צריך לגלות את הקשר שלנו לעצם, כלומר - להיות מחובר לרבי בכל האופנים האפשריים. אם

צריך לגלות את הקשר שלנו לעצם, כלומר - להיות מחובר לרבי בכל האופנים האפשריים. אם בלימוד התורה של הרבי, אם בקיום ההוראות שלו, ואם זה בכל פרט אחר • התוועדות על הדבר מלכות השבועי עם הרה”ח בערל פאשטער - משפיע בישיבת תות”ל ברינואה, צרפת • מתוך הגליון החדש ‘מדקדקים’ להגברת הלימוד והעיון בשיחות תנש”א–תשנ”ב

הרה”ח בערל פאשטער

לשבור את המחיצה

בשיחת ה’דבר מלכות’ של השבוע, הרבי מדגיש את החידוש הנפלא שמצינו אצל אדמו”ר האמצעי, שהשלימות בעבודתו הרוחניות באה לידי ביטוי גם בגשמיות, שנולד והסתלק באותו תאריך. ואף שחייו של צדיק אינם חיים בשריים אלא חיים רוחניים, הרי ששלימות אמיתית היא דווקא כאשר הענינים הרוחניים באים לידי ביטוי בצורה הכי מוחשית, גם בגשמיות.

וההוראה מכך אלינו פשוטה: לדאוג שהחמימות והחיות החסידית וההתקשרות לרבי - יבואו לידי ביטוי בצורה הכי פשוטה, בגשמיות ממש.

יתירה מזו מחדש הרבי בשיחה - לא רק שצריך שהרוחניות תבוא לידי ביטוי גם בגשמיות, אלא שזה צריך להיות באופן כזה שאצל יהודי אין שום הפסק בין הרוחניות והגשמיות שלו. כלומר, שהרוחניות תשתקף בגשמיות באופן ממילא, כי אין שום דבר ש’מבדיל’ ו’עוצר’ ביניהם!

וזו בעצם נקודת החידוש שבשיחה על כללות המבואר בחסידות. כמעט בכל מאמר ושיחה התוכן הכללי הוא לבטל את המחיצה בין גשמיות ורוחניות, שהעליון יחדור בתחתון, והתחתון יתעלה ויכלל בעליון; אך בשיחה הזו הרבי מוסיף שלא רק שצריך לבטל את המחיצה, אלא שהרוחניות והגשמיות יהפכו לענין אחד ממש.

להתקשר לעצם

השאלה האמיתית היא: איך מבצעים את זה בפועל? כל אחד מאיתנו מלא רוחניות כרימון, אבל לא תמיד אנחנו מצליחים לבטא את זה גם בגשמיות. וכאן הרי מדובר על הרבה יותר מזה.

כמובן, שכהקדמה ל’איחוד’ בין גשמיות ורוחניות, ובין ה’ראש’ וה’רגל’ - כמו שהרבי מביא בשיחה מיעקב בדרכו לחרן - צריכים אכן לדאוג שתהיה רוחניות בשופי. ללמוד חסידות בשקידה והתמדה, להיות ‘יהודי של שולחן ערוך’, וכו’ וכו’… אבל החיבור והאיחוד שהרבי דורש בשיחה, נעשה דווקא על ידי גילוי העצם.

אצלי מונח בפשטות, שה’עצם’ הוא הרבי; וכאשר מדברים על העבודה של ‘גילוי העצם’ פירוש הדבר הוא שצריך לגלות את הקשר שלנו לעצם, כלומר - להיות מחובר לרבי בכל האופנים האפשריים. אם בלימוד התורה של הרבי, אם בקיום ההוראות שלו, ואם זה בכל פרט אחר. בכל רגע ורגע במשך המעת–לעת, להיות חדור בענינים של הרבי, וזה יפעל באופן ממילא שהגוף והראש יהיו שווים בלי שום פירוד ביניהם.

הנקודה של התקשרות לרבי, היתה ועודנה נקודת הלוז בעבודת השם של חסידים בכל הדורות, וזה מה שנתן להם את הכוחות לעמוד בכל הקשיים והנסיונות שניצבו בפניהם.

אחד הסיפורים שממחישים את הנקודה הזו במיוחד, התרחש עם ר’ מולע פרוס. לאחר יציאתו מרוסיה, התיישב ר’ מולע בכפר חב”ד והחל לעסוק במשלוח של מצות וספרי קודש לחסידים שנשארו מעבר למסך הברזל. הוא עסק בכך בלי להקים שום מוסד…

באותה תקופה שעסק בכך, נכנס ליחידות אצל הרבי וסיפר שרוצה לשלוח לחסידים הנמצאים במדינה ההיא גם שיחות של הרבי. הרבי העיר שאולי עדיף להשמיט את שמו מדף השער, כדי שלא יבולע לחסידים שיקבלו את המשלוח, אם יתפסו עם השיחות בידיהם.

