העם המצרי מתעקש להמחיש לנו שאנחנו עדיין אוחזים בדרך, ב”לך לך” – ביציאה ממצרים, בדרך למתן תורה וארץ ישראל השלימה

העם המצרי מתעקש להמחיש לנו שאנחנו עדיין אוחזים בדרך, ב”לך לך” – ביציאה ממצרים, בדרך למתן תורה וארץ ישראל השלימה

הרב נפתלי אסטולין

משלוחי כ”ק אד”ש מה”מ בלוס-אנג’לס

בתחילת השבוע, הראה לי ידיד את הכותרת של עיתון העסקים הבינלאומי “wall street journal”: “העצרות לציון 40 שנה למלחמה הפכו לעימותים קטלניים במצרים”. ומתחת לתמונה בה רואים את המצרים נלחמים אחד בשני בסגנון שמזכיר את הפסקה בהגדה של פסח “דם ואש ותמרות עשן” – כותב העיתון: לפחות 51 מתו בלחימה בין כוחות הביטחון לבין מפגינים אוהדי מורסי, באירועים לזכר המלחמה הערבית-ישראלית 1973 (מלחמת יום כיפור).

בדיווחי התקשורת על אירועי הדמים השבוע במצרים, צוטטו המפגינים שהתלוננו על אלימות הצבא המצרי נגדם, ואמרו: אפילו החיילים הישראלים במלחמת יום הכיפורים לא טבחו בנו כמו שהצבא המצרי טובח בנו!

מסתבר, שאין כמו הפסוק “למכה מצרים בבכוריהם”, או בסגנון מקראי אחר “וסכסכתי מצרים במצרים”, כדי לתאר את מה שקורה בימים אלו במצרים. הם יודעים לעשות זאת הרבה יותר טוב מאשר הצבא הישראלי…

אך כאשר חסיד חב”ד רואה כזאת כותרת, הוא מנסה לחשוב מה הרבי היה אומר על זה? ובמקרה הנוכחי, אין צורך לחפש הרבה, כי יש שיחה ברורה מאוד של הרבי:

בלקוטי שיחות חלק י”ט, שיחה לפרשת שופטים, מאריך הרבי לבאר שחלק מהמצרים הקדמונים, בני בניהם של המצרים שהעבידו את אבותינו בפרך, נותרו לגור במצרים למרות כל המלחמה והעברות אוכלוסין שהיו במהלך השנים. לאחר שהרבי מבסס את מסקנתו, שבין המצרים היום קיימים גם מצאצאי המצרים הקדמונים, מסיק הרבי:

נאמר בפסוק ״אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים… ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים… ממלכת כהנים וגוי קדוש״. מכך מובן, ש״אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים…״ היא הכנה לענינים הכתובים בפסוקים הבאים – ״ואביא אתכם אלי ועתה אם שמוע תשמעו… ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה…״. כאשר ישראל רואים בעיני בשר את הנסים שה׳ מראה להם והעונש… של האומות המצירים ומעיקים לישראל, הם מתעוררים ומתחזקים בבריתם עם ה׳ באמצעות ״שמוע תשמעו בקולי…״.

מכך מובן, שגם כאשר בני ישראל רואים כיצד ה׳ נפרע בארץ מצרים, שיש בה אותם מצרים כבעבר, חוזר על עצמו שוב בגשמיות הענין של ״אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים״, כפי שהתרחש בפעם הראשונה.

וראיית ישראל את ״אשר עשיתי למצרים״ צריכה לעורר אותם ל״שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי…״ – התחזקות בקיום התורה והמצוות והתנהגות כ״עם סגולה״, להיות ״ממלכת כהנים וגוי קרוש״. וזוהי ההכנה ל״בקולו תשמעו״, שתביא את ״היום״ היום של ביאת המשיח, כהבטחת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

אנחנו עדיין בדרך…

בהשגחה פרטית, מתרחשים אירועים אלו בדיוק בשבוע פרשת “לך לך”, בה קוראים על הירידה הראשונה של אברהם אבינו למצרים, במסגרת מסעות ה”לך לך” של אברהם אבינו, שהחלו בחרן ואמורות להסתיים במתן תורה לבני-בניו.

ב”דבר מלכות” של השבוע, מציג הרבי שאלה מרתקת: מדוע מספרת לנו התורה על מסעותיו של אברהם אבינו, שהיו רק הכנה למתן תורה וכיבוש ארץ ישראל, הרי אנחנו נמצאים היום לאחרי כל זה, ומה נוגעת לנו ההכנה של אברהם אבינו?

ומסביר הרבי שכאשר הקב”ה נתן לאברהם אבינו את ארץ ישראל, הוא העביר לו את כל עשר הארצות, אלא שבפועל ובגלוי העביר קודם שבע ארצות, ואת ג’ האחרונות נקבל לאחר ביאת משיח. זאת אומרת, שמבחינה מסויימת אנחנו אוחזים כעת ב”לך לך”, בדרך לקבלת ארץ ישראל. עד היום הזה, טרם קיבלנו את כל ארץ ישראל!

על דרך זה, אומר הרבי, טרם הגענו לשלימות של מתן תורה! מכיוון ששלימות התורה תהיה בגאולה, שאז “תורה חדשה מאיתי תצא”, הרי שלפי ערך השלימות שתהיה אז – אנחנו אוחזים כעת רק בהכנה למתן תורה!

אם כן, מסיק הרבי, אנחנו עדיין אוחזים בשלב של “לך לך”, בדרך לכל הדברים, וחשוב ללמוד ולהבין מהי ההוראה שאנחנו צריכים להפיק מהעניין של “לך לך”?

משיח - עבודה חדשה

כולנו מכירים את הסיפורים הנפלאים על ילדותו של אברהם אבינו, מלחמותיו עם נמרוד ושבירת פסלי אביו. למרבה הפלא, כל הסיפורים הללו לא מוזכרים אפילו ברמז בתורה. ובכלל, כל חייו של אברהם אבינו עד גיל 75 מקופלים בכמה פסוקים בפרשת נח…

מסביר הרבי, שעבודתו של אברהם אבינו עד גיל 75, הייתה במדידות והגבלות. אולם מאז הורה לו הקב”ה “לך לך”, יצא אברהם מכל המדידות וההגבלות, והתחיל בעבודה חדשה, שלגביה – כל עבודתו הקודמת לא נחשבת בכלל.

כאשר מתבוננים בכך ששיחה זו נאמרה שבועות ספורים לפני כינוס השלוחים תשנ”ב, בו הודיע הרבי שעבודת השליחות שעד עתה – הסתיימה; וכעת מתחילה עבודת שליחות חדשה: להיות מוכנים בפועל לקבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש!

– הרי ברור מהי ההוראה שעלינו ללמוד מפרשת “לך לך”:

לאחר שנים שהתרגלנו לסוג מסויים של שליחות, שבה הגאולה ומלך המשיח נמצאים ברקע (“אתי מר – כשיפוצו מעיינותך חוצה”, וכדומה), אבל לא בחזית השליחות. לפתע משנה הרבי כיוון, וקובע כי השליחות המיוחדת של הזמן הזה היא, קבלת פני משיח. ולכן, כל העניינים בעבודת השליחות צריכים להיות חדורים בנקודה אחת: כיצד זה מוליך לקבלת פני משיח. הנושא של משיח הפך להיות במרכז כל העניינים

כמו אברהם אבינו, שעבד במדידות והגבלות דקדושה – גם פירסום משיח בעבודת השליחות היה תחת מדידות והגבלות דקדושה. ופתאום דורש מאיתנו הרבי לצאת מכל המדידות וההגבלות הללו, ולשלב את משיח בכל פרט בעבודת השליחות, ובאופן שנקודת המשיח חדורה בעבודת השליחות.

זה בהחלט מהפך מחשבתי ומהפך מעשי. וכדי להצליח לקיים את רצון הרבי, צריכים להזכר בחידוש של “לך לך”: “שאברהם לא הסתפק בעבודתו שבמשך שבעים שנה וחמש שנה הקודמות, למרות שהיתה זאת עבודה נעלית ביותר – אלא יצא לפי ציווי ה’ ממקומו ומרגילותו כו’ ויצא לדרך”.

חסידים, שלוחים – צאו לדרך!