הרה״ח ר׳ יהודה קוסקס למד בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש ברינואה תפקיד נוכחי: תפק

הרה״ח ר׳ יהודה קוסקס
למד בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש ברינואה
תפקיד נוכחי: תפקיד כיום: מנהל מטבח ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש אלעד

זיכרון ראשון

התקרבתי לתורה ומצוות בתקופת הבר–מצוה, כשהתבגרתי רציתי מאוד לעזוב את בית הספר ולהיכנס לישיבה, אולם הורי התנגדו בנחרצות. כתבתי לרבי והרבי הורה לי להישאר ללמוד ב’אורט’, אבל ניצלתי כל רגע פנוי במהלך השנה כדי לבקר בישיבה, וכמובן שאת כל החופשות הארוכות, ביליתי כ’תמים’ מן המניין בישיבה.

הזיכרון הראשון שלי מהישיבה, היה הלם מהתנאים הגשמיים. מי שהביא אותי לשם היה חבר טוב בשם ר’ אליהו אוזן, כיום מנהל בית רבקה ביער. כנראה בניסיון למשוך אותי לשם, הוא סיפר לי כל הזמן שהישיבה שוכנת בארמון. מה שאגב נכון כיון שהיא שוכנת בטירה צרפתית עתיקה.

אני הייתי צעיר צרפתי שמעולם לא ביקר בתומכי תמימים, וגם כשחברי ניסה בהמשך לרכך מעט את הציפיות והסביר לי שמדובר בארמון לשעבר, עדיין ציפיתי לסטנדרט מסוים, אבל כשנכנסתי לישיבה, הייתי בהלם מוחלט. הרצפה הייתה זרועה תערובת מוזרה של בוץ ואבני חצץ, בניין הפנימיה היה נראה בשלבי התפוררות ועלה ממנו ריח צחנה נוראית, בצד עמד מבנה ששימש למקווה שהגג שלו קרס. שאלתי את עצמי איך אנשים בכלל יכולים לחיות במקום כזה?

אבל אחר כך נכנסתי לבית המדרש וראיתי זאל מלא בחורים שיושבים ושקועים לגמרי בלימוד, כאילו שהם נמצאים באמת בארמון מפואר. הם היו נראים כל כך תלושים מהמסגרת המתפוררת בה הם היו נתונים.

הניגודיות הזו הקסימה ומשכה אותי. התחלתי להעריץ את אותם בחורים שחיים עם הבוקה ומבולקה והתנאים ששררו שם, והסתדרו בלי אפילו להתלונן או לחשוב שמשהו כאן חורג מהנורמה. אחר כך התבוננתי בדמויות החסידיות שניהלו את הישיבה, עקבתי אחריהם במבטיי, במחשבותיי. ראיתי חיים של צניעות של ענווה ובעיקר איך שהיו מונחים כל כולם בלימוד ובחסידות, גם אלו שבאופן רשמי נשאו בתפקיד ‘גשמי’ ובראשם המשפיע ר’ ניסן נעמנוב ע”ה.

דמות מופת

בברינואה כולם היו דמויות מופת. הרב גולדברג, הרב קלמנסון, הרב לאבקובסקי, אבל מי שדמותו עוררה בי הערצה בלתי מוגבלת היה ר’ ניסן. הוא היה גר בדירה קטנה במתחם הישיבה, האור שם אף פעם לא כבה ושאלנו את עצמינו מתי הוא ישן. פעמים רבות הוא היה מסתובב בלילה בפנימייה, מכסה בחורים בשמיכה, מכין נעגעל ואסער למי ששכח, אוסף כלים שבחורים העלו לחדרים או הושארו במסדרונות ומחזיר למטבח. בשעה מוקדמת מאוד לפנות בוקר הוא כבר היה אחרי טבילה במקווה ומתחיל בעבודת יומו. זה היה משהו מיוחד.

לוקח לדרך

כמה שנים מאוחר יותר, הישיבה נקלעה למצב כלכלי מאוד קשה. הספקים הפסיקו לספק סחורה והעובדים הגויים סירבו להמשיך לעבוד. אז קרא לי הרב מרדכי בלינוב ע”ה. לא היה לו שום תפקיד רשמי בישיבה, אבל היה אכפת לו מתומכי תמימים. הוא אמר לי שהוא ייקח אחריות וביקש שאכנס לעבוד במטבח הישיבה. הוא דאג לתשלום לעובדים ולספקים וכך הישיבה החזיקה מעמד ובחורים המשיכו לאכול גם בתקופה הקשה.

את המסירות הזו בשביל התמימים, וההבנה שתמימים צריכים לאכול טוב ולא משנה מה התנאים מסביב, כדי להיות בריאים ולמלא את הדרישות הגבוהות שמצפים מהם כחיילי בית דוד, אני לוקח איתי מהמטבח של תומכי תמימים בברינואה לתמימים שעבורם אני מבשל ודואג לאוכל. ידוע הפתגם שמי שטעם ‘קאשע’ של תומכי תמימים לא ימות בלא תשובה, כי בתומכי תמימים המזון הוא לא רק ענין גשמי, אלא גם ענין רוחני.