רב הארמון

זיכרונות מבית כ”ק אדמו”ר מהורש”ב נ”ע — כפי שסופרו על ידי הגה”ח הרב יעקב לנדא ע”ה — ‘רב הארמון’ ברוסטוב ורבה של בני–ברק במשך יובל שנים. מוגשים בקשר עם תחילת שנת השלושים לפטירתו בכ”ו שבט תשמ”ו • על המשפט הבודד שאמר הרבי הרש”ב והסיר את דאגתו מהגיוס לצבא הרוסי, והוראות הרבי שיצרו מסכת של ניסים • על תעוזתו הכפולה מול החיילים החמושים שפרצו אל בית הרבי הרש”ב, והמאמר שהפיל את הצאר ניקולאי * על–פי רשימות נכדו הבכור, המשפיע הרה”ח ר’ שלמה זלמן שי’ לנדא • פרק ראשון

כ”ק אדמו”ר מהורש”ב נ”ע | הגאון החסיד הרב יעקב לנדא ע”ה

רב הארמון

בימיו של כ”ק אדמו”ר הרש”ב נ”ע בעיר רוסטוב, אמר כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ נ”ע לאביו הרבי נ”ע: “רב הארמון צריך ישועה” (בנושא הניירות והצבא), כשכוונתו היתה לסבא, שהי’ רב החצר. הרבי נ”ע השיב: “ווער, ר’ יעקב? ער איז א כשר’ער” [= הוא כשר]. הדברים יצאו מפי הרבי וסבא ידע שאין לו יותר מה לחשוש מהשלטונות, וזה נתן לו את החוזק והאומץ ללכת במסירות נפש על עניני היהדות למרות הסכנה.

ישועה בלשכת הגיוס

סבי הגיע לרוסטוב בחורף תרע”ו, עם פספורט שבו נכתב שנבדק בשנת 1902 אם הינו כשיר לצבא והוא בעל תעודת צבא לבנה, כלומר עם פטור. אך מאוחר יותר, בזמן המלחמה, יצא צו של ‘הלבנים’ שגם אלה שיש להם תעודת פטור מהצבא, כמו סבי, נקראים לבדיקה שנית.

סבי נכנס להרבי נ”ע והרבי אמר לו שיתייצב עם הפספורט האמיתי, לפיו הי’ עריק הרבה זמן. אחר כך אמר הרבי לסבי שישאל אברך אחד שבא ממקום ששמו פעדאססיא היכן יותר טוב להתייצב, בפעדאססיא או בסימפרופל (ברוסיה יכלו להתייצב היכן שרצו).

הוא אכן שאל את אותו אברך, שענה לו כי בסימפרופל אי אפשר בשום אופן להשתחרר, ובפעדאססיא עוד אפשר להשיג פטור באמצעות שוחד. בינתיים הרבי נ”ע לא שאלו אחר כך בנושא זה, ולכן לא מסר את תשובת האברך ההוא.

לאחר זמן שאלו הרבי: “נו, מה אמר האברך ההוא”? ומסר את מענהו. ועל זה אמר הרבי: “אֶה, אני לא אוחז מהכללים. שם בסימפרופל ישנו שוחט משלנו” (כלומר, הרבי נ”ע ביטל את דברי האברך, ואינו מחזיק מהכללים הללו לגבי סימפרופל או פעדאססיא, ואדרבא, בסימפרופל ישנו שו”ב חסידי ואם–כן דוקא שם יותר טוב. מה הקשר בין השוחט ללשכת הגיוס לא ידע, אבל כך אמר הרבי). והוסיף הרבי: “ואנחנו עוד נדבר” (בנוגע לפועל ממש).

לאחר זמן שאל סבי את הרבי אודות אחיו הצעיר, ר’ הלל, ששהה בעיר מולדתו קורניץ, בפלך ווילנא, והי’ עריק במלוא מובן המילה, וכבר הי’ קשה להיות שם במצב כזה, וענה לו הרבי שיבריק לאחיו שיבוא לרוסטוב.

אחיו היה בלי תעודות לגמרי, וברכבת היו בודקים תעודות של הצבא, אולם כך הרבי אמר, והוא שלח מברק לאחיו שיגיע לרוסטוב. מאוחר יותר הלך לתחנת הרכבת לראות את הפלא הזה, איך שאחיו מגיע, ואחיו אכן הגיע. שאלו סבי: “איך הצלחת עם הבדיקות”? וענה לו שכשהגיע המברק הבין שזה מהרבי ולכן נסע, וכשביקשו ממנו ברכבת את התעודות, התחיל לחפש בכיסיו כאילו באמת יש לו תעודות, והלכו ממנו, וכך, תודה לא–ל, הסתדר.

אחיו נכנס במוצאי–שבת ליחידות לרבי נ”ע, וסבי אמר לאחיו שאם הרבי ישאל עליו, יאמר שהוא עומד מאחורי הדלת. כי סבי היה צריך להתייצב ועדיין לא ידע מה רצון הרבי שיעשה בנושא זה, ולמחרת הרבי היה צריך לנסוע לפטרבורג.

הוא המתין בחוץ, ולפתע אחיו חזר וקרא לו בשם הרבי. סבי נכנס אל הקודש פנימה והרבי אמר לו: “בנוגע לאחיך אמרתי שיגש ביחד עם אמך (שבאה איתו) לרופא”. ובנוגע לסבי הרבי לא הזכיר, ולכן סבי לא העיז לשאול, אלא רק אמר תוך כדי היציאה: “בשבילי מסתמא עכשיו לא הזמן”, ואמר הרבי: “לא”.

יצאו, ולמחרת כשישב סבי במטבח לשתות תה, קרא לו הרבי ואמר לו: “בנוגע אליך רציתי לומר שתסע לסימפרופל ומיד”!, ונתן לו 500 רובל, אם יצטרך לשלם לרופא בלשכת הגיוס.

אחר כך ליווה סבי את הרבי לרכבת לפטרבורג, ולפני שהרבי נסע, שאל את הרבי האם צריך שישלח לרבי מברק מסימפרופל כשישתחרר, ואמר לו הרבי שלא צריך, היינו, שהרבי הי’ בטוח שהכל יסתדר.

סבי נסע לסימפרופל והיות והרבי אמר “יש לנו שם שוחט”, על–כן נכנס לשוחט. השוחט לא ידע מה עליו לעשות, אך כיון שהרבי שלח לשם, לכן יצר קשר עם שתדלן אחד שינסה לעזור, וההוא דיבר עם רופא שקשור ללשכת הגיוס ושילם לו כסף.

היו לו שני פספורטים, א’ עם גיל צעיר והשני עם גיל יותר מבוגר, וכאמור הרבי אמר לו שיתייצב דווקא עם הפספורט לפיו גילו יותר צעיר, וממילא הוא עריק. כשתפסו שהוא עריק — אסרוהו. במאסר שמע שיש אסירים שמחכים בכלא הרבה זמן, ולמרות זאת לא דאג כלל וסמך על מה שהרבי אמר. תודה לא–ל למחרת הוציאו אותו והעמידוהו בתור ללשכת הגיוס, אך באותו יום לא הגיע תורו.

למחרת בא השתדלן והודיע שהרופא שקיבל ממנו כסף, לא יוכל להיות בלשכת הגיוס מחר, מכיון שנהרג מישהו מחוץ לעיר והוא צריך לנסוע לשם. אף שלכאורה לא היה מה לנסוע ללשכת הגיוס, אך כיון שהרבי אמר, סבי נסע בכל זאת.

כשעמד בתור בלשכת הגיוס, שמע את הגויים אומרים ביניהם: “רק שלא יהיה האיספראווניק”, כשכוונתם למפקד תקיף שכולם פחדו ממנו. לרוע המזל, דווקא כשהתקרב תורו של סבי, הגיע אותו איספראווניק.

