מכיון שספירת העומר היא העבודה הראשונה להתכונן לגאולה העתידה, הרי ש”משכרה נדע מהו

מכיון שספירת העומר היא העבודה הראשונה להתכונן לגאולה העתידה, הרי ש”משכרה נדע מהותה”: מזה שהשכר עבור עבודה זו — באופן דמתנה — היא הגאולה העתידה, מוכח שגם בעבודה זו גופא ישנם שני הקצוות בדוגמת אופן הגילוים דגאולה העתידה • מתורגם מלקו”ש חלק ג’ עמ’ 976

49 או 50

א. לשון הכתוב¹ בנוגע למצות ספירת העומר הוא “תספרו חמישים יום”. מקשים על כך² הרי סופרים רק ארבעים ותשעה יום?

ומתרצים זאת בביאור, שבני ישראל בספירתם, בעבודתם, ממשיכים רק את המ”ט שערי בינה — “שבעה שבועות תספר לך” (בחינת שבעת ימי הבנין); אלא שבגלל שהם המשיכו בעבודתם את מ”ט השערים, נותנים להם מלמעלה גם את השער החמישים — שהוא על דרך “שמיני” שנעלה משבעה (שבועות), שלכן המשכת שער החמישים היא בחג השבועות, זמן מתן תורה, שבשעת מתן תורה הי׳ מעין הגילוי דלעתיד לבא³.

ולכן נאמר “תספרו חמישים יום”, מכיון שגם את השער החמישים מקבלים בני ישראל על ידי עבודתם⁴.

 

צעד ראשון בדרך לגאולה

ב. האמת היא שספירת העומר מהוה לא רק הכנה למתן תורה, שהיא כאמור, מעין הגילוי דלעתיד לבוא, אלא אף הכנה לגילוי דלעתיד גופא.

ידוע דיוק לשון הפסוק⁵ “כימי צאתך מארץ מצרים גו’”; מדוע נאמר בלשון רבים “כימי”, לכאורה הרי היציאה ממצרים היתה רק ביום אחד, ט”ו בניסן. ומבאר על כך כ”ק מו”ח אדמו”ר⁶, ששלימות היציאה מ”מצרים” תושלם רק בעת הגאולה העתידה בקרוב ממש, ועד אז ישנם עדין “מצרים וגבולים” שמהם חייבים עדין להגאל. משנת ב’ אלפים תמ”ח, נמצאים בני ישראל ללא הרף בתהליך של יציאה ממצרים — וככל שחולף הזמן מתעלים יותר ויותר⁷, ועד שבקרוב ממש תבוא הגאולה העתידה, שאז יצאו לגמרי ממצרים.

עבודתם הראשונה של בני ישראל מיד בצאתם מארץ מצרים, היתה ספירה, על דרך ספירת העומר⁸. כלומר, ספירת העומר היא הצעד הראשון בעבודה בכדי להגיע ל”כימי צאתך” בשלימות, לגאולה העתידה — בחינת “שמיני”.

למרות שהקרבן ביום, הספירה דווקא בלילה

ג. על פי זה יובן הטעם שספירת העומר נספרת בלילה, והיום הולך אחר הלילה⁹. שלכאורה הקרבת העומר היא הרי קרבן, ובקרבנות הדין הוא שהלילה הולך אחר היום¹⁰, ואילו בספירת העומר, הנה למרות שהספירה היא כמה זמן חלף מהבאת והקרבת העומר¹¹, אף על פי כן הדין הוא שהיום הולך בו אחרי הלילה. הרי שאינו מובן; מכיון שהספירה היא למנות הימים מאז ההקרבה, מדוע אם כן¹² יהי׳ דין הספירה שונה מדין ההקרבה?

והביאור בזה: החידוש שבגאולה העתידה על גאולת מצרים ומתן תורה הוא, שביציאת מצרים, ואפילו במתן תורה, הגילוי מלמעלה הי׳ שלא על ידי עבודה. ולמרות שספרו מ”ט יום, הרי שבמשך זמן קצר שכזה לא הי׳ שייך שיצאו בכח עבודתם עצמה ממ”ט שערי טומאה, ושעד כדי כך יזדככו עד שיהיו ראוים לקבל את התורה. ולכן הנה אחרי ה”במשוך היובל” שלאחר מתן תורה, נשאר העולם בחומריותו¹³, ועד שיכול הי׳ להיות חטא העגל — השורש דכל החטאים שלאחר מכן¹⁴. מה שאין כן בגאולה העתידה, מכיון שהיא תבוא על ידי עבודת בני ישראל, שהחלה מיציאת מצרים, לזכך לא רק את עצמו אלא כל אחד אף את חלקו בעולם¹⁵ — יהי׳ העולם על ידי זה “כלי” לקבל את הגילוי שלמעלה בפנימיות, וכמו שכתוב¹⁶ “ונגלה כבוד הוי’ וראו כל בשר”, שגם הבשר הגשמי יראה את “כבוד הוי׳”. ולמרות שעבודת הנבראים אינה “כלי” לגילוי דלעתיד, מכל מקום, כאמור, ינתנו לאחר שלימות העבודה הגילוים מלמעלה גם הם באופן דאתערותא דלעילא מצד עצמה, וינתנו בפנימיות.

נמצא שבגילויים דגאולה העתידה שני קצוות: א) יתגלה אור שהוא נעלה לגמרי מהעולם — שאפילו באמצעות העבודה הכי נעלית לא ניתן להגיע לזה; ב) בכל זאת יהי׳ גילוי זה בתוך העולם, בפנימיות.

מכיון שספירת העומר היא העבודה הראשונה להתכונן לגאולה העתידה, הרי ש”משכרה נדע מהותה”¹⁷: מזה שהשכר עבור עבודה זו — באופן דמתנה — היא הגאולה העתידה, מוכח שגם בעבודה זו גופא ישנם שני הקצוות בדוגמת אופן הגילוים דגאולה העתידה: א) ענין הספירה הוא לספור את הימים שמההקרבה, זהו המשך דקדשים. ב) בכל זאת, הספירה עצמה — העבודה המכשירה את העולם לגילוי זה — דוקא כפי סדר הבריאה¹⁸: “ברישא חשוכא והדר נהורא”¹⁹, היום הולך אחר הלילה.

מבררים קודם את החושך

ד. הביאור בזה: בקדשים הסדר הוא “הלילה הולך אחרי היום”

— היפך סדר העבודה בבריאה “ויהי ערב ויהי בוקר” — וזאת מכיון שסדר העבודה בבריאה הוא מלמטה למעלה: זה מתחיל בחושך, ועל ידי עבודה צריכים לזכך את העולם שיהי׳ כלי לאור האלקי; שונה הדבר בקדשים, שם סדר גילוי האור הוא מלמעלה למטה. מתחילים עם אור, וגם הלילה הבא לאחר היום, הוא באופן דעבודת הבירורים שבאה מצד גילוי האור, הגילוי ד”יום” נותן כח שיוכלו לרדת לחושך ולבררו²⁰.

בספירת העומר, שעבודתה היא בירורים מלמטה למעלה, לזכך את העולם עד שיהי׳ כלי לגאולה העתידה, הסדר הוא - “ברישא חשוכא והדר נהורא”, מזככים את חושך העולם בדרך מלמטה למעלה; אלא שעם כל זה הספירה היא המשך לקרבן, כלומר, שבעבודת הספירה ישנו הכח דקדשים, גילוי אור מלמעלה, אשר יומשך ע”י עבודת הספירה בפנימיות בעולם, בגאולה האמיתית והשלימה ע”י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

                                         

1) ויקרא כג, טז. לקו”ת במדבר י, ד. שה”ש לה, ג.

2) ראה ג”ב תו”כ עה”פ. תוד”ה כתוב (מנחות סה, ב). רא”ש סוף פסחים.

3) תניא פל”ו.

4) ראה לקו”ש ח”ג ע׳ 996 הערה 8.

5) מיכה ז, טו.

6) ראה ד”ה כימי צאתך תש”ח.

7) ואף כי במשך הזמן ישנם כמה שינויים, בעליות וירידות (ראה חסד לאברהם בתחילתו, לקו”ת ואתחנן ד”ה וידעת פ”ד וביאוריו), הרי אמר קרא שבע יפול צדיק וקם, שהנפילה היא בשביל הקימה והעלי׳ שלאח”ז, ונפילה וירידה זו מוכרחת היא (ראה סוף ההקדמה לשער היחוד והאמונה, תו”א ביאור לד”ה ושבתי בשלום), וכמבואר במ”א בארוכה, אשר בין מדרי׳ הקודמת למדרי׳ נעלית יותר שאחרי׳ צ”ל ביטול באמצע (וגם בסדר הירידה מלמעלמ”ט כן הוא, אשר בין יש ליש צ”ל אין באמצע, כמבואר בשערי אורה ד”ה יביאו לבוש מלכות פכ”ד ואילך, המשך ר”ה ה׳תשי”א (תרצ”ד) פ”ב ואילך ובכ”מ). וכיון שהירידה הכנה מוכרחת היא להעלי׳ למדרי׳ היותר נעלית

— הרי אי”ז ירידה אמתית, כ”א חלק מן העלי׳ הנעלית יותר. — ובדא”פ י”ל אשר בהכרח לומר כן, כי מכיון שכוונת הבריאה (שהיא ירידה והשתלשלות* מלמעלה למטה) היא, שתהי׳ אח”כ עלי׳ אחר עלי׳ מלמטה למעלה, הרי צ”ל שנעשה כן בפועל, שמאז נגמרה הירידה התחילה העלי׳ אחר עלי׳, כי אין מעכב, ח”ו, בידו, ובפרט שכוונת הבריאה קודמת לבריאה ואין שם שום מציאות שרש ומקור ללעו”ז, כמובן. — וע”כ צ”ל שהבחירה נוגעת רק במצבם של פרטים, אבל אינה משנית את הסך־הכל של הבריאה בכללותה, שהיא בעלי׳ תמידית, כיון שכך היא כוונת הבריאה, — ובעומק יותר צ”ל שגם באיש הפרטי מתקיימת כוונת הבורא, שהוא בעלי׳ תמידית — דמאי שנא — וע”כ הביאור הוא כנ”ל. ובחירת האדם — קובעת רק את מהירות העלי׳ (וע”ד מרז”ל זכו אחישנה לא זכו בעתה), ואופן העלי׳ (אם הוא ע”י נתינת מקום מראש ללעו”ז ועי”ז דוקא ינצחו כליל אח”ז (ע”ד משנ”ת בס׳ המצות מצות איסור עבודת בעל מום. ובכל זה נענש הבוחר, כיון שלא זו (עבירה לשמה) היא כוונתו שלו) או עלי׳ בלי נסיגה לאחור כלל). והוא מעין החילוק דירושלמי ובבלי, שