סיפור מופלא ושמיימי המופיע בגמרא שיש בו כדי ללמד אותנו על המצב הנוכחי בו אנו עומ

סיפור מופלא ושמיימי המופיע בגמרא שיש בו כדי ללמד אותנו על המצב הנוכחי בו אנו עומדים ביום שישי, סף ימות הגאולה, ולפתע כתמי דם מבצבצים על המים והיונה מטרפת בכנפיה, הומה בקול גדול. היא מבקשת את עזרתנו… • התוועדות חסידותית מתמצית הנפש

כל זה קורה בשעות המאוחרות של ערב שבת – ברגעים האחרונים של הגלות, על סף הגאולה ממש. אבישי, החסיד הנאמן, שכל חייו מוקדשים למלכותו של דוד, כבר מתרחץ ומתכונן לשבת, מתכונן לגאולה. הוא שוטף אותו מכל הלכלוך שדבק בו בגלות באמצעות הרבה מים, אין מים אלא תורה. אך לפתע הוא חש שמשהו כאן לא כשורה – יש כתמים של דם על המים.בשבוע שעבר ביקרתי אצל השליח ברמת גן הרה”ח ר’ מרדכי בן רחל גל. הוא זקוק לרפואה שלמה וקרובה בע”ה, וכפי שהרבי שליט”א מלמד אותנו תמיד, דווקא מצב זה דוחף אותו לפעול ולהפעיל במרץ בלתי נלאה למען התגלות מלך המשיח. הוא הפנה את תשומת לבי לאחת מאגדות חז”ל, וביקש שאלמד זאת, אחפש במפרשים, אתבונן בזה, ואנסה להבין מזה איזה מסר עבורנו, כמובן רק בדרך אפשר. ניסיתי לעשות כדבריו, וכיוון שהדברים מעניינים, דומני שכדאי לשתף בתוצאות גם את קוראי ההתוועדות החסידותית ב”בית משיח”.

הפסוק (שמואל-ב כא, טז) מתאר את מלחמותיו של דוד המלך עם הפלשתים, וכיצד הרגו גיבוריו של דוד את ארבעת הבנים של ערפה סף, מדון, גוליית, וישבי בעיר נוב. וכך נאמר שם: “וישבי בנוב אשר בילידי הרפה, ומשקל קינו שלש מאות משקל נחושת, והוא חגור חדשה, ויאמר להכות את דוד. ויעזור לו אבישי בן צרויה, ויך את הפלשתי וימיתהו. אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר, לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל”.

על פסוק זה מספרת הגמרא (סנהדרין צה, א) שישבי, אחיו של גליית הענק, ביקש לפגוע בדוד. כיצד קרה הדבר?

מסופר בתנ”ך שכאשר ברח דוד מפני שאול שביקש להרגו, הוא הגיע לנוב וביקש מתושבי העיר לחם לאכול כדי להתקיים, והם אכן נתנו לו. דואג האדומי הלשין על כך לפני שאול, ושאול בכעסו הרג את כל הכוהנים תושבי נוב. אמר לו הקב”ה לדוד: עד אימתי יהא עוון זה של הריגת נוב מצפה לתיקונו? הרי בגללך נאבד מן העולם הבא דואג האדומי; בגללך נהרגה נוב עיר הכוהנים, ובגללך נהרג שאול ושלושת בניו. אתה אשם בעקיפין בכל זה בגלל שביקשת לחם מתושבי נוב. הציב לו אפוא הקב”ה שתי אפשרויות: או שהתיקון יהיה על ידי שיכלה זרעך, או שאתה תימסר ביד אויב? השיב דוד לקב”ה: ריבונו של עולם, מוטב שאמסר ביד אויב, ואל יכלה זרעי.

יום אחד יצא דוד לצוד חיות ועופות. בא השטן ונראה לו בדמות צבי. ירה בו דוד חץ ולא פגע בו. התחיל דוד לרוץ אחריו ומשכו הצבי עד ארץ פלישתים. פתאום ראה ישבי את דוד בעיר נוב, ואמר: “זה האיש שהרג את גולית אחי”. ישבי שהיה בעצמו ענק עצום ממדים, תפס אותו, קשר את ידיו ואת רגליו, הכניעו והכניסו תחת הבד של הזיתים וישב עליו כדי למעכו. באותה שעה נעשה נס לדוד והארץ התרככה תחתיו, נחפרה גומא תחתיו ושמרה עליו שלא ייפגע. על זה דוד אמר בתהלים: “תרחיב צעדי תחתי ולא מעדו קרסולי”. דוד היה בסכנה אך איש לא ידע על כך, שכן הוא יצא לבדו לציד.
אותו יום היה ערב שבת. לפנות ערב, ואבישי בן צרויה (שהיה אז הכהן הגדול) היה רוחץ ראשו בארבע סאין שלמים ופתאום ראה כתמים של דם. יש אומרים שיונה עמדה לידו והיתה טורפת ומחבטת עצמה ומורטת כנפיה, הומה ומצטערת.

