כך מתואר הרב ישראל ג’יקובסון בספר “תולדות חב”ד בארצות הברית”: רוח החיים בעסקני ח

כך מתואר הרב ישראל ג’יקובסון בספר “תולדות חב”ד בארצות הברית”: רוח החיים בעסקני חב”ד בארצות הברית, ממייסדי “אגודת התמימים”, ממנהלי “אגודת חסידי חב”ד”, מורם ומדריכם של אחי ואחות התמימים ועמוד המקשר את אנשי חב”ד בארצות הברית אל כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ נ”ע, המזכירות והישיבות באירופה. המייסד ומנהלה הכללי של ארגון “בית רבקה”, ומשפיע בתומכי תמימים המרכזית. מעט מזעיר על חיו ופועלו בכתבה שלפנינו לרגל יום היארצייט שלו

בגיל 11 החל הנער ללמוד אצל רב העיר, אולם מכיון שלא היה לו עם מי ללמוד, המליץ לו הרב ללמוד בישיבת הרב ריינעס בעיר לידא, כיון שבישיבה זו למדו גם עברית ולימודי חול.

בדרכם של האב והבן ללידא, לאחר כשלושה ימי נסיעה, פגשו בתחנת הרכבת יהודי בעל זקן מסודר, שהתעניין להיכן הם נוסעים. כששמע כי ללידא מועדות פניהם, החל לשוחח עימם בהתלהבות. מבין דבריו הבינו השניים, כי היהודי הינו משולח של הישיבה, והלה המליץ להם שהילד ילמד בישיבה הנמצאת ב’מיצר’, ולא בישיבה הנמצאת ב’חומה’, כיון ששם לומדים הבחורים הגדולים, ומחזיקים ברשותם ספרי חול וכיוצא בזה.

האב והבן החלו להתלבט ביניהם בעקבות מה ששמעו, והבן החליט שנוסעים. מכיון שהיו עוד כמה שעות עד לרכבת הבא, נשארו להמתין בתחנה, בתקווה אולי יפגשו עוד מישהו המכיר את הישיבה. ואכן, לתחנה נכנס יהודי הדור פנים, ושאל: “האם אתם נוסעים ללידא?”. כשהשיבו בחיוב, החל האיש לדבר בזעם: “לאיש שעמד על הבמה עם אישה לא צנועה תמסרו את בנכם?!”, שאל בתמיהה את האב. “אני מתנגד. אם אתה רוצה שבנך ישאר יהודי ירא שמים, תקח אותו לליובאוויטש”.

כשעזב האיש, שאל האב את בנו:  “מה נעשה? והרי בליובאוויטש לא תוכל להמשיך בלימודי החול שלמדת בעיירה וכה הצטיינת בהם!”. הנער הצעיר החל לבכות, ומבין דמעותיו סינן לאביו: “אבא, בוא ניסע לליובאוויטש”.  כך הגיע הילד שעוד לא מלאו לו 12 שנה לישיבה, ולאחר שעבר את המבחן והתקבל, נשאר בישיבת תומכי תמימים, שהפכה להיות חלק מחייו.

בתחילה שילם אביו עבור האש”ל שלו, אולם לאחר חג הפסח, הודיע לו אביו כי אין ביכולתו לשלם עבורו עוד. מאז, היה הנער אוכל בצהריים מהסעודה של תלמידי הכיתות הקטנות. מלבד זאת קיבל מהישיבה שתיים וחצי רובל לחודש, היה זה סכום זעום שהספיק לו לקצת עוגות בבוקר, ולארוחת ערב בלילה. מאז, ועד סוף ימיו בישיבות, נאלץ הנער לאכול ‘ימים’, בתחילה רק בשבתות ואחר כך בכל ימות השבוע.

בשנת תרע”ב, היה הנער מתחמק מידי פעם מסדרי חסידות, ויושב ללמוד נגלה בזמן זה. המשגיח ר’ שילם, חשש שאולי התלמידים אינם רוצים ללמוד חסידות, ועל כן הצמיד לכל נער צעיר מדריך מבוגר יותר. לר’ ישראל הוצמדו נטע פינסקי, ואברהם פאריז שעשה עליו רושם עז.

כשנה לאחר מכן, נכנס הנער ליחידות הראשונה שלו אצל הרבי נ”ע, יחידות אליה התכונן במשך תקופה, וקרא קריאת שמע על המיטה בכל יום כמה שעות. הרבי הורה לו ללמוד עוד שעתיים חסידות מלבד ארבע השעות שלמדו אז, לא כולל לימוד תניא – סך הכל שש שעות ביום. כמו כן הורה לו הרבי להתפלל בפירוש המילות.

לאחר שנה נוספת, עודד אותו ר’ שילם ללמוד מאמרי חסידות של אדמו”ר האמצעי. באותה תקופה, פעל ר’ שילם על הבחורים המבוגרים רבות ללמוד ממאמרי חסידות אלו, והיו כאלו שהיו לומדים 12 שעות ביום מ’אמרי בינה’. אך ישראל התחמק, ואמר שמספיק לו ההמשכים של הרבי, שמסביר את החסידות באופן נפלא.

ר’ שילם ביקש ממנו לברר עבורו ענין כלשהו בחסידות, ולבאר את התירוצים המופיעים במאמר, שנראים סותרים זה את זה בהשקפה ראשונה. אחרי מספר ימים, נבחן אצלו הנער, ועל פניו של ר’ שילם נראה חיוך, כאומר: “נצחוני בני”.

הרה”ח ר’ ישראל ג’ייקובסון (במרכז) עם תלמידי הישיבה שניצלו משנחאי והגיעו למונטריאל

בכלא הצבאי

בשנת תרע”ו, נסע הבחור ישראל ללשכת הגיוס, כיון שהיה בגיל המתאים לצבא. הרופאים שבדקו אותו, העניקו לו את הכרטיס הכחול, שמשמעותו גיוס בשעת מלחמה, ומכיון שהתקופה היא מלחמת העולם הראשונה, היה הוא ‘על הכוונת’ לגיוס מיידי, אלא שכל בני השנתון שלו, גוייסו כבר. הפקיד לא ידע מה להשיב לשאלתו מה לעשות. למעשה, הוא היה נחשב כעריק ויכל להיעצר בכל רגע.

הרב ג’יקוסון חשב שהוא יכול להסתדר בתור רב בעיירה ניי זוראוויץ. באותו זמן היה הרבי הרש”ב מראשי המשתדלים בעבור מתן פטור לרבנים, אך כשנסע לשאול בעצת הרבי ששהה אז בסלאוויאנסק, שלל הרבי את הרעיון ותמורת זאת הורה לו לנסוע לרד”צ חן בצ’רניגוב.

כשהגיע לצ’רניגוב, התאכסן אצל זקן מתושבי העיר. על פי החוק הרוסי, כל אזרח צריך להודיע מכל הדיירים בביתו תוך עשרים וארבע שעות, אולם ר’ ישראל שידע שהניירות אותם הוא מחזיק אינם כדבעי, התחמק מלמסור אותם. אלא שלאחר חודש היתה ביקורת, ולא היתה לו ברירה אחרת אלא לתת את הניירות, והוא מצא את עצמו במהירות בכלא הצבאי.

לחבריו נודע מכך עוד באותו היום, והם הצליחו להכניס עבורו מזון ותפילין. אולם העלם הצנום עצמו מצא את עצמו בקרב אסירים רוסים גברתנים שאיימו עליו ולעגו לו. למזלו, באותו יום של הביקורת, נתפס יהודי נוסף, שהוכנס לאותו התא. כאשר ראה את הצעיר, ניגש ולחץ לו יד: “בליובאוויטש קראו לי בער’ל צ’רניגובר”. כשראה איך מתנהגים אליו האסירים, גער בהם ואיים עליהם כי יקרא לסוהרים. מכיון שמדובר היה בכלא צבאי, ורוב האסירים היו עריקים משדה הקרב, פחדו לגעת ביהודי.

כארבעה ימים שהה ר’ ישראל בבית הסוהר. לא לכל האסורים היה מקום לישון, והיו צריכים לישון על הרצפה. צרכים עשו כולם בכלי אחד בתוך החדר, ופעם-פעמיים ביום היו מרוקנים אותו. בזמן זה, ניגש רד”צ חן לר’ מרדכי פאליי, שהיו לו קשרים עם שרי הממשלה, ואכן, הוא הצליח לפעול כי הנער ישוחרר, ויקבל זימון נוסף לצבא, שם פטרה אותו הוועדה הרפואית מהצבא.

בצ’רניגוב זכה לקבל מאחד ומיוחד מבני חבורה, הרד”צ חן, שהשפיע עליו רבות. על הנהגותיו המיוחדות וזהירותו המופלאה, חיבר ר’ ישראל פרק בספרו ‘זכרון לבני ישראל’.

הרפתקאות בדרך ליחידות החשובה

בשנת תרע”ח, התקרבה המלחמה בין גרמניה ורוסיה אל העיירה ליובאוויטש. מלבד זאת, באותה שנה עלתה המפלגה הקומוניסטית לשלטון, והדוחק הכלכלי החל נותן את אותותיו. בעקבות כך פנו ר’ שילם קוראטין ור’ אליעזר קפלן מנהל הישיבה לר’ ישראל וביקשו ממנו לנסוע אל הרבי לרוסטוב ולשאול אותו מה לעשות עם הישיבה, במקרה שהגרמנים יכבשו את ליובאוויטש. כמו כן, ביקשו הם לשאול, מה יעשו עם בני משפחותיהם, ומהיכן יהיה להם מקור פרנסה.

בדרכו, עבר ר’ ישראל באריאל, לשם הועברו מספר חודשים קודם לכן תלמידי ‘השיעורים’ הצעירים יותר. כשהגיע למקום, גילה לחרדתו כי התלמידים הושפעו מרוח המקום, וחלקם נוטלים ספרי חול מהספריה שהייתה במקום. הורגש ההכרח להוציאם משם.

במוצאי שבת, יצא מאריאל לדרך שאורכה ארבעה ימי נסיעה עד לרוסטוב. כצידה לדרך נטל עימו לחמנית מזונות אחת. מלבדה, אכל עוד שניים שלושה תפוחים, וקצת סוכר. זה מה שבא לפיו בכל הדרך. כשהגיע לרוסטוב, בא היישר לביתו של ר’ אברהם ליאדיער, משמש הרבי, שם היה אמור להתארח. כשראו אותו, אמרו לו מייד: “יש פה בבית חולי טיפוס, אם תהיה פה לא תוכל להיכנס לרבי”. לא היו לו כל ברירות, והוא הוכרח לקום ולנסוע מיד לביתו של הרבי, שם מסר לרבי דו”ח ממצבם הגשמי של הישיבות. האכסניה לה זכה, הייתה ביתו של ר’ מרדכי גרצולין. הוא סיפר לו שלא אכל שלושה ימים, אולם גם בביתם לא היה לחם כלל. אחרי שלושה ימים כמעט ללא מזון, שתה ר’ ישראל כוס תה והלך לישון, שוב רעב.

בבוקר, כשהגיע לבית הכנסת להתפלל, אמרו לו שהרבי הריי”צ מחפש אותו בדחיפות. כשהגיע לבית הרבי, אמר לו בשם אביו שתלמידי ה’זאל’ יישארו בליובאוויטש ואת החדרים יש להעביר לקרמצ’וג. הרבי הורה לו לנסוע לקרמנצ’וג על מנת לסדר שהבעלי בתים יתרמו לישיבה את הכסף הדרוש לסעודות במשך השבוע, וכן יאפשרו לבחורים לאכול אצלם בשבתות.

ר’ ישראל שאל את הרבי, האם יוכל להישאר לשבת ולשמוע מאמר, ומלבד זאת, העיר בעדינות, לא בא לפיו אוכל בימים האחרונים. לגבי השאלה הראשונה אמר הרבי כי ישאל את אביו, אולם לגבי האוכל, אמר לו מייד כי יסדר לו את הדבר, והורה לגבאי להכין לו סעודה. לאחר מכן, חזר והודיע כי אביו הסכים שיישאר לשבת.

במוצאי שבת, נכנס ר’ ישראל ליחידות מיוחדת, ובה דיבר עימו הרבי על רעיון ההעתקה מליובאוויטש. הרבי אמר כי לדעתו, הגרמנים לא יכבשו את העיר, וגם אם כן הרי שהם לא ישלטו בה באותה עוצמה בה הם שולטים בארצם, וניתן יהיה ללמוד בקבוצות בבתים או לחילופין להבריח את הגבול בחזרה לרוסיה. לכן, סיכם הרבי, נשלחה טלגרמה לליובאוויטש שהתלמידים לא יסעו משם, אם יעזבו את ליובאוויטש’, “דער אור וועט זיך דאך פעלן [= יחסר הרי האור]”. בסיום היחידות, ליוה אותו הרבי אל הדלת, וברכו: “דער אויבערשטער זאל דיר היטן פון אלץ [= ה’ ישמרך מהכל]”.

למחרת בבוקר, עוד הספיק ר’ ישראל להיכנס לחזרה בבית הרבי, כאשר ניגש אליו הרבי הריי”צ וגער בו: “מה אתה עדיין עושה כאן?”, ר’ ישראל עזב את הבית במהירות וניגש לתחנת הרכבת, למרות שזו היתה אמורה להגיע רק אחרי שעתיים.

כשהגיע לתחנת הרכבת, נחרד לגלות תור עצום של אנשים הממתינים לרכבת, חלקם מתחילת הלילה. לא היה שום סיכוי להשיג כרטיס לאותו יום, כך שהוא נאלץ לקנות כרטיס למחרת. בינתיים, שמעו מעל ראשם מטוס. היה זה מטוס גרמני. למזלם, לא ידעו הנוסעים מה מסוגל מטוס לעשות, ולכן נשארו על עמדם. המטוס לא הפציץ באותה גיחה. כשעלה על הרכבת למחרת, התברר לו כי מכיון ששדה הקרב התקרב לרוסטוב, ייאלץ לנסוע בהפסקות – כל מספר שעות ייאלץ להחליף רכבת. למחרת, הגיע לפולטובה, שם כבר נעצרה תנועת הרכבות. רק בלילה מצא רכבת משא שהביאה אותו לקרמנצ’וג, שם נודע לו, שקודם בואו לרוסטוב, שלח הרבי טלגרמה לעזוב, ואכן עזבו התלמידים את העיר. כשהגיע הטלגרמה השניה ובה ההוראה להישאר, כבר לא היו התלמידים בעיר. כך הסתיימה תקופה בתולדות ליובאוויטש, והישיבה עקרה מהמקום.

אי אפשר לחיות בלי הרבי!

בפסח תר”פ, זמן קצר לאחר חתונתו, נסע ר’ ישראל לבקר בבית הוריו בז’וראוויץ. בערב שבת פ’ שמיני, כאשר נכנס לתקן את נעליו אצל הסנדלר, פגש שם חסיד אחד שעדכן אותו בבשורת האיוב, כי הרבי הסתלק לפני מספר שבועות.

בדמעות שליש עזב ר’ ישראל את המקום, וכאשר הגיע לביתו לא הצליח לענות לשאלת זוגתו מה אירע. בבית הכנסת של ר’ מרדכי יואל דוכמן, שם התפלל, היו כולם שבורים ורצוצים ודמעות חנקו את כולם. למחרת, כאשר עלה ר’ ישראל לקריאת התורה, בפסוק “ותקראנה אותי כאלה”, התפרץ שוב בבכי תמרורים. בבית הכנסת שהה גם אברך בשם אבנר, שהיה גיבן מלפניו ומאחריו. הוא היה נשוי, ובבחרותו היה אצל הרבי. הוא לא מצא מנוחה לעצמו כל השבת: “איך נוכל לחיות כעת בלא הרבי?”. במוצאי שבת, נפטר.

רק בשבת שאחרי, עודדו הזקנים בבית הכנסת ליובאוויטש את הצעירים, שזכינו והרבי השאיר לנו את בנו, וכולם יצאו בריקוד שמחה על כך שלא נטשנו ה’ יתברך.

הישיבה בהומיל

בשנת תרפ”ב, התגורר ר’ ישראל בהומיל. בשמחת תורה התוועדו ביניהם החסידים על כך שקשה לשלוח תלמידים לליובאוויטש והחליטו להקים במקום ישיבה. אחרי שקיבלו אישור מהרבי, הוקמה הישיבה במקום ור’ יחזקאל פייגין מונה לר”מ האחראי, כשר’ ישראל ג’יקובסון נוטל את האחריות על משכורתו, אחריות שהכריחה אותו למרות ביישנותו הרבה להסתובב יומיים בשבוע ולאסוף תרומות עבור הישיבה, שלימודיה התנהלו בבית הכנסת ‘בבושקין שול’. בית הכנסת היה קטן וצפוף עבור התלמידים, אולם כשרצו לחפש בית כנסת יותר גדול עבורם, טענו אנשי בית הכנסת בחום כי הם מוחזקים במצווה, והתלמידים נשארו בבית הכנסת, אליו הובאו שולחנות ארוכים כדי שיהיה מקום עבור הבחורים.

באותה שנה החלו הקומוניסטים בגזירות הקשות נגד הישיבות. החסידים, שעוד לא הבינו מה הם זוממים, לא ידעו מה לעשות, ובאסיפת הנהלת הישיבה הוחלט כי ר’ יחזקאל פייגין יסע למוסקבה לשאול את הרבי מה לעשות. כשהגיע למוסקבה, הורה לו הרבי לנסוע לפולטובה, כיון שלתומכי תמימים המרכזית שהיתה שם אין מנהל…

הישיבה בהומיל נשארה ללא משגיח ומנהל. ר’ ברוך דוכמאן אמר כי הוא מסכים לקחת על עצמו את הניהול, אלא שהיה צורך לקבל אישור מהרבי. ר’ ישראל ג’יקובסון ששמע שהרבי נוסע לאהלים בליובאוויטש נסע לשם, וזכה ליחידות קצרה בתחנת הרכבת, בה אישר הרבי את המינוי.

המעבר לארצות הברית

באותה תקופה, עקרו הוריו של ר’ ישראל עם משפחתם לארצות הברית. אחרי שבועות תרפ”ג, כאשר שהה אצל הרבי ברוסטוב, שאל את הרבי ביחידות האם מכיון שנשאר יחידי ללא הורים כדאי לו לחשוב על נסיעה לארצות הברית. “זייער גלייך, מען דארף פארן, נאר ניט שיים [= נכון מאד, צריכים ליסוע, רק לא כעת]”. השיב הרבי.

כשסיפר ר’ ישראל על היחידות לר’ שאול דוב זיסלין, השיב הלה: יש לי אח בארצות הברית שמבקש ממני לבוא. אני לא רוצה אפילו לשאול את הרבי. אחי כותב לי שיש לו חנות למזון כשר, בה הוא מכין את חבילות האוכל והקונים מגיעים בשבת לקחת את האוכל עבור הסעודה…

במשך כל שנת תרפ”ד, התכונן ר’ ישראל לנסיעה. אחרי ראש השנה תרפ”ה, נערכה אסיפת אנ”ש בלנינגרד, שם שהה הרבי והוחלט כי צריכים להשתדל לעזוב את המדינה ולמצוא מקומות אחרים לגור בהם. כל תמים שגר במדינה אחרת, צריך להשתדל להביא למדינתו עוד תלמידים מרוסיה. בארצות הברית, הוטלה האחריות על ר’ ישראל ג’יקובסון, שהיה היחיד מבין אלו שהתכוננו לנסוע שנכח באסיפה. החלטות האסיפה נמסרו לרבי.

ר’ ישראל, התייעץ עם ר’ אלחנן מרזוב, לדעתו בקשר לנסיעה. “ישנם חסידים שתמהים על כך שאתה מתכונן לנסוע לאמרקה” השיב ר’ אלחנן. “אבל  ישראל, סע! כאן כבר אין לנו מקום לחיות! אני כבר לא אסע לשם בגילי, אבל לארץ ישראל הייתי נוסע”. ר’ ישראל שאל אותו אם הוא מכיר מישהו בארצות הברית שיוכל לדבר איתו, ור’ חוני נתן לו את שמו של ר’ דוד שיפרין, שחי שם אז.

עד לנסיעתו, הורה לו הרבי הריי”צ לכהן כמשפיע בישיבה בהומיל. אחרי מספר חודשים, הגיעו ניירות בקשת העבודה כרב, אותם דאגו הוריו לשלוח לו מארצות הברית. אחרי שקיבל אשרת יציאה מרוסיה, יצא ר’ ישראל בליל י”ט כסלו תרפ”ו בדרכו לארצות הברית.

כשהגיע לארצות הברית, נחקר ב’עליס איילענד’, האי המפורסם אליו הגיעו כל המהגרים הראשונים בארצות הברית. בחקירתו, הסביר כי למרות שיש לו בדיוק דולר אחד בכיסו, הרי שבעלי הבתים של בית הכנסת ידאגו לו לשכירות דירה. כך אמרו גם בעלי הבתים שהגיעו על מנת להכניסו ונחקרו אף הם.

בשבת בבוקר, הלך ר’ ישראל לבית הכנסת בו היה אמור לכהן כרב, והתפלל בו. בית הכנסת, היה בעצם חנות שהושכרה לציבור המתפללים על מנת לנהל שם מנין. בשבת התפללו שם, וביום ראשון שאחריו נסגר בית הכנסת. ניכר היה בחוש כי בית הכנסת, גמר את בירוריו ביום שהביא את מי שהיה אחראי על הבאתה של ליובאוויטש לארצות הברית.

רב אנשי באברויסק

בית הכנסת גמר את בירוריו, אבל עבודה לרב אין. אחרי שש שבועות ללא עבודה, וללא לחם בבית, התמנה הרב ג’יקובסון לרבו של בית הכנסת אנשי באברויסק בבראונזוויל, בהשתדלותם של יוצאי העיר ז’וראוויץ שהתפללו בבית הכנסת.

במוצאי שבת קודש שמיני תרפ”ו התכנסו ובאו בוגרי ישיבות תומכי תמימים שגרו בניו יורק בביתו של הרב אליהו סימפסון, וייסדו את אגודת התמימים, האגודה שתפקידה היה לעורר את הרגש החסידי בקרב התמימים שחצו את האוקיינוס האטלנטי. באגודה זו השתתפו רבים מהתמימים, גם כאלו שהתרחקו מאד ממקור האור, הרגישו שייכות ורצון לבוא ולעזור.

באותה תקופה, מונה ר’ ישראל גם לחבר אגו”ח באמריקה, האגודה שהוקמה שנתיים קודם לכן על ידי ר’ דוד שיפרין ע”ה, ומשרדיה שכנו בבית החרושת של האחים קרמר, בית חרושת שנשא את שמו של אביהם שנפטר לא מזמן וכיהן כנשיא האגודה. מיד עם כניסתו לתפקיד, הגיע מכתב מאירופה, ובו הבקשה להשיג כסף עבור הדפסת ליקוטי תורה. ר’ ישראל שאל את ר’ דוד שיפרין האם כדאי להציע לאחים קרמר לתרום את ההדפסה לעילוי נשמת אביהם, אך ר’ דוד שיפרין גיחך ואמר לו כי אין סיכוי שהם יתרמו. נסיונות להתרים מחסידים אחרים, גילו לר’ ישראל כי הוא רחוק מאד מהמטרה אותה הציב לעצמו.

אך לא איש כר’ ישראל יאמר נואש. בכ”ד טבת תרפ”ז, ארגן התוועדות בביתו, ולקראת ברכת המזון דיבר עם בעלי הבתים אודות בעל ההילולא וספרו, ועל חשיבות ההדפסה. מיד התנדבו היהודים ותרמו, מי יותר ומי פחות, אולם הסכום המלא נאסף. אלף עותקים נדפסו, ונמכרו כולם. עשרות בתי כנסת נוסח האר”י, בהם התפללו יהודים פשוטים יוצאי רוסיה רכשו את הספר. ברבים מאד מבתי הכנסת, לא היה מי שמסוגל ללמוד בו, אולם הספר נקנה כ’סגולה’ ועורר יהודים רבים לצור מחצבתם.

המשימה הראשונה שהיתה מוטלת על הרב ג’יקובסון, היתה המטרה שלשמה נשלח – הבאת תמימים לארצות הברית. הוא פעל והצליח להשיג ניירות עבור תמימים רבים מרוסיה ומארץ הקודש, וביניהם למשל ר’ משה אקסלרוד ור’ שלום פויזנר. היו גם כאלו שלמרות נסיונותיו ומאמציו לא הצליח להשיג עבורם את הויזה הנכספת, ביניהם, ר’ לוי יצחק שניאורסאהן, אביו של כ”ק אדמו”ר מלך המשיח.

ביקור הרבי הריי”צ בארצות הברית

בעת ביקורו של הרבי הריי”צ בארצות הברית בשנת תר”צ, היה ר’ ישראל צמוד אליו בכל הזמן בו שהה בניו יורק, ואף זכה להביא לרבי אתרוג. לאחר שהרבי שמע כי האתרוג של ר’ ישראל מהודר משלו, ביקש ממנו להביא לו את האתרוג לראות, וכשראה ר’ ישראל שהרבי רוצה את האתרוג, נתן אותו מיד.

באותו ביקור, הביא ר’ ישראל את ביתו שהיתה פוזלת אל הרבי, והרבי ביקש ממנה להסתכל עליו. כשהסתכלה על הרבי, אמר הרבי לאבא: תראה, היא רואה ישר. מאז, ראתה הילדה ללא פזילות.

•

על המשך קורות חייו הארוכים של ר’ ישראל, ניתן היה לכתוב רבות, אולם קצרה היריעה. נסתפק איפוא בהזכרת כמה אירועים מרכזיים בהם נטל חלק, ותפקידיו בעסקנות חב”ד ליובאוויטש.

בשנת תרצ”ב הקים בניו יורק את ישיבת “אחי תמימים” עבור צעירים יהודיים שהתקרבו באותה תקופה לחב”ד, בשנת תרצ”ט  נסע ביחד עם תלמידי הישיבה לפולין על מנת לשלבם בישיבת תומכי תמימים בעיר אטווצק. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלטו תלמידי הישיבה חזרה לארצות הברית ומאוחר יותר השתלבו בישיבת תומכי תמימים המרכזית.

באותה עת סייע לאדמו”ר הריי”צ שנותר בפולין לברוח לארצות הברית, בין השאר, סייע לו להשיג אשרת כניסה ללטביה (משם טס האדמו”ר לשבדיה ומשם הפליג באונייה לארצות הברית). עם הגעתו של האדמו”ר לארצות הברית הקים שם את ישיבת תומכי תמימים המרכזית ומינה את הרב ג’ייקובסון לחבר בהנהלתה וכמשפיע בישיבה.

בשנת – תש”א סייע בהשגת אשרות הכניסה לארצות הברית עבור הרבי והרבנית. כמו כן ניסה, ללא הצלחה, להשיג אשרות כניסה עבור בתו השנייה של האדמו”ר – שיינא ובעלה מנחם מענדל הורנשטיין (לבסוף השניים נספו בשואה). בשנת תש”ד הקים מספר סניפים לישיבה המרכזית במספר ערים, ביניהם, פיטסבורג, ניו הייבן, וברובע ברונקס (שם כיהן חתנו, הרב מרדכי דובער אלטיין, כראש ישיבה). גם עם הגעתם לאחר המלחמה של רבים מחסידי חב”ד לארצות הברית, לא נחלשה פעילותו הציבורית, אך המשיך למסור שיעורי חסידות בישיבת הדר התורה, כמו כן, כיהן כמנהל בית הספר “בית רבקה”, שיועד לבנות חב”דיות, עד לפטירתו בשנת תשל”ה..