ר’ מולע ענה לרבי, שלחסידים כל כך חשוב שהשם של הרבי יופיע על השיחה, אולי אפילו יותר מהשיחה עצמה…

הרבי המשיך ואמר שבכל זאת הדבר מסוכן, אך ר’ מולע אזר אומץ ואמר שמבקש דווקא לשלוח עם השם. הרבי הרהר מספר שניות, ובסוף העניק ברכה גם על השיחות, וכמובן שלא יצא מכך שום דבר רע.

מסיפור זה ניתן ללמוד כמה וכמה ענינים, אך הענין העיקרי הוא בפשטות ממש: העיקר בלימוד השיחות זה ההתקשרות לרבי, וזה חשוב יותר מהכל!

אשרי מי שקשור לרבי!

ההתקשרות לרבי היא הבסיס והיסוד לכל עבודת השם. ידוע שחסידים קישרו כל דבר בתפילה לרבי. לדוגמא, באמירת “אשרי יושבי ביתך” - קישרו זאת למה שמובא על כך בתיקוני זוהר על “אשרי העם שככה לו”, שהמילה “שככה” היא בגימטריא “משה”.

בענין זה עצמו אפשר להוסיף ולקשר, שהזכות והאושר שיש לנו רבי היא בבחינת “אשרי” - כמבואר באריכות במאמר “ביום עשתי עשר יום”, שהפסוק “אשרי העם שככה לו” מבטא את הבחירה שלנו דווקא בעצם ולא בגילויים. והדבר תואם להפליא את מה שהזכרנו כבר קודם, שדווקא הבחירה בעצם היא היסוד והכח לכל ההמשך של עבודת ה’ בצורה הנעלית ביותר, שלא מאפשרת הפרדה ונתינת מקום לענינים של היפך הקדושה.

וכמו שזה ב”אשרי”, אפשר למצוא את זה בכל מילה בתפילה - היות וכן הוא האמת: ההתקשרות לרבי היא ענין יסודי כמו התפילה. כמו שהתפילה היא היסוד לכל עניני עבודת ה’, שלכן נקבעה דווקא בתחילת היום ואסור לעשות שום דבר לפניה, אפילו בעניני קדושה, תורה ומצוות - כך גם בנוגע להתקשרות לרבי, שהיא הבסיס והיסוד לכל שאר הענינים.

“המקום ההוא” בדורנו

בשיחה של שבוע זה, כשהרבי מדבר על האיחוד בין ה’ראש’ וה’רגל’, הגשמיות והרוחניות אצל יעקב אבינו - הרבי מסביר שהאיחוד נפעל על ידי “וישכב במקום ההוא”, שזה היה מקום המקדש. דווקא מקום זה פעל ונתן את הכח שתהיה התאחדות גמורה בין הראש והגוף.

גם כאן רואים את אותה נקודה: הכח לעבודה נעלית זו היא על ידי ההתקשרות לרבי ולמקומו של הרבי. וכפי שהרבי מבאר באריכות בקונטרס בית רבינו את מעלת 770, “בית חיינו” ו”מקום המקדש גופיה דלעתיד”, שהוא ה”בונה מקדש במקומו” - מעין בית המקדש, שמלך המשיח בונה במקומו שלו, כהכנה לגאולה.

ויותר מזה - בדורנו, הדור השביעי, 770 אינו רק “בית רבינו” אלא גם “בית משיח”, כפי שהרבי מבאר שם. היות שההתקשרות לרבי בדורנו היא דווקא באופן של “להביא לימות המשיח”, באופן שאנו חדורים בשליחות היחידה שנותרה וחיים משיח בכל רגע כפשוטו, לכן גם במקומו של הרבי מרגישים שזהו מקומו של משיח.

וממילא מובן, שממקום זה מקבלים את הכח והחיות לבטל את המחיצה בין עליון ותחתון, שיהיו בהתאחדות גמורה.

ויהי רצון שעל ידי ההתקשרות וההתמסרות לרבי באופן “שמציאותו וכל עניניו נעשים קודש לנשיא הדור על ידי שחדורים ומלאים בקיום שליחותו של נשיא הדור”, נזכה להשלים את השליחות של הרבי - להביא להתגלות משיח בפועל ממש.