ראה זאת אבישי הבין שיש דברים בגו ואמר: “כנסת ישראל נמשלה ליונה, ומזה אני למד שדוד מלך ישראל שרוי בצער”.

הלך לארמון המלך ולא מצאו. בא לבית המדרש ושאל את החכמים, אם בשעת סכנה מותר לו לרכב על סוסו של המלך? אמרו לו: מותר.

עלה על פרד והתקצרה לו הארץ והגיע בקפיצת הדרך לארץ פלישתים. ראה אבישי את עורפה, אמו של ישבי, יושבת וטווה. כשראתה את אבישי רצתה להרגו. זרקה עליו את הפלך שבידה אך לא פגעה בו. אמרה לו: “הבא לי את הפלך שנפל לידך”. הרים אבישי את הפלך והשליכו על ראשה ומתה.
כאשר הבחין ישבי באבישי, אמר בליבו: “עכשיו נמצאים שניים בידי: דוד ואבישי”. התקרב אל דוד, זרקו כלפי מעלה ונעץ חנית בקרקע שמתחתיו כדי שיפול עליה וייהרג. ראה זאת אבישי ואמר את אחד משמות הקב”ה, וכך נשאר דוד תלוי באויר בין שמים וארץ. ולמה לא אמר דוד בעצמו את שם ה’? מפני שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.

שאל אבישי את דוד, כיצד הגיע לארץ פלישתים, סיפר לו דוד על מה ששאלו הקב”ה ובמה בחר. אמר לו אבישי: “הפוך תפילתך ואמור לפניו: מוטב יכלה זרעך ואל תימסר ביד אויב. כי מה לך בצער בניך? אתה דאג לעצמך”.

אמר לו דוד: אם כך בקש רחמים בעדי, וזהו שכתוב ‘ויעזר לו אבישי בן צרויה ויך את הפלשתי’, ואמר רב יהודה אמר רב: שעזרו בתפלה.

שוב אמר אבישי שם המפורש והוריד את דוד לארץ. החלו שניהם בורחים לכיוון ארץ ישראל. עודם בדרך הבחינו בישבי שרודף אחריהם כדי לפגוע בהם. ברחו מפניו והגיעו לכפר אחד שנמצא בין ארץ ישראל לארץ פלישתים, וקובי שמו. אמרו זה לזה: “הבה נעמוד וכשיגיע קרוב אלינו נכה אותו”. כשהתקרב ישבי אמרו לו: “לך תמצא את אמך עורפה בתוך קיברה שאנחנו הרגנוה”, כשהזכירו לו את שם אמו, נחלש כוחו והם ניצלו את הרגע והרגוהו. זהו שכתוב “אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל”. עד כאן דברי הגמרא.

מה קורה פתאום 
ביום שישי ערב שבת?

הדברים כמובן טעונים ביאור בפרטים רבים. אך אולי, בדרך אפשר, נעלה כאן כמה נקודות כלליות שאפשר ללמוד מהם לזמננו:

הקב”ה פונה לדוד המלך בשאלה עד מתי יהיה עוון נוב עיר הכוהנים בידך. וכי באמת דוד אשם בהריגת נוב עיר הכוהנים?! דוד בסך הכל ביקש לחם מאחימלך הכהן שהתגורר בעיר נוב והלה נתן לו, בלי לחשוב לרגע שפעולה זו תרגיז את שאול. דואג האדומי הלך וסיפר את הדברים לשאול, והוא בתגובה הרג את כל עיר הכוהנים. מה יש כאן להאשים את דוד בכך שגרם להריגת עיר הכוהנים, ומה הוא אשם בכך שדואג נטרד מן העולם הבא, ובכך שבעוון זה שאול ובניו נהרגו במלחמה עם הפלשתים?!

ולכאורה אפשר לומר: דוד המלך – ומלך המשיח מצאצאיו שנקרא על שמו – אינו סובל בעבור חטאים שלו. הוא לכשעצמו הינו שיא הקדושה ואינו שייך כלל לחטאים כפשוטם. הוא גם למעלה מכל ענייני העולם וממילא אינו שייך גם לייסורים כפשוטם. רק בגלל שהוא גורם בעקיפין לחטאיהם של אחרים – דווקא מפני שהוא נותן להם את כל הכוחות לפעול, והם אינם פועלים כראוי – נחשב הדבר כאילו לחטא גם עבורו, וכביכול גם הוא סובל את הסבל שלנו. ככתוב (ישעי’ נג) “אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו מנוגע, מוכה אלוקים ומעונה”. כלומר: הוא מצד עצמו בתכלית השלמות, “ירום ונישא וגבה מאד”, ומה שהוא כביכול סובל, אין זה אלא החולאים והמכאובים שלנו, בהיותו ראש בני ישראל.

דוד מלכא משיחא אוהב כל יהודי ואינו יכול לסבול שציפורנו של מישהו תיפגע. אפילו על מיתתו של אבשלום שמרד בו ורצה להמיתו, הוא מתאבל מרה ואינו יכול להירגע. כל מה שהוא כביכול סובל, אינו אלא כדי שאף יהודי לא יישאר בגלות. כדברי המדרש אודות המשיח (ילקוט שמעוני רמז תצט): “התחיל הקב”ה מתנה עמו .. אמר לו: הללו שגנוזים אצלך עוונותיהם, עתידים להכניסך בעול ברזל, ועושים אותך כעגל הזה שכהו עיניו, ומשנקין את רוחך בעול, ובעוונותיהם של אלו עתיד לשונך להדבק בחכך, רצונך בכך? .. אם נפשך עצבה, אני טורדן מעכשיו. אמר לפניו: ריבונו של עולם, בגילת לבי ובשמחת לבי אני מקבל עלי, על מנת שלא יאבד אחד מישראל . . בכך אני רוצה, בכך אני מקבל.

אמרו: שבוע שבן דוד בא בו, מביאין קורות של ברזל ונותנים לו על צווארו, עד שנכפף קומתו, והוא צועק ובוכה, ועולה קולו למרום. אמר לפניו: ריבונו של עולם, כמה יהא כוחי, כמה יהא רוחי, וכמה יהא נשמתי, וכמה יהא אברי – לא בשר ודם אני? על אותה שעה היה דוד בוכה, ואמר: יבש כחרש כוחי. באותה שעה אמר לו הקב”ה: אפרים משיח צדקי, כבר קבלת עליך מששת ימי בראשית. עכשיו יהא צער שלך כצער שלי.

באותה שעה אמר לפניו: ריבונו של עולם, עכשיו נתיישבה דעתי עלי, כי דיו לעבד שיהיה כרבו”. כלומר, הייסורים של משיח אינם דוגמה מה”ייסורים” של הקב”ה. שלמרות שכתוב במפורש שהוא כואב כביכול ומצטער בצרתן של ישראל, הרי ברור ופשוט לכל אחד שמדובר כאן על מי שלמעלה מן הכל ושום דבר לא יכול להיות שלא כפי רצונו, ואין זאת אלא שהוא רוצה כביכול להשתתף עמנו. ובדוגמת זה הם ייסוריו של דוד מלכא משיחא.

ובכן, צריך אפוא לתקן את העולם לגמרי, כדי שאף אחד לא יישאר בחוץ. כדי שיתוקן עוון נוב עיר הכוהנים, המסמל את חוליינו ומכאובינו, שנגרמו בגלל שאולי מישהו לא עשה כל מה שביכולתו. הקדוש-ברוך-הוא נותן את הברירה בידו של דוד, אם הדבר יפגע ח”ו בבניו, או שדוד עצמו יימסר כביכול ביד אויב, וזה מה שיכריח אותם לפעול. דוד, שלא רוצה לראות את זרעו סובל וכואב, לוקח הכל על עצמו – “אמר לפניו: ריבונו של עולם, מוטב אמסר אני ביד אויב, ולא יכלה זרעי”.

דוד לוקח את המשימה על עצמו כדי להציל את בניו. הוא יוצא אפוא לציד כדי לגמור עם כל הקליפות, שהרי כבר נסתיימו כל הבירורים. הוא רואה מולו את השטן בדמות צבי, זורק בו חץ ומנסה לגמור אותו, אבל הלה בורח ומתחמק שוב ושוב. לא זו בלבד שאינו נגמר כליל, אלא הוא אף מצליח לסחוב את דוד ואת החיוּת של הקדושה – לארץ פלשתים, מלשון מבוי המפולש. החיוּת של הקדושה הולכת אל הקליפה ומחזקת אותה. ישבי המתגורר בנוב עיר הכוהנים לוקח את דוד וכאילו מכניע אותו. מכניס אותו תחת קורת בית הבד ורוצה ללחוץ אותו לגמרי, אבל ברגע האחרון נעשה נס, וכולם רואים כי למרות הכל דוד מלך ישראל חי וקיים.

כל זה קורה ב”אפניא דמעלי שבתא”, בשעות המאוחרות של ערב שבת – ברגעים האחרונים של הגלות, על סף הגאולה ממש. אבישי, החסיד הנאמן, שכל חייו מוקדשים למלכותו של דוד, כבר מתרחץ ומתכונן לשבת, מתכונן לגאולה. הוא חופף ומנקה את ראשו לקראת הגאולה. הוא שוטף אותו מכל הלכלוך שדבק בו בגלות באמצעות הרבה מים, אין מים אלא תורה, “רחצו היזכו” לקראת הגאולה. אך לפתע הוא חש שמשהו כאן לא כשורה. למרות שמזמן כבר הגיע זמן הגאולה, בעיצומם של ימות המשיח, כאשר משיח כבר נמצא ופועל בעולם, כאשר כל ענייני הגאולה כבר נמשכו ונמצאים בעולם, וצריך רק להמשיך זאת בפועל בתוך חומריות העולם, שיראו זאת גם בעיני בשר, אבל יש כתמים של דם על המים. היונה המסמלת את כנסת ישראל, עדיין מטרפת בכנפיה. משהו תקוע, עדיין מרגישים גלות; עדיין לא רואים את הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש.

אבישי, החסיד הנאמן, מבין שזקוקים לפעול בדחיפות, לעשות אפילו דברים לא קונבנציונליים. דברים שבדרך כלל אסור לעשות, והוא לוקח אפוא את סוסו של המלך, ויוצא לרתום את הכל למשימה הבוערת “עשו כל אשר ביכולתכם” כדי להביא להתגלותו המלאה של דוד מלכא משיחא בפועל ממש. לסיים את ה”ציד” עד תומו, לחסל את כל “בני ערפה”, לתקן את “עוון נוב עיר הכוהנים”, ולגמור סופית את הגלות.

מה מצפים מאתנו?

לא זו בלבד, אלא עתה צריך כאילו “להגיד לדוד המלך מה לעשות”, להתערב בשיקוליו של דוד, ולבקש וכביכול לדרוש ממנו “אפיך צלותיך” – הפוך את תפילתך. הפסק להשליך כביכול את חייך שלך מנגד, לפחות לעיני הרואים, והשלך את העבודה על זרעך, שהם יעשו את העבודה, שהם יגיעו למצב של כליון וכלות הנפש, “יכלה זרעך” (בבחינת עד “דכליא ריגלא דתרמודאי”). שלא יפסיקו להרעיש על העובדה שדוד מלך ישראל חי וקיים, ולא יפסיקו לקרוא אליו ללא הרף ולבקש את התגלותו, “יחי אדוני המלך דוד לעולם”. כשדוד שומע שאבישי מוכן לפעול, הוא אומר: אם אתה אכן מוכן לפעול ככל יכולתך – עזור לי! כי את העבודה הזאת אתה צריך לעשות, התחתון בכח עצמו. כשאבישי מחליט שהוא אכן מצטרף אקטיבית ומתגייס בכל כוחו לפעול את הגאולה, אזי ברור הדבר שגם “הגורים הקטנים” מנצחים את האריה הגדול בכוחות משותפים, מתוך אהבת ישראל ואחדות החסידים. משליכים את הפלך על “ערפה” (אולי – רומז על הפניית עורף וגם מלשון חולשה ורפיון) ומחסלים את כל “בני ערפה”, עד שמחסלים גם את “ישבי בנוב”, שכל כוחו נובע מחטא נוב עיר הכוהנים. ומביאים את הגאולה בפועל ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!