כשצריך להיות כינוס השלוחים העולמי או הארצי, וכינוסים נוספים לאנ”ש וכדומה כמו “שו

כשצריך להיות כינוס השלוחים העולמי או הארצי, וכינוסים נוספים לאנ”ש וכדומה כמו “שובכם לשלום” או ג’ תמוז וכדומה – ואם ננהג רק באופן של שלום ואחדות תהיה התוצאה שכל הנושא של משיח בכלל יידחק לפינה צדדית ח”ו, ומה גם זהותו של משיח וקבלת פני משיח צדקנו בפרט, שזה אמור להיות העיקר בתקופה זו, “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות”

מאת הרב חיים לוי יצחק גינזבורג,
משפיע בישיבת תומכי תמימים ראשון לציון

הרועה שהגיע פתאום לברית

לקראת יום הבהיר כ’ מרחשון, יום הולדת כ”ק אדמו”ר מוהרש”ב נ”ע, נפתח במאורע שארע בשבת פרשת וירא תרל”ב, כאשר מלאו לכ”ק אדמו”ר מוהרש”ב נ”ע שתים עשרה שנים (ספר התולדות אדמו”ר מוהר”ש (גליצנשטיין. עמוד 134. מספר השיחות תש”ד עמודים 149-151):

“לאותה שבת הגיעו לליובאוויטש הרבה אורחים .. בין האורחים היו גם החסידים הידועים רבי  שניאור זלמן זלטפולסקי מקרמנצ’וק, רבי שניאור זלמן ניימרק מפולוצק (פלך ויטבסק) ורבי ליב מנעויל (פלך ויטבסק)… ביום ראשון כ”א בחשון אמר הרבי מהר”ש למשרת ר’ לויק, שלא יקבל באותו ערב אנשים ל”יחידות”, רק שיקרא את שלושת החסידים האמורים להכנס אליו, וכן הורה להשגיח שלא יבלבלו. כשנכנסו שלושת החסידים האמורים לחדרו של הרבי מהר”ש, היה נוכח כבר שם בנו הרבי מוהרש”ב נ”ע, ולאחר שהורה לו להדליק את ששת המנורות – בכל מנורה היו י”ב נרות – אמר להם: היום יום שמחה לי. בני הרש”ב – כך קרא אותו הצמח צדק בשעת הברית – סיים ששה סדרי משנה. (בכלל היה נהוג שילדי בית רבי היו מסיימים שיתא סדרי משנה בעל פה בגיל שלש עשרה, ואילו הרש”ב עשה זאת מטעם הידוע בגיל שתים עשרה. שלושת החסידים האמורים לא ידעו שהיה זה יום ההולדת של הרש”ב).

“הבעש”ט, המשיך הרבי מהר”ש, הסתפק שיאמרו תהילים בעל-פה. הרב המגיד ממעזריטש הורה להתלמד בעל-פה את שירת האזינו, ואילו רבינו הזקן הורה שבני משפחתו יתלמדו משניות בעל-פה.

“לאחר מכן אמר הרבי מהר”ש מאמר חסידות …לאחר שסיים המאמר אמר, אספר לכם כמה סיפורים, וסיפר: רבי משה בנו של רבינו הזקן נולד בחודש תמוז בשנת תקל”ט – רבי משה היה קשיש מהרבי הצמח-צדק בי”א שנים – רבינו הזקן היה דייקן בזמן, וביום הברית, הנה לשעה שבע בבוקר היו כבר כולם אחרי התפילה וחיכו על הברית. עברו שעות אחדות, חצות היום, אחרי חצות, והברית עוד לא החל.

“באמצע היום נכנס לבית המדרש יהודי לבוש בגדי לבן, עם מעיל חורפי – היה זה כאמור בחודש תמוז – שק על כתפו ומקל בידו. רבנו הזקן יצא ואמר לו ‘שלום עליכם ר’ בצלאל’ והברית החלה. רבנו הזקן כיבד את ר’ בצלאל בהגשת התינוק לכסא של אליהו, ובשעת אמירת “בדמייך חיי” הורה רבינו הזקן לר’ בצלאל לטבול אצבעו בכוס היין ולתת לטעום לתינוק. אחרי הברית שאלוהו מיהו, ואמר: ‘בצלאל הרועה’. בלילה נעלם, ושאלו את רבינו מי הוא. ואמר להם שהוא באמת רועה זה ארבעים שנה בישוב ליד שוונציאן, הוא בקי בבבלי וירושלמי, רמב”ם ספרי וספרא ותוספתא, ואילו גילוי אור הנשמה האיר בו על ידי משניות בעל-פה, כי משנה אותיות נשמה.

“לאחר מכן סיפר להם סיפורים מהרבי האמצעי, הרבי הצמח צדק, ומעצמו, ועתה – סיים – יכולים אתם ללכת.

“לאחר ששלושת החסידים הלכו, ביקש הרבי הרש”ב נ”ע גם כן ללכת, ואמר לו אביו הרבי מהר”ש: ‘ברצוני לגלות לך משהו, הסכת ושמע: הסיום של שיתא סדרי משנה הוא טהרות – שיגיעו לטהרה.

“הסיום של טהרות – עוקצין. שתי המשניות האחרונות דנות אודות דבש, כוורת דבורים וחלות דבש. באמצעות המשניות מגיעים לטהרה. ברם, כשמגיעים לטהרה צריכים לדעת שעדיין ישנו העוקץ, שכן אפילו בפירות הטובים ישנו עוקץ, והעבודה בזה היא תוכן שלושת הפרקים האחרונים שבעוקצין הדנות בהכשר הבא ע”י מחשבה. ואף כשעברו גם עבודה זו, ישנה עדיין המשנה האחרונה בהלכות כוורת הדבש.

“כלומר, אחרי שהגיעו לטהרה ותיקנו את העוקצין, מתהוה באדם הרגשה של מתיקות, הרגשה של דבש. וצריכים לדעת ש”כל שאור וכל דבש לא תקטירו”, אי אפשר להביא קרבן מהם. חמיצות ומתיקות אינן טובות.ישנם אנשים שהם תמיד בחמיצות, ביום חמוץ, בלילה חמוץ, בשבת, בחג, ובימות החול, תמיד הוא חמוץ. וישנם אנשים שהם תמיד במתיקות, מתוק ביום ומתוק בלילה, מתוק לעצמו ומתוק לזולת, בשבת, בחג, ובימות החול – תמיד הוא מתוק. וצריכים לדעת ש”כל שאור וכל דבש – מתיקות וחמיצות – לא תקטירו”, אי אפשר להביא קרבן מהם”’ עד כאן דברי הרבי.

לא תמיד הכול נעים ו”מתוק”

בדרך כלל נצטוינו להיות יותר “מתוקים” מאשר “חמוצים”. הלא כה הם דברי הרבי שליט”א מלך המשיח בשיחה הידועה (והאופיינית כל כך) על אודות שבעת קני המנורה, המורים אודות שבעת דרכי ואופני העבודה, אם בקו החסד או הגבורה וכו’ (לקוטי שיחות ח”ב עמוד 315-6. תרגום חופשי): ”..הגם שהתכלית היא בכל מקום אותה התכלית, בכל זאת ישנו הבדל גדול אם הדרך היא בקו הגבורות, או שהיא מלכתחילה בקו החסדים. שאז אין צורך “לחטט” (“גריבלען”) ורואים מיד את התכלית שבזה, כי גם בגלוי זוהי הדרך של ואהבת לרעך כמוך. זו היתה הדרך של אהרן כהן גדול שהדליק את המנורה. אהרן היה אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. אפילו בריות, היינו כאלו שאין בהם שום מעלה שהיא, יש להם אך ורק חסרונות. המעלה היחידה שלהם היא העובדה שהקב”ה ברא אותם, כפירוש אדמו”ר הזקן נ”ע – גם אליהם המשיך אהרן אהבה. וזו היתה לא רק המטרה, אלא גם הדרך אל המטרה. היינו שגם בגילוי היתה הדרך אוהב את הבריות ועל ידי זה ומקרבן לתורה, לעשות מהם יהודים של תורה.

“וכך היתה גם הדרך של רבותינו נשיאינו, עד כ”ק מו”ח אדמו”ר בעל ההילולא ועד בכלל, שעבודתם היתה להדליק את הנרות.

“בכל יהודי ישנו נר הוי’ נשמת אדם, אלא שישנם כאלה המחכים עד שידליקו זאת בהם. וזוהי עבודתם של נשיאי ישראל, להדליק את נר הוי’ נשמת אדם, שישנו בכל יהודי. ובזה ישנם שבעה סוגים.

“האופן כפי שהיה אצל נשיאי חב”ד בפרט ואצל כ”ק מו”ח אדמו”ר בעל ההילולא בפרט הוא – שהאהבה היתה בגילוי. לא רק המטרה היתה אור, אלא גם הדרך למטרה זו היתה באופן של אור. בדרכי קירוב ובדרכי נועם הוא הדליק את נר הוי’ נשמת אדם בכל הסוגים של ישראל.” עד כאן דברי הרבי.

אבל כשם שלהיות תמיד “חמוץ” זה לא טוב ולא נכון, הרי, כמובא לעיל, גם להיות “מתוק” ונחמד תמיד אין זו הדרך הנכונה – “כי כל שאור (שהוא חמוץ) וכל דבש (שהוא מתוק) לא תקטירו”.

נכון, וחשוב ונוגע ביותר וביותר, שהגישה הכללית והעיקרית צריכה להיות אור וחום חסידותיים הממלאים וכובשים בדרכי נועם ובדרכי שלום. עיקר ה”יכוף” של המלך המשיח הוא בדרך של אהבה רבה, שעל ידה הוא “מכריח” את כולנו לאהוב ולרצות ולנהוג כפי שרוצים מאתנו – אבל יחד עם זאת אסור לנסות ולהיות תמיד אך ורק “מתוק” ונחמד. לפעמים נדרשת מאתנו דוקא ה”חמיצות”, התוקף והעקשנות, הסירוב להתפשר, ולפעמים יש גם צורך על פי התורה לנקוט פעולות חריפות גם כאשר הדבר לא מוצא חן בעיני פלוני ופלוני.

זו לשונו של כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א במכתבו לאגודת-חסידי-חב”ד באה”ק (לקוטי שיחות ח”כ ע’ 621): “וכבר ידוע עוד בימי רבינו הזקן, שהוא היה המייסד חסידות חב”ד – תורתה הדרכותיה ומנהגיה – שרבו הקמים עליו, ובראשם אביגדור, שבא ג”כ בעלילות שווא אבל עד מהרה נתגלה קלונו ברבים, אף שעלה בידו להטות גם לב אותם שאינם בקיאים בתעלולי היצר הרע, ובכל זאת היתה מפלתו שלימה וסופו בזוי, ונצחון החסידות היה במילואו, כעבור איזה שבועות – ואח”כ הלכה והתפשטה ביותר וביותר, וכבשה לבבות רבות מישראל; והאריכות בזה מיותרה, כי ידועים כל הפרטים.

“ועל אחת כמה וכמה, לאחר שעברו שבעה דורות מזמן רבינו הזקן, והחסידות הולכת ומתפשטת ברוחניות וממילא גם בגשמיות, אשר אם גם יקום עליה בזמן מן הזמנים אדם שפל ונבזה, הרי אין להתפעל כלל וכלל. כי כל החוצפה של הנבזה הוא רק מזה שרואה שיראים ממנו והפחדתו עושה רושם, שאין מתוועדים כל כך בהיומי דפגרא וכיו”ב. אבל אם היה רואה תיכף ומיד – שמגלים קלונו ומספרים כל האמת אודותו כפי שהוא, כמבואר בתניא, היה מאליו בטל ומבוטל, וכמו שהיה אביגדור מחזר אח”כ על פתחי החסידים ומקבץ עזר, גם בנדון דידן היה על דרך זה.

“והנה אין צועקין על העבר, ובאתי רק בנוגע לעתיד, אשר להצליח בעניניהם הפרטיים, נוסף על העסקנות החבדי”ת בכלל, מוכרח שלא יתנו מקום כלל להפחדות שאין בהם ממש, ויגלו קלונו של הנ”ל מתאים אל האמת, ואף שבודאי ידוע בלאו הכי, בכל זאת, כשישמע  זה גם מהם ובאי כחם, ויראה שאבדה תקותו לגמרי, הרי כדונג ימס, עד שגם הם בעצמם יראו שאין בו ממש, וכל העגמת נפש שגרם הוא רק מפני שנתנו מקום להמציאות שלו. ובדרך זה הנה יראו גם בעיני בשר הצלחה בעניניהם הפרטים ובענינים הכלליים.

“אקוה ששורותיי tלה המועטות יספיקו שינקטו בדרך אבותינו, ועל פי ציווי תורה הקדושה, שאף שיתמו חטאים ולא חוטאים, הנה יחד עם כל זה כל מציאות הקליפה היא, כמבואר בתניא פרק כ”ט, שלגבי קדושת נפש האלוקית שבאדם נתן לה הקב”ה רשות ויכולת להגביה עצמה כנגדה כדי שהאדם יתעורר להתגבר עליה להשפילה כו’, ואזי ממילא בטילה ונדחית כו’. ואף אם הקליפה מתלבשת באדם בעל זקן ולובש לבושים ארוכים ובחיצוניות מתנהג בדרכי החסידות, הנה ידוע מאמר רבינו הזקן אשר עשיו הרשע היה לבוש סערטוק של משי.

“והשם יתברך יתן להם רחבות המוח ורחבות הלב הנצרכים לכל איש הישראלי, ועאכו”כ לחסידי חב”ד – שעליהם אמא אדמו”ר הצמח-צדק, אנן פעלי דיממא אנן, שתפקידנו להאיר את העולם בנר מצוה ותורה אור ומאור שבתורה זוהי תורת החסידות, שמוכרח הדבר שיהיה ויגבה לבו בדרכי ה’”. עכלה”ק.

להאבק על הדעות מתוך אהבה וקירוב

כאשר מנסים לסלף ולהציג את גוף פלוני ואלמוני כדואגים יחידים לאהבת ישראל, לאחדות ישראל ולאחדות החסידים, תוך תקיפת החושבים אחרת על יסוד דברי הרבי שליט”א מלך המשיח, והצגתם כ”פוגעים באחדות”, בבחינת “נו, שיהיה כבר כמו שאני אומר” – הרי אף שבכלל אין צריך להילחם ולהתווכח אלא להאיר לחמם ולרומם, אבל יחד עם זאת, כדברי הרבי, אסור להיות “מתוק” ונחמד ולתת לטוענים את ההרגשה כי לא עונים להם משום שאין מה לענות וכאילו ח”ו הם הצודקים.

כשצריך להיות כינוס השלוחים העולמי או הארצי, וכינוסים נוספים לאנ”ש וכדומה כמו “שובכם לשלום” או ג’ תמוז וכדומה – ואם ננהג רק באופן של שלום ואחדות תהיה התוצאה שכל הנושא של משיח בכלל יידחק לפינה צדדית ח”ו, ומה גם זהותו של משיח וקבלת פני משיח צדקנו בפרט, שזה אמור להיות העיקר בתקופה זו, “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות” – אין ברירה וצריכים להלחם ש”הדבר היחיד שנותר” אכן יהיה במרכז הכינוס. וכמובן יש דוגמאות נוספות על דרך זה.

לא שיש בזה הנאה כלשהי חס ושלום, אדרבא, יש סלידה מדרך זו, אך לפעמים כשאין ברירה צריך להאבק. התורה רוצה מיהודי שיעשה את כל מה שהוא עושה – הן את מה שנוח ונעים ו”מתוק” לו והן את מה ש”חמוץ” לו – לא בגלל שהוא רוצה והוא מבין והוא מרגיש, אלא אך ורק בגלל שזהו רצון ה’. והאדם עליו לבטל את כל כולו לרצון העליון ולנהוג בכל אשר יפנה אך ורק כפי שרוצים ממנו,  גם אם זה לא נוח ולא נעים ולא “מתוק”.

וכדברי הרבי בשמחת תורה תשנ”ב, שלא די ב”אני נבראתי לשמש את קוני”, אלא יש דוקא צורך והכרח ב”אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני”. וחסרון עבודה זו היה בעבר הסיבה ל”עיכוב המבהיל” של הגאולה האמיתית והשלימה. אבל עכשיו, אומר הרבי שם, גם ענין זה כבר נשלם ואין עוד שום סיבה וטענה שיעכבו עוד אף לרגע את הגאולה האמיתית והשלימה.

ולסיום הדברים חשוב להדגיש שוב: עיקר הדרך והכיוון היא תנועת האהבה והקירוב – “אהבה היא רוח החיים בעבודת החסידות, החוט המקשר חסידים איש עם רעהו, והחוט המקשר רבי עם חסידים וחסידים עם הרבי. זהו הן בדרך אור ישר הן בדרך אור חוזר. אין לה שום מחיצות, והיא למעלה מההגבלה של מקום וזמן” (היום יום כ”ו שבט. תרגום חופשי).

והובטחנו שסוף סוף יפעל ה”יכוף” של משיח, שהוא כנ”ל בעיקר ע”י אהבה וקירוב, את פעולתו, ויביא את העם כולו ללכת בדרכו ולדבקה בו, ולהתאחד סביב הכרזת הקודש הפועלת ומביאה בפועל ממש את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד