יהודי הוא תמיד “זהב”, כלומר, יהודי הוא תמיד עשיר בעצם וגם בפועל. העובדה שלא רואי

 יהודי הוא תמיד “זהב”, כלומר, יהודי הוא תמיד עשיר בעצם וגם בפועל. העובדה שלא רואים זאת, אינה אלא אך ורק כדי שהוא יגלה זאת על ידי עבודתו. ולכן בכל מקרה, בכל מצב ובכל שעה עליו להיות בשמחה גדולה, שהרי הוא בנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב”ה, בן מלך, ואף בעצמו מלך. ואם כך בכל ימות השנה, על אחת כמה בחודש אדר שבו “מרבים בשמחה”

הזכות הגדולה של ר’ מענדל

עומדים אנו עדיין בשבוע של פורים, ובחודש אדר בו מרבין בשמחה, וגם ובמיוחד אחרי פורים צריך להיות מיום ליום מוסיף והולך ואור ושמח. ולכן מן הראוי לעסוק עדיין בענייני השמחה.

בדרך כלל לא היה המשפיע ר’ מענדל פוטרפס מדבר ומספר מאומה על עצמו, על מצבו שלו בעבודת ה’.  אדרבה. לא היה אצלו דבר מופרך יותר מלדבר ולספר על מדרגותיו שלו - מה יש לעשות ממנו “צימעס”. הוא הרי בכלל לא הנושא, לא העניין, ובכלל הוא לא מציאות, בסך הכל מישהו היה צריך לבצע את העניין ואיכשהו זה נפל עליו ומה רוצים ממנו. ובכל זאת, גם אצל ר’ מענדל היו רגעים נדירים שבהם סיפר לתלמידיו הקרובים אליו כמה אפיזודות מחייו שלו. עובדות קטנות אלו לא ללמד על עצמן יצאו, אלא ללמד על הכלל כולו יצאו, ללמוד מהן לטובת כולנו.

פעם פגש ר’ מענדל באחד מתלמידיו החביבים, ר’ טוביה שי’ בולטון, והיה נדמה לו שפני ר’ טוביה לא זוהרות במיוחד. “הייתכן”, פנה אליו ר’ מענדל, “שחסיד לא יהיה בשמחה?!” כשר’ טוביה ניסה להתנצל על הסיבות שגרמו לו שלא להאיר פנים באותו רגע, אמר לו ר’ מענדל: “אומר לך מה שאמרתי לאחד הגבירים בלונדון. נכנסתי פעם לאחד העשירים שם לבקש ממנו תרומה לצדקה, וראיתי כי מצב רוחו קודר. העמדתי פנים מופתעות ושאלתי את הלה בחיוך מדוע נפלו פניו היום. התנצל אותו גביר כי הפסיד סכום גדול של כסף באחת העסקאות ולכן פניו זועפות”. גער בו ר’ מענדל ואמר: “מדברים שכאלו אתה נעצב אל לבך?!” והוסיף עוד: “יודע אתה כי נשלחתי בעוונותי הרבים נגד המשטר הסובייטי, אל ה”לאגער”, מחנה העבודה בסיביר, ושהיתי שם במשך כמה שנים. היה לי קשה מאד לשמור שם את יום השבת קודש, כאשר הנאטשלניק לא מוותר בשום אופן על תפוקת העבודה היומית. ובכל זאת הצלחתי במשימה, וב”ה בכל שנות שהותי שם לא חיללתי ח”ו את השבת - ואינני מחזיק טובה לעצמי על זה. גם היה לי קשה מאד לשמור שם על כשרות האכילה והשתיה, והיו אפילו זמנים שלא היה מה לאכול כלל מלבד מאכלים לא כשרים. וב”ה החזקתי מעמד ולא התגעלתי בשום מאכל לא כשר - ואינני מחזיק טובה לעצמי גם על זה.

