כיצד נקבל את הרבי?

כן, עברו עשרים שנה מאז, אבל השיח הקודם עדיין תובע ועדיין חי, ונצטרך למסור דין וחשבון על מה שנעשה בקשר לתביעות הללו. יתכן שהרבי יאחז בחמימות את ידינו ובחיוך שלו יגיד: “נו, אז מה חדש עם אהבת ישראל? רק לפני 22 שנה (בהתוועדות שבת פרשת ויקהל תשנ”ב) היה שיח על אהבת ישראל. אולי אתם שכחתם, אבל אני עדיין זוכר, ואני עדיין אוחז באמצע השיח. כמה התקדמתם? מה נעשה בנושא?” • מתוך התוועדות חסידים

הסיפור הבא שמע הרב חנא פרמן ישירות מבעל המעשה: באלול תשל”ח, ביקש האדמו”ר מגור ה”לב שמחה” בארה”ב וזכה ליחידות עם הרבי. במשך היחידות ישבה קבוצת תמימים, ביניהם היה רב חנא פרמן ב–770 למטה, שעה שאחד מחסידי גור שהיה בפמליה של רבו, ניגש אליהם. “יש לי דרישת שלום טריה מהרבי שלכם”, אמר החסיד. והוא סיפר את הסיפור הבא:

“שמי יצחק מאיר אלתר, ואני מלווה את הרבי שלי, שאני גם קרוב משפחתו.  בשנת תשי”ז כתבתי מכתב לרבי עם שאלה, וקיבלתי תשובה. הרבי אז התענין בנוגע לשם המשפחה אלתר ומדוע אני כותב אותו ב”ט” ולא “ת” [הערה: כנראה זו האיגרת המודפסת באגרות קודש חלק ט”ו, עמוד 345, מתאריך כ”ג מנחם אב, תשי”ז, למרות שבמכתב המודפס לא מופיע דבר על איות שם המשפחה].

“היום, ביחידות (עם האדמו”ר מגור) אמר הליובאוויטשער רבי, שלכבוד אורחו האדמו”ר, הוא יתן ‘שלום’ לכל הנוכחים. כל אחד מאתנו נתן לרבי את ידו בהציגו את שמו ואת שם אמו.

כשהגיע תורי, והזדהיתי בשמי יצחק מאיר בן…., המשיך הרבי לאחוז בידי ואמר עם חיוך: “נו, אז אלטר ב–ט או ב–ת?”

“תארו לעצמכם”, מתלהב החסיד, “עברו מעל עשרים שנה מאז שכתבתי את המכתב לרבי, ובמשך הזמן הזה הרבי קיבל אלפי–אלפים של מכתבים. אולם, כשעברתי, המשיך הרבי מיד את השיחה בנקודה שבה היא נעצרה כאילו היינו זה עתה משוחחים!”

לאחר דקה, “נרגע” החסיד ואמר: “אבל אל תחשבו שזה מופת. זה פשוט שלרבי יש ראש טוב, וזיכרון עצום”.

לא אתייחס לסוגיה האם זו מופת או “רק” גאונותו וזכרונו הפנומנלי של הרבי, כי אני סומך על הבחורים ש’טיפלו’ בנושא עם החסיד גור. הנקודה המרכזית של הסיפור היא לא שהרבי ידע וזכר, אלא העובדה שגם אחרי 21 שנה הנושא הזה עדיין היה חשוב לרבי; מבחינתו הוא עדיין היה באמצע השיחה, והדבר הטבעי ביותר היה להמשיך בנקודה בה היא נעצרה.

כיצד נקבל את הרבי?

אנחנו מגיעים כעת מהשלמת תקופה של עשרים שנה מאז ג’ תמוז. כל חסיד מתמקד על התאריך והמשמעות בעבורו. בכל צורה שאנו לא מבטאים זאת, כולנו מסכימים שעשרים שנה זה הרבה מידי, וכי אנחנו חייבים לראות את הרבי אתנו שוב; כל אחד מאתנו נחוש לעשות כל מה שנדרש כדי לפעול זאת.

במשך החודשים שלקראת ג’ תמוז שנת העשרים, נערכו מבצעים, פרויקטים ותכניות לרוב, כדי לזרז את הגאולה. לעולם הרחב הוענקו שלושה ספרים חדשים שדרכם אפשר לערוך היכרות עם הרבי (לצד הביקורת הנלווית להם). מתלמידי החדרים ותמימים ועד גיל הזהב, כולם–כולם תרמו את חלקם למאמץ בהתמדה.

אולם, אנחנו חייבים לוודא שאנו יודעים כיצד נקבל את פני הרבי, וכיצד נצפה שהוא יקבל את פנינו. שכן סביר להניח שהרבי ירצה להמשיך את השיחה בנקודה בה היא נעצרה! כן, עברו עשרים שנה מאז, אבל השיח הקודם עדיין תובע ועדיין חי, ונצטרך למסור דין וחשבון על מה שנעשה בקשר לתביעות הללו.

יתכן שהרבי יביט בנו ויאמר: “נו, אז מה חדש עם אהבת ישראל? רק לפני 22 שנה, כשנפגשנו בפעם האחרונה (בהתוועדות שבת פרשת ויקהל תשנ”ב) היה שיח על אהבת ישראל. אולי אתם שכחתם, אבל אני עדיין זוכר, ואני עדיין אוחז באמצע השיח. כמה התקדמתם? מה נעשה בנושא?”

שמא הרבי יאריך במבט נוקב ויגיד: “נו, מה עם אמירת ברכות ביתר כוונה, ולימוד המאמר השבועי ב’תורה אור’ ו’ליקוטי תורה’? מה נעשה בכל העניינים עליהם שוחחנו לפני 22 שנה? הכל משמעותי ועכשווי!”

והכי חשוב, יתכן והרבי יקבל את פנינו במבט קורן ואוהב, אבל יגיד: “נו, מה קורה עם הכנת עצמכם והעולם כולו לקבלת פני משיח? לפני 21 שנה עודדתי שוב ושוב ובתוקף את התעסקותכם במשיח, עד להיות “קרייזי” (משוגע) למשיח. השיח הזה מתמשך ודחוף יותר מאי פעם. מה עשיתם עם זה?”

ולכן, בזמן שאנו ממתינים להתאחד שוב עם הרבי, אנו חייבים להתכונן עם תשובות, כדי להחיות את השיח; להיות רהוטים בנושאים עליהם דיבר הרבי אתנו, במיוחד בשנתיים האחרונות.

כל מהפכה מתחילה במרתף

‘מכון אבנר’ פרסם לאחרונה את הסיפור הבא מפי הרה”ח ר’ בצלאל שיף:

“אלכסנדר ניקולייוויץ’ הכיר היטב את החב”דניקים. הוא הרי היה סוכן קג”ב הבכיר הממונה על התעללות ועינוי החסידים. פעם הגעתי אליו כדי לבקש את תיקיהם של גיבורי אנ”ש שהוא כלא.

“בחוצפה ישראלית טיפוסית, נכנסתי למשרדו והענקתי לו מתנה: ארבע תמונות גדולות של פעילות חב”ד ליובאוויטש בעולם. הוא נשען קדימה על שולחן עבודתו וכיווץ את מצחו. “אני הייתי במרכז שלכם בברוקלין. הידעת? ולא בתור תייר, אלא לבצע משימה. מצאתי את המרכז בלי הרבה קושי, למרות שקברתם אותו במרתף.

“מדוע לדעתך ראביי שניאורסאהן מקיים את בית הכנסת שלו במרתף”, פלט לבסוף. “אין לו מספיק כסף?”

הוא המשיך. “אני הייתי בפנים. היה מלא וגדוש, עם הרבה תנועה ופעילות. אבל, תמהתי ביני לבין עצמי. הרי זה אמריקה. איפה הכיסאות מקטיפה? היכן נברשות הקריסטל? והשטיחים העמוקים? הם לא היו! זה מרתף עם כל המשתמע!

“צפיתי בחסידים ישובים על ספסלי עץ קשים, אוכלים על שולחנות עץ ללא מפה. ומה אכלו? דג טונה, וקינחו עם וודקה (הערת הרב ווגנר בנאומו: טונה! כנראה זה היה פארבריינגען “מושקע” יותר!)

“חשבתי לעצמי: זה מה שיש לאכול באמריקה? למה? למה הוא רוצה שחסידיו יחיו בצורה כזו?

“ואז זה קרה. אז התאמת חשד שלי, חשד של שנים רבות. או אז הבנתי מה שהייתי אמור להבין מזמן”.

הוא נשען אחורה, חייך. פניו הביעו סיפוק מהברקת ההארה. “אתם לא כת דתית נוספת. אתם מהפכנים! אתם פרטיזנים! וכל מהפכה הרי מתחילה במרתף!”

בכ”ח בסיון הרבי הביא את המהפכה לחופי ארה”ב. תפקידנו ומשימתנו הקדושה היא להחיות את המהפכה. כמובן שזה דורש לשנות את העולם שמסביבנו ואת האנשים שעמם אנו בקשר. זה דורש להפוך את חושך עולם הזה לדירה מאירה לו יתברך, ולמלא כל פינה בעולם בשכינה הקדושה. ללא ספק, כל שליח, כל בית חב”ד, כל מוסד חב”ד, וכל אירוע הינו חלק מהמהפכה.

אבל, מהפכה מתחילה במרתף. יש לומר שאנו חייבים להתחיל את המהפכה במרתף, במהפכה פנימית של עצמנו, בחצי כדור התחתון האישי שלנו. עלינו להפוך את החושך הפנימי לאור אלוקי, במילוי כל פינה בישותך עם אור של תורה ומצוות. אנו חייבים להפנים בתוך עצמנו - כל מה שהרבי לימד אותנו, במיוחד השיחות האחרונות.

או אז, המהפכה הפנימית שלנו תגלוש החוצה לעולם סביבנו, האנשים סביבנו, וכל היקום.

וזה יביא את המהפכה האולטימטיבית והמהותית של והי’ ה’ למלך על כל הארץ… ה’ אחד ושמו אחד.

(מתורגם מתוך האתר Neirot Foundation )

מאת הרב עקיבא ווגנר, ראש ישיבת טורונטו