כדי להיות שייך לדרך הבעש”ט, אי אפשר להסתפק במה שנראה נעים מבחוץ, בכוונה ובלב. כד

כדי להיות שייך לדרך הבעש”ט, אי אפשר להסתפק במה שנראה נעים מבחוץ, בכוונה ובלב. כדי להיות חלק מחב”ד, שייסד אדמו”ר הזקן, יש לקבל את שיטתו ודרכו המיוחדת. כדי להיות שייך לחב”ד ליובאוויטש היום, יש להיות חלק מהשליחות של הרבי מה”מ - הכנת העולם לגאולה ולמשיח.

ח”י אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים, הבעל שם טוב מייסד שיטת החסידות, ושל אדמו”ר הזקן, הנשיא הראשון ומייסד חסידות חב”ד. שני המאורות המאירים את המאור שבתורה, זו תורת החסידות, את עם ישראל והעולם כולו, ומביאים ל”אתי מר” - גילוי תורתו של משיח, התגלותו, והגאולה האמתית והשלימה.

ביום כזה, יום טוב שהתפרסם ע”י אדמו”ר הריי”צ, ובמיוחד ע”י כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א, הדגש הוא על החידוש והעניין המיוחד שנפעל על ידי שני המאורות. הדרך לעבודת ה’, למילוי השליחות של כל אחד בעולם, כפי שהם מגלים לנו. מהדורות הראשונים, ועד ימינו, הדור השביעי לנשיאנו הראשון, והתשיעי מהבעל שם טוב - המאור לא מפסיק להאיר. הבעש”ט ואדמו”ר הזקן נמצאים כיום, במציאותו של הנשיא של הרבי, וכדבריו הקדושים שהבעש”ט נמצא כאן ב–770.

יש מי שניסו להתמקד במה שנראה להם כעיקר חידושו של הבעש”ט. הם ראו את אהבת ישראל שלו, ובמיוחד את אהבתו ליהודים תמימים ופשוטים, לטוהר הלב והכוונה, והתבססו על דברי חז”ל “רחמנא ליבא בעי” - ובימינו “העיקר הכוונה”, האווירה הטובה, החוויה הרוחנית, אפילו על חשבון העיקר ח”ו - תורה ומצוות בפועל ממש.

הרבי שולל גישה זאת באגרותיו ובדבריו הק’, פעם אחר פעם. שהרי עניינה של תורת החסידות, היא שלימות התורה, שלימות עבודת ה’, ושלימות אהבת ישראל. זוהי פנימיות התורה, שדווקא על ידה, לומדים תורה ומקיימים את המצוות בהידור, הרבה מעבר לדין.

אוהבים כל יהודי כפי שהוא, משום שהקב”ה אוהב אותו, ולכן דואגים למצבו הגשמי והרוחני. לא מוותרים על קוצו של יו”ד מהתורה ח”ו, אלא להיפך, גורמים שכל אחד, מהגדול שבגדולים ועד לפשוט ביותר, יהיו חלק משלימות אחת. זוהי דרך הבעש”ט, דרכו האחת והיחידה, הדרך שמובילה לתכלית - ימות המשיח.

והמאור הגדול, אדמו”ר הזקן, אשר ייסד את שיטת חב”ד, וגם כאן, מעבר ללימוד תורת החסידות עצמה, העומק והחידושים המופלאים שבה, יש לעיתים מחשבה או רצון להגדיר מיהו חב”דניק, מי שייך לחב”ד באופן ‘רשמי’ ובאופן מהותי.

תורת החסידות ושיטתה, כמובן, אינה שייכת לשום תנועה או מפלגה, אך מעבר לכך, הרי כולנו חלק מתנועה הנקראת בשם חב”ד, בשם ליובאוויטש, כשמה של העיירה שהפכה ע”י אדמו”ר האמצעי, בח”י אלול, לעיר הבירה של החסידות, ומאז היא קיימת באותו שם, בכל זמן ובכל מקום.

וגם כאן, ישנה האפשרות הקלה, להתמקד במסגרות וארגונים רשמיים, ובכך להגדיר את חב”ד. להתייחס למטרה, השפעה על כל יהודי ועל העולם, בחיוך ובדרכי נועם מתוך אהבת ישראל, בתור תנועה וארגונים מוצלחים, ולראות בכך את חזות הכל. או להתייחס למנהגים, לנוסח התפילה, וללבוש - כמה שמגדיר אותנו כתנועה, קבוצה או אפילו מגזר מיוחד.

אלא שזה אינו החידוש המיוחד של אדמו”ר הזקן, של ליובאוויטש ושל תומכי תמימים, שכולם שייכים לח”י אלול. הדרך אותה מורה ולמענה מתמסר נשיא הדור כ”ק אדמו”ר מה”מ. כמובן שיש להקפיד על כל מנהג, הוראה, ובוודאי שלא לשנות את הלבוש או את המראה החסידי משום טעם. אך זה לא חזות הכל. 

הרבי מה”מ קובע (במכתב אודות ארגון נשי ובנות חב”ד - אג”ק חלק ז, עמוד מד), ש”אין צריכים לתעודה גמורה שמתפללת דוקא נוסח רבינו הזקן, והבעל מניח גם תפילין דר”ת וכו’ אלא שכל אלו שמודים הם אשר צריך לעבוד את השי”ת לא רק בהרגש הלב אלא שגם כלי השכל יהיו ממולאים בדעת את ה’ הרי בדרך ממילא נכנסות הם בחב”ד”. ושימו לב: בהמשך המכתב הרבי מורה לצרף “את כל אותן הנשים שפנו על ידם במשך חדשים שעברו בבקשות שונות לכאן”.

כדי להיות שייך לחב”ד, צריך להיות חלק מעניינה של חב”ד, והדרך להרחיב את השורות, היא לקשר יהודים אל הרבי מה”מ, “שפנו . . לכאן”. גם אם בתחילה הדבר מגיע על ידי הצורך שלהם לבקש בקשות שונות. כל שאר העניינים יבואו ויושלמו.

כדי להיות שייך לליובאוויטש, להיות חלק מהשיטה, התנועה ששמו של הרבי מה”מ נקרא עליה, הרי התנאי הוא להתקשר לרבי, לקבל את החידוש שלו, את השליחות ואת העבודה שהוא מורה לדור. זוהי הדרך היחידה להיות שייך ולהיות ראוי לשם חב”ד וליובאוויטש כיום. זוהי הדרך לצרף את עם ישראל כולו, את העולם כולו, לתכלית ולכוונה, בהכרזה אחת:   

 יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!