וכן עמדתי בעוד קשיים וניסיונות קשים בתורה ומצוות, שהצלחתי ב”ה להחזיק מעמד בהם, ואינני חושב שיש מה להחזיק טובה לעצמי על זה. רק על דבר אחד הנני מחזיק טובה לעצמי. על כך שבכל השנים הללו בהם שהינו במקום כה מדכא, תחת שלטון ללא מיצרים של איזה נאטשלניק המתעלל באסירים שתחת פיקודו ללא הרף וכו’ - לא נפלתי אפילו פעם אחת בעצבות ואפילו לא במרירות. רק על כך הנני יכול להחזיק טובה לעצמי. ואתה מספר לי שהנך בעצבות בגלל שטות כזו, בגלל כמה גרושים או כמה לירות שהפסדת?! צא מהרגשות הללו שלך ועבוד את ה’ בשמחה תמיד כל הימים”.

הר”ר עופר מיודובניק, משפיע בישיבת חב”ד בצפת, מספר גם הוא על תגובה דומה שהייתה למשפיע ר’ מענדל ביחס אליו: ר’ עופר דיבר פעם בטלפון עם ר’ מענדל, והלה הרגיש מיד בחושו המיוחד כי מצב רוחו אינו שפיר, ובא אליו מיד בטענות כיצד מתאים לחסיד להיות בעצבות. ר’ עופר לא נשאר חייב, והוא הגיב בעוקצנות המיוחדת לו: “אמור נא לי ר’ מענדל, וכי מעולם לא קמת על צד שמאל?” בדרך כלל היה ר’ מענדל עונה מיד, כאילו הוא שולף ברגע זה את התשובה משרוולו. הפעם, בתגובה לשאלה זו, חשב ר’ מענדל רגע ואחר ענה: “לא”. אבל ר’ עופר לא הרפה: “מה זאת אומרת, ר’ מענדל, האם דבר זה הוא ירושה אצלך, קיבלת זאת במתנה, או שעבדת עם עצמך על כך?” ור’ מענדל ענה באיטיות, כאילו קשה לו לומר את הדברים: “לא. לא קיבלתי זאת בירושה או במתנה. זה הגיע על ידי עבודה ויגיעה”.

לשאוב את השמחה מהמקום הנכון

כשלומדים את הדבר–מלכות מפרשת תרומה תשנ”ב, יודעים שיהודי הוא תמיד “זהב”, כלומר, יהודי הוא תמיד עשיר בעצם וגם בפועל. העובדה שלא רואים זאת, אינה אלא אך ורק כדי שהוא יגלה זאת על ידי עבודתו. ולכן בכל מקרה, בכל מצב ובכל שעה עליו להיות בשמחה גדולה, שהרי הוא בנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב”ה, בן מלך, ואף בעצמו מלך.

ובפרט בימים של חודש אדר, בהם מצווים אנו להרבות בשמחה, ובכל יום ויום מוסיף והולך ואור ושמח. ולהרבות בשמחה בכל האופנים, החל מ”פיקודי ה’ ישרים משמחי לב”, אך בהחלט גם ובמיוחד בשמחה בפשטות, בשירה ובריקודים בתופים ובמחולות. ועל ידי כך יתבטלו מכל וכל כל העניינים הבלתי רצויים ויתהפכו לטוב ואור.

האמרה הידועה “משנכנס אדר מרבים בשמחה” מופיעה דווקא במסכת תענית, בסוגיא של תשעה באב, בקשר לענייני מיעוט השמחה בחודש אב. וכך הלשון במקור: “כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה”. ולכאורה, וכי זהו המקום לומר לנו להרבות בשמחה בחודש אדר, על ידי שמכניסים את ההוראה ‘על הדרך’ בנושא של תשעה באב?!

מסביר הרבי שליט”א, בכך רוצים לומר לנו שהשמחה היא לא רק מדברים שמחים מלכתחילה, אלא גם מדברים שאינם שמחים, עניינים של תענית ושל תשעה באב. אולם חודש אדר מכניס גם את הללו אל ה”מרבים בשמחה”. הוא מתקן והופך גם אותם לשמחה ולאור. עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש, עוד יותר מהדברים המתוקים מלכתחילה. ובפרט בשנה זו, בה יש שישים ימים של שמחה, המבטלים בשישים את כל העניינים הבלתי רצויים, והופכים אותם לאור ולשמחה.

השמחה של מי שזכה להיות מקושר לרבי

אילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאיילות, אין אנו מספיקים להודות להלל לשבח לפאר ולברך על מה שהרבי עשה ועושה עמנו. הרבי נוטע בנו כל הזמן, באותה שיחה נפלאה ובשיחות קודש רבות כמותה, אהבה, שמחה, התלהבות, אושר, חיים מאושרים וטובים, פנים מאירות ומחייכות בכל מקרה בכל מצב בכל עת ובכל שעה. ולא חיוך מעושה, אלא אמיתי באמת לאמיתו.

וכמה שאנו מצדנו, שוכני בתי חומר, שקועים בבוץ וברפש של החיים הגשמיים, רחוקים מחיים אמיתיים ונפלאים אלו, ולא מצליחים להתרומם לאותה רמה נשגבה של החיים האמיתיים שהם כל כך יפים ונעימים, והם חודרים וממלאים גם את המציאות הגשמית הפשוטה - הרי משהו מאורו של משיח נדבק גם בנו, אלו ששם חסידי חב”ד נקרא עליהם. גם אנשים ברחוב מזהים חב”דניק לפי סימנים אלו, והם אוהבים זאת. אנשים אוהבים את השמחה ואת ההתלהבות החסידותית. את מאור הפנים והחיוך הנצחי שאינו תלוי כמעט בנסיבות ובנתונים שמסביב. אנחנו לא מסוגלים בכלל להעריך, ואיננו שמים לב בכלל, איזו מתנה נפלאה נתן ונותן לנו הרבי כל הזמן. הרבי ממש “מחיה מתים”, ולא רק בחיים רוחניים נשגבים, אלא גם ודווקא בחיים פשוטים וגשמיים בעולם הזה הגשמי.

כשאנו מנסים להתבונן קצת בדברים אלו, ולו מעט מזעיר: הלא כל כך הרבה אנו חייבים לרבי שדרכו עוברת ההשפעה האלוקית לעולמות ולכולנו, ולא רק במובנים הרוחניים, אלא גם במובנים הפשוטים והגשמיים.

וכמים הפנים לפנים מתעוררת בלבותנו אהבה עצמותית של מסירות והתקשרות עד מיצוי הנפש אל הרבי מלך המשיח שליט”א, להיות מוכנים לעשות הכל בשבילו. וכפי שמספרים על המשפיע הרה”ח ר’ ראובן דונין ע”ה כשהרבי היה אומר לו לעשות כך וכך כי זה יביא לו תועלת בכך וכך, היה ר’ ראובן פורץ בבכי ואומר: “רבי, אל תגיד לי למה. אני רוצה לעשות אך ורק בגלל שאתה אומר”. ומספרים שהרבי חזר על כך בהתוועדות: “כמו שראובן אומר שלא צריכים לומר למה, צריכים לעשות רק בגלל שאומרים…”

ומן הראוי לא להשאיר את ההרגשה הזה רק במשבצות אהבה ורגש חם רוחני נשגב - אלא לתרגם זאת דווקא למעשים בפועל בחיי היום יום.

פעם אחת הגיע במעמד חלוקת הדולרים איש עסקים גדול שהתפעל מאד מהרבי ואמר לו בהתלהבות: “רבי, אתה מדהים! איך אתה יכול לזכור דבר שקרה לפני כל כך הרבה זמן!” - ענה לו הרבי בחיוך: “מה יהיה לעולם מזה שאני מדהים, צריך לעשות מה שצריך כדי להרבות טוב וחסד בעולם”.

את האוצר היקר הנפלא הזה, שכל מה שלא נאמר לא יתחיל בכלל להגיע למה שהוא באמת ורק יפחית מערכו - תפקידנו ושליחותנו להביא לכל אחינו בני ישראל ולעולם כולו. זו לא רק חובה ומצווה וזכות נפלאה, אלא זהו הדבר הטוב והמתוק והנפלא ביותר עבורם, לטובתם, גם הפשוטה והגשמית ביותר.

“יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”!