לפניו בתור עמד גוי אחד שרגליו היו עקומות, והרופאים ציוו עליו ללכת כדי לראות אם ביכולתו ללכת. סבי חשב שאמרו לגוי שילך לביתו ושכעת הגיע תורו, ולכן התקדם כדי לגשת לעמדת הבדיקה, וצעק עליו האיספראווניק שיעמוד במקומו. לאחר מכן, בדיוק כשהגיע תורו, ניגש מישהו ואמר לאיספראווניק משהו. והוא שאל: “טֶליפאָן”?! ועזב את העמדה…

באותו רגע בא פקיד אחר וסבא ניגש ובחסדי שמים קיבל תעודת פטור. לעת ערב נסע חזרה בשמחה רבה עם תעודת השחרור בידו.

אחרי המהפכה הראשונה, כשקמה הממשלה הזמנית, יצא בתחילת הקיץ צו שכל מי שנבדק אחרי תאריך מסויים צריך לעבור בדיקה מחדש. כשהסבא התלווה באותה תקופה לרבי נ”ע, אמר לו הרבי: “ברוך השם שעברת קודם לכן, ואתה פטור עכשיו”. רק אז הבין שזו היתה הדחיפות כשציווהו הרבי נ”ע בשעתו לנסוע לסימפרופל בו ביום ומיד…

ואתה משלם לאיש כמעשהו

שנת תרע”ח. מלחמת האזרחים בין ה׳אדומים׳ לבין ה׳לבנים׳ ברוסיה השתוללה בכל עוצמתה. לאחר חודשים ספורים של קרבות רחוב מרים, הוכרעה לבסוף הכף לטובת ה׳אדומים׳. או–אז נטלו הקומוניסטים את הגה השלטון לידם, והחלו לשלוט במליוני אזרחי רוסיה בכח הזרוע.

החל משנת תרע״ט שלטונם הלך ונהיה נוקשה יותר ויותר. השלטונות יצאו בשורה של חוקים המגבילים את פעולותיהם וסמכויותיהם של המוסדות הדתיים. גם צעדיהם של הרבנים ו״כלי הקודש״ הוצרו, לעיתים קרובות ערכו חיפושים בבתיהם כדי לנסות ולמצוא אי–אלו הוכחות לקשירת קשר.

באחד הימים הגיעו הללו גם לביתו של כ״ק אדמו״ר הרש״ב ברוסטוב. כיתת חיילים חמושה ברובים מכודנים פרצה בכח הזרוע לבית הרבי במטרה לערוך חיפוש אחר ״יסודות אנטי–מהפכניים״. בני הבית נצטוו לעמוד במקום אחד מבלי לזוז ממקומם. מראם של החיילים המצויידים בכלי הזוועה הי’ נורא, עד כדי כך שהרבי העיר לסובבים אותו, כי מן הראוי הי’ שלפחות יסירו את הכידונים מהרובים.

באי הבית עמדו מבוהלים ונפחדים, מביטים בשתיקה אילמת בכיתת החיילים ההופכת את הבית בחיפושים. איש מהם לא העז להביא את דבריו של הרבי בפני אותם שונאי ישראל, שאש השנאה יקדה בעיניהם. רגע קצר–ארוך חלף, כשלפתע יצא מבין העומדים — הרב יעקב לנדא, הרב הצעיר שהיה בן–בית בביתו של הרבי, ובאומץ רב פנה אל מפקד הפלוגה וביקשו להתחשב בכבוד הרבי ולהסיר מיד את הכידונים! היתה זו עזות נוראה. לא היה חסר הרבה כדי שהמפקד יצווה להלקות את האברך הצעיר על ״חוצפתו״. אולם דבריו שנאמרו בביטחון ובאמונה, פעלו את פעולתם, ולמרבה הפלא, הורה המפקד לחייליו בו–במקום למלא את רצון הרבי ולהסיר את הכידונים…

בכך לא תם הסיפור. החיילים המשיכו בחיפושיהם, כשלפתע מצא אחד מהם את קופסת הטבק בה השתמש הרבי בימי הפסח. החייל חמד את הקופסה לעצמו, והכניסה לכיסו. גניבה מהירה זו לא נעלמה מעיניו הטהורות של הרבי. נאנח הרבי ושוב אמר לסובבים אותו כי קופסה זו יקרה עבורו, וכי הוא מוכן לפדות את קופסת הטבק הפסחית, שהיתה עשויה מפח, בקופסת טבק אחרת העשויה מכסף טהור.

בני הבית שניצבו מפוחדים מסביב, סברו שאין זה הזמן ואין זו השעה להיכנס בויכוח עם החיילים בשל דבר זה. גם הפעם נטל הרב יעקב לנדא את נפשו בכפו, וכחסיד נאמן לא התעלם מבקשתו הנפשית של הרבי. שוב הוא סיכן את עצמו ופנה למפקד בבקשה שיורה לחייל להחזיר את קופסת הפח.

שוב היו הנוכחים בטוחים כי המפקד, איש רשע ומדון ששנאת יהודים בערה בעיניו, ישמע את הדברים ויצווה לאסור את הרב לנדא, אלא שלמרבה הפלא פנה אל החיילים שבחדר, ובפנים אדומות מכעס פקד עליהם כי מי שגנב את הקופסא עליו להוציאה מכיסו בו–במקום ולהניחה על השולחן, אחרת רע–ומר יהי’ גורלם. ואמנם, תוך שניות ספורות ניגש אחד החיילים ובאי–רצון מופגן שלף מכיסו את קופסת הטבק והניחה על השולחן.

סבר של שביעות רצון עלה על פניו של הרבי, אלא שלפתע הבחין כי תוך כדי הוצאתה מהכיס נפתח מכסה הקופסא. שוב הועמו פניו של הרבי והוא העיר כי מאחר והקופסא נפתחה, אין הוא זקוק לה יותר, שהרי יש חשש שמא בכיסו של החייל היה מצוי משהו חמץ כלשהו, ולכן אין הוא מעונין יותר בקופסא…

כבר אמר נעים זמירות ישראל, ״ואתה משלם לאיש כמעשהו״. לאחר שהקלגסים יצאו מפתח ביתו של הרבי, נפלט כדור מרובהו של החייל גונב הקופסא, פגע בראשו והרגו במקום!…

(נכתב ע”י ר’ מנחם שי’ זיגלבוים — ע”פ מכתבו של סבא ע”ה)

‘נפול תפול, ניקולאי תפול’

בפטרבורג הי’ בממשלה יהודי בשם אוצ’ניי יעבריי, והוא הביא לרבי נ”ע גזירה חתומה מהצאר על כל יהודי רוסיה. התחיל הרבי נ”ע לבדוק את ציציותיו באומרו שזו סגולה לבטל גזירות רעות. אחר–כך אמר: “מהיכן לוקחים עכשיו את הכח של כ”ק אדמו”ר הזקן, שאמר ‘נפול תפול נפוליון תפול’”…

בפורים — שנת תרע”ז — קרא בעצמו את המגילה, דבר שלא הי’ עד אז אף פעם, ובלילה של מוצאי פורים פרצה המהפכה (“רוולוציא”). לקול היריות עמד הרבי נ”ע על–יד האשנב, ועל כל ירי’ אמר: “זה שלוחי ה’”, ולבסוף הרגו את הצאר ניקולאי.

באותו זמן, לפני שנסע הרבי נ”ע לפטרבורג, אמר מאמר מפליא, וללא המשך למדובר במאמר הזכיר את מאמר רז”ל: “דרכן של רשעים לרדות במקל” וכו’. הרה”ח ר’ ירוחם גארליק ע”ה ואני (הסבא), התפלאנו על הקטע הזה, ואחרי המהפכה קראנו לו בינינו “מאמר המהפכה” (“דער רוולוציונער מאמר”).

[המאמר הוא מפרשת וארא תרע”ז, ד”ה ראה נתתיך, ע’ קכט. ועיי”ש בע’ קלג בהנוגע להנ”ל, כשמתחיל “ועוי”ל מ”ש ראה נתתיך אלקים לפרעה”… וכדאי לציין להתוועדויות תשמ”ב ח”ב ע’ 740 (בלתי מוגה) — שיחת הרבי בקשר לסיום כתיבת ספר–תורה הכללי:

“מאחר שע”י הפעולה דסיום כתיבת הספר תורה הופכים את כל סדר ההשתלשלות — מובן בפשטות שעי”ז שוברים ומבטלים את תוקף הקליפה דאומות העולם. וכפי שמבאר כ”ק אדמו”ר מהורש”ב נ”ע במאמר דש”פ וארא (ד”ה ויאמר ה’ אל משה ראה נתתיך אלקים לפרעה גו’ — דשנת עזר”ת) . .

“ובזה ישנו דבר פלא: במאמר הנ”ל מבואר אודות שבירת וביטול הקליפה ע”י משה רבינו — “ראה נתתיך אלקים לפרעה”, “שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין” (פרש”י עה”פ) . . והנה, באותו פרק זמן שבו נאמר מאמר הנ”ל על–ידי כ”ק אדמו”ר מהורש”ב נ”ע — מת ניקולאי שהי’ מושל עריץ כו’! ישנם חסידים שלא שמו לב לקשר המאורעות כו’, [ובפרט שענין זה נתבאר רק בהתחלת וסיום המאמר, ואין זה חלק השייך לתוכן כללות המאמר] אבל החסידים שדייקו בכל פרט כו’, הבינו וידעו ששבירת וביטול הקליפה דניקולאי היתה על–ידי אמירת מאמר זה”…

עד כאן מהשיחה הנ”ל. ופלא נפלא, שמיד לאחר אמירת שיחה זו על–ידי כ”ק אדמו”ר מה”מ, מת ברוסיה גוי בשם סוסלוב שהי’ צורר יהודים!].

לא להיות שוטה, להיות עם הרבי

בסעודת י”ט כסליו עטר”ת או תר”פ (הספק הוא מכיון שלפי זכרוני הי’ זה בשנת תר”פ, אולם הרה”ח ר’ אלתר פוצ’פר אמר שהוא גם כן שמע זאת מהרבי והוא לא הי’ אצל הרבי בשנת תר”פ אלא בשנת תרע”ט), פתאום התחיל הרבי נ”ע לומר: “העיקר שלא להיות שוטה, והאמת היא שחסיד שוטה קשה ‘לצייר’”.

ושאל ר’ ישראל נעוולער ע”ה: “פעם הרי דובר ששוטה הוא מעלה”?

והשיב הרבי נ”ע: “השוטה ההוא הינו פיקח, להיות שוטה כפשוטו אין זה יאה. העיקר שלא להיות שוטה”.

והוסיף הרבי נ”ע: “שם (בעולם הבא) תבקשו להגיע לרבי, אינני מכיר אף אחד, רק את הרבי שלי, הרביים שלנו”.

ושאל ר’ זלמן הבלין ע”ה (שישב בקצה השולחן ונעמד על רגליו כשהוא סמוק כולו מהתרגשות): “אנחנו לא נמצא את הדלת”.

והשיב הרבי נ”ע: “אל דאגה, אל דאגה, אתם תמצאו”.

עמדתי ליד הרבי. הרכנתי ראשי ושאלתי: “מה יעשו כשישאלו איזו שייכות יש לך (“וואס פאר א מחותן ביזטו”) עם הרבי, האם עשית מה שהרבי ציוה”?

וענה הרבי נ”ע: “אלא מה אתה סבור? צריכים באמת לציית (לדברי הרבי)”.

ו(כיון שהרבי הבין שמענה זה ישבור את נפשו — כי מי הוא זה אשר מציית בשלימות ממש) כרגע הסב פניו הק’ אליי שנית ואמר בְּרַכּוּת: “מכל–מקום ישנו קשר לרבי, הייתי איתו בצוותא, שמעתי ממנו תורה, למדתי את החסידות שלו, אם כן ישנו קשר לרבי”.

(הלשון מדוייק: “שמעתי ממנו תורה” — כנראה בחיים חיותו בעלמא הדין. “למדתי את החסידות שלו” — אחרי הסתלקותו).

[וראה תולדותיו של משפיע (תשורה, תשנ”ח): “כשהרה”ח ר’ שאול–דב זיסלין נפטר, השתתפו בהלוויתו כל זקני ורבני אנ”ש. בעת הוצאת המיטה מהבית, אמר הגה”ח רבי יעקב לנדא, רבה של בני–ברק, את הנוסח הידוע: “שאול–דב, תבקש להגיע לרבי”… (“שאול–בער, זאלסט זאך בעטין צום רבי’ן”)].

אות מהרבי נ”ע

בערוב ימיו של סבא והוא כבר ישיש מופלג, עדיין אחז במטה הנהגת הרבנות ברוב עזוז וגבורה. באותם ימים חלה וסבל ממיחושים שונים, ולמרות דרכו כל חייו לדרוש ברופאים ולקיים את ציווי התורה “ונשמרתם” לבל להזניח את בריאות הגוף, הפעם היה נראה רגוע ביותר ונראה שאינו חושש מכלום. שאלוהו לפשרו של דבר, והוא ענה: “ראיתי את הרבי נ”ע בחלום”!

ביומו האחרון של סבא, שאלו בנו, הרב אליהו שי’ לנדא: “מתי ראית את הרבי לאחרונה”? וענה לו: “אתמול גם”!

התקשרות פנימית

מספר בנו הרה”ח הרב אליהו שי’ לנדא: החסיד ר’ זלמן סקאבלא התארח פעם אצל אבי ע”ה, שהי’ ידידו מליובאוויטש. אחר התפילה הם שוחחו ביניהם, ואני ישבתי מן הצד, מקשיב. ביני לביני הוזכר יום ב’ ניסן, יום הסתלקותו של הרבי נ”ע. למרות שהי’ זה ארבעים שנה אחרי ההסתלקות, התעטפו שניהם בשתיקה ועיני שניהם החלו זולגות דמעות שליש!

היינו בטוחים שייקח אותנו לארץ ישראל

בנו, הרה”ח הרב אליהו שי’ לנדא, שאלו פעם: “אתם גם חשבתם שהרבי (הרש”ב) הוא משיח”? והסבא ענה בתוקף: “בוודאי, בלי שום ספק! היינו בטוחים שהוא ייקח אותנו לארץ הקודש”.

הרבי מבקש למסור דרישת שלום להרב לנדא

מספר הרה”ח ר’ שלום יעקב שי’ חזן: כשאבי, הרה”ח ר’ אהרן חזן ע”ה, אבי הסבתא של הכלה תחי’, הי’ אצל הרבי מלך המשיח ביחידות באחת משנות המ”מים, קרא לו הרבי לפני שיצא מחדר היחידות ושאלו: “אתה מכיר את הרב לנדא”? אבי התגורר בבני–ברק, וכמובן הכיר את רב העיר החב”די, הרב יעקב לנדא, והשיב בחיוב. אמר לו הרבי: “תמסור לו דרישת שלום”…

(מתוך תשורה לחתונת לנדא–מישולבין. התשורה נערכה והוכנס לדפוס על–ידי נינו הרה”ת חיים דוד שי’ לנדא)