תקופה של הפכים

מאז כ”ב שבט תשמ”ח החלה תקופה חדשה בנשיאות של הרבי, שבה מתרוממים למעלה מכל ההגבלות. העיניים הרוחניות כבר רואות את הגאולה. וכעת צריך רק שהקב”ה יפקח לנו את העיניים הגשמיות, שנראה גם באופן היותר פשוט, “ראו כל אפסי ארץ”, את הגאולה שכבר נמצאת בעולם

 בעמדנו בין יו”ד–יא שבט לבין כ”ב שבט. שבכ”ב שבט, כמבואר בדבר מלכות של כ”ב שבט, התחילה תקופה חדשה בנשיאות הרבי שליט”א מלך המשיח, נתעכב כאן על אחד המאפיינים המיוחדים של תקופה נפלאה זו — חיבור שני הפכים לגמרי. דברים כאלו שמצד עצמם הם הפוכים לגמרי, ואין להם שום חיבור זה עם זה. ובכל זאת נמצאים שניהם דווקא ביחד ממש, באופן של “שני קווים שקולים”, למרות שאין לכך שום ביאור והסבר. 

ב’דבר מלכות’ פרשת ויגש, מוסבר על אודות ההבדל בין יוסף ליהודה. שהתוקף האמיתי כדי להחזיק מעמד בגלות כראוי, ולצאת לגמרי מהגלות, תוקף זה הוא בכוחו של יהודה דווקא. אמנם יוסף הצדיק היה המשנה למלך, “כמוך כפרעה”, והוא נתן בפשטות את כל האפשרות להחזיק מעמד בגלות מצרים. ובכל זאת, כאשר יעקב הולך לגור במצרים ולהתיישב בארץ גושן, נאמר “ואת יהודה שלח לפניו גושנה”, שהוא שולח לפניו דווקא את יהודה ואינו מסתפק בכך שיוסף מנהל את העניינים. כי יוסף אמנם הגיע לשיא מה שאפשר בזמן הגלות, להיות משנה למלך מצרים המושל בכיפה בכל העולם, עד ש”ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו”. ובכל זאת הוא עדיין נתון במידה מסוימת תחת ההגבלות של פרעה, כי מינויו למשנה למלך הי’ על ידי פרעה, ועדיין “רק הכסא אגדל ממך”. ודווקא אצל יהודה רואים את התוקף המוחלט, שאינו מתחשב כלל בכל ההגבלות של העולם והגלות, והוא למעלה מהם לגמרי, גם כאשר הוא נמצא בעולם ובגלות.

ואחרי כל ההסבר בהבדל בין יוסף ליהודה, ממשיך הרבי ואומר שגם בדורנו יש יוסף שבדורנו, הרבי הריי”צ ששמו הראשון יוסף. ויש לנו גם את יהודה, שזהו משיח שיבוא בקרוב ממש. שבתחילה, אומר הרבי, הוא (משיח) מקבל מיוסף, אבל אחר כך רואים את מעלתו על יוסף… (איך אמר מישהו: הנה הרבי אומר כאן (לא כמו תמיד) כי לא “כ”ק מו”ח אדמו”ר” הוא משיח. אלא משיח מקבל ממנו, ואחר כך רואים את מעלתו של משיח עליו…).

ולכן בדורות הקודמים, כולל בזמנו של הרבי הריי”צ, הייתה עדיין התחשבות כלשהי בעולם ובגלות, והיו עדיין הפרעות לקיום התורה והמצוות בעולם. ואילו כיום, רואים כבר את פעולותיו של משיח בעולם, עד שבשום מקום אין הפרעות, ואפילו מסייעים לכך, שיהי’ קיום התורה והמצוות באופן היותר בולט גם במקומות היותר מרכזיים. ואפילו הגויים מוכנים ומצפים לשמוע מאתנו על שבע מצוות בני נח. כיוון שהעולם היום מוכן לגאולה לגמרי.

וכך, מאז כ”ב שבט תשמ”ח החלה תקופה חדשה בנשיאות של הרבי, שבה מתרוממים למעלה מכל ההגבלות. נמצאים בזמן השיא (“די העכסטע צייט”) לגאולה. סיימו כבר לצחצח את הכפתורים האחרונים כולם, ואין שום סיבה והסבר להמשך הגלות. העיניים הרוחניות כבר רואות את הגאולה. וכעת צריך רק שהקב”ה יפקח לנו את העיניים הגשמיות, שנראה גם באופן היותר פשוט, “ראו כל אפסי ארץ”, את הגאולה שכבר נמצאת בעולם.

תקופה של הפכים

תקופה זו היא בבחינת “נושא הפכים” — לחיות לגמרי עם הרבי מלך המשיח, ולרקוד ולשמוח על הגאולה שכבר נמצאת כאן, גם אם לא רואים זאת בגלוי בעיני בשר. ויחד עם זה לזעוק ללא הרף שאין אנו יכולים להמשיך במצב זה אף לא רגע נוסף, ומוכרחים “משיח נאו” בגלוי ובפשטות. שתי התנועות ההפכיות כל כך, נמצאות ביחד ממש, באופן שאי אפשר לאחת בלי השניה. כל מה שננסה לבאר ולהסביר לא יוכל אפילו להתחיל לבטא, ומי מדבר בכלל על למצות, את מה שמתחולל בלבו של כל אחד מאתנו, את מה שכל אחד מאתנו חש ומרגיש.

מחד, זעקה אילמת עד אין קץ מקרב ולב עמוק; זעקה עצומה כל כך שכבר איננו יכולים לזעוק, אבל השתיקה זועקת יותר מן הקולות הגדולים ביותר: עד מתי, רבי?! אי אפשר עוד! מתגעגעים אליך, רבי. מצפים לך. מייחלים לך. לך לבד עינינו תלויות. כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשנו תערוג אליך. אין לנו אלא משאלה וחפץ ורצון אחד ויחיד: רצוננו לראות את מלכנו — לראות כבר בעיני בשר את מלכנו משיחנו. לשמוע את הוד קולו החוצב להבות אש.

וכתורת הבעל שם טוב הידועה אודות “תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה’ ישפוך שיחו” — שדווקא ה”עני” אין לו בקשות ומשאלות אחרות אלא אך זו בלבד ש”לפני ה’ ישפוך שיחו”, שרוצה הוא רק את המלך עצמו. את העשירים, אומר הבעש”ט, אפשר לבלבל על ידי האוצרות היקרים והנפלאים שמראים להם בדרך להיכל המלך. יש כאלו שמתבלבלים כבר בחצר החיצונה ויש כאלה שממשיכים הלאה ונשארים תקועים בחצר הפנימית, כאשר הם רואים אוצרות יקרים ונפלאים עוד יותר.

את העשירים ברוחניות אפשר אולי לבלבל על ידי האוצרות היקרים והנפלאים שמראים להם בדרך להיכל המלך — אפשר לתת להם את כל ההשכלה הנפלאה שבמאמרים. את כל ה”רייכקייט” שבלקוטי שיחות. את כל ההפלאה שבאגרות קודש. את כל ה”ליכטיקן שטורעם” במבצעים. ואפילו את המסירות נפש שבשליחות — כדי שיסכימו לשכוח לרגע על ה”עצם” עצמו ויסתפקו באוצרות היקרים והנפלאים שמסביב לו.

דווקא העניים — לא רק ה”עניים” למעליותא משום גודל הביטול שלהם, אלא גם העניים באמת, אלו שלא למדו כראוי ולא עסקו כדבעי בעבודת התפילה ולא הצליחו בשליחותם כפי המצופה. גם הם, אנחנו, ה”אובדים ונדחים”, דווקא בגלל החיסרון הגדול שלנו והעובדה שמצבנו אינו כראוי, אי אפשר לבלבל אותנו עם “גילויים”, ויהיו אלו הגילויים הנפלאים והנשגבים ביותר.

ולא להבין זאת ח”ו לא נכון. אין הכוונה ח”ו וח”ו למעט בחשיבותם של אותם דברים אמיתיים וקדושים, עליהם חונכנו, אותם אנו עושים ומבצעים ללא הרף, ורק על ידם אפשר להתקשר לרבי, כשם שאי אפשר להיות קשור להקב”ה ללא תורה ומצוות. חייבים ומוכרחים ללמוד נגלה וחסידות ובמיוחד בתורתו של הרבי. אי אפשר להיות קשורים לרבי ללא מילוי הוראותיו ותקנותיו ובמיוחד המבצעים הקדושים. היציאה לשליחות היא משאת נפש המבטאת את עיקר ענינו של “דור השביעי”. האהבה והאיכפתיות מכל יהודי הם היסוד והעמוד של כל מעשינו ועבודתנו. ולפני הכל מוכרחת עבודת התפילה [וכפי שהתפרסמו לאחרונה דברי הרבי שליט”א להרב אשכנזי ב”יחידות”. שמניין נובעת מחשבה פסולה שכזאת שלא ללמוד במוסד של הרבי אלא במקום אחר, נעלה ככל שיהי’ — בגלל שביקשת ברכה על לימוד נגלה וחסידות, ואילו על עבודת התפילה כתבת בסוף. אילו היית מבקש על כך בתחילה, לא הייתה נופלת מחשבת פסול שכזו אצל תמים בן תמים בן בנו של תמים].

וכפי שאומר הרבי (לקוטי שיחות חלק א’ ע’ 226) שללא התקשרות לרבי יכול אדם ללמוד, להתפלל, לקיים מצוות, ואף להתנהג לפי שכלו לפנים משורת הדין, ולהיות שקוע עם זאת בשאול תחתית רחמנא ליצלן — הרי שלמרות החשיבות העצומה של כל אלו, והעיקר שרק על ידם “לוקחים” את הרבי, נחשבים גם הם כ”גילויים” ביחס לעצם עצמו כמו שהוא בעצמותו.

ולכן אנו, העניים, האובדים ונידחים, לא יכולים ולא רוצים ולא שייך בכלל לדבר על שום דבר אחר שינסה לבלבל אותנו ולהסיט את תשומת ליבנו וכל עצם מציאותנו מהנקודה, מהעצם כמות שהוא. רצוננו הוא אחד ויחיד — לראות עכשיו את מלכנו משיחנו גלוי לעיני כל עומד ומביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה.

חי וקיים עמנו

וביחד עם הזעקה האילמת, יודעים אנו ומאמינים בכל ליבנו ונפשנו כי גם עכשיו, ברגע שבו נכתבים הדברים, הרבי חי וקיים ונמצא עמנו בביתו, הבית האמיתי של כל אחד ואחת מישראל, בית המקדש, בית משיח — 770, ששם יושב וממתין ומצפה לגאול את ישראל. ואנו גם אנו באים לביתו, נוסעים לרבי ומשתדלים להביא עמנו עוד ועוד יהודים. מתפללים עם הרבי, מתוועדים עם הרבי, מנסים לעשות הכל לדבקה בו להתקשר אליו ולקשר אליו עוד ועוד יהודים. משתדלים ללמוד וללמד את תורתו, תורתו של משיח, ולקיים את הוראותיו ותקנותיו. ובפרט בעבודה המיוחדת עכשיו — “לחיות עם משיח” על ידי לימוד הדבר מלכות ועניני משיח וגאולה בכלל בעצמנו, והפצת בשורת הגאולה בעולם יותר ויותר. אנו יודעים ואפילו רואים בגלוי כי הרבי משפיע ונותן לנו ברכות מלך, ומנהיג ועונה ועוזר ומדריך ומכוין את כולנו ואת כל אחד ואחת על כל צעד ושעל, בכל מדרך כף רגל.

ולכן גם במצבנו היום ישנה בליבנו בכל תוקפה ועוצמתה השמחה הגדולה והעצומה שלמעלה מכל מדידה והגבלה, שמחה שאינה יכולה לקבל בתוכה שום נקודה של צער וחסרון, שמחה על שלמרות הכל זכינו והגענו עם הרבי — גם אם איננו רואים אותו בעיני בשר — ליו”ד–יא שבט, 65 שנים לנשיאותו עלינו ולקשר שלו עמנו ושלנו עמו, “עצם” שלמעלה מכל הגילויים. ועד שעוד יותר מהרגש של הגעגועים והתשוקה, מורגשת בכל תוקפה השמחה המוחלטת. ועד שכבר מתחילים בשמחה ובריקודים “בתופים ובמחולות” על זה שהנה זה משיח בא, וכבר בא!

אבל כל זה לא מפחית בכי הוא זה, ואדרבה, דווקא בגלל כל זה גודלת ומתעצמת עוד הרבה יותר הזעקה והצעקה, ומתגברים יותר ויותר הכאב והחיסרון הבלתי מוגבלים, ששום דבר לא יוכל לתת להם מענה ותשובה מלבד ההתגלות המלאה של מלכנו משיחנו עכשיו ממש לעיני כל.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.