד וכו’”. הוא נמצא דווקא במקום שעליו נאמר “יבנה מקדש במקומו” - בבית רבינו שבבבל. ושם דווקא - ולא בשום מקום אחר, קדוש ככל שיהי’ - יורד בית המקדש השלישי מן השמים, ומשם הוא שב יחד עם כולנו לירושלים.

וכשאנו נוסעים אל הרבי, כדי לקבל מהרבי את הכוחות לעודד ולחזק איש את רעהו בהיצמדות המוחלטת אל ה”נקודה” בלי לסטות ממנה כמלוא נימה, בהתקשרות לגמרי בכל מציאותנו אל האמת האמיתית של הרבי מלך המשיח שליט”א - אזי פשוט פשוט, נוסעים לרבי, נמצאים אצל הרבי, מתפללים עם הרבי ומתוועדים עם הרבי.

ומה שחסרים, ואכן חסרים לנו מאד, ה”גילויים” - אין זה גורע מאומה ממה שישנו כאן ה”עצם” בפשטות.

ולאחר מכן, את הכוחות שקיבלנו מהרבי, עלינו להביא הביתה ולהשתמש בהם כאן. בבחינת: “עשה כאן - בכל מקום ומקום - 770”, מקום שבו הרבי נמצא יותר ויותר בגלוי.

דווקא הנהגה זו מביאה לכך שנראה זאת גם בעיני בשר תיכף ומיד ממש בהתגלות הרבי מלך המשיח שליט”א לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה.

אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו. אשרינו שאנו משכימים בכל יום ואומרים באהבה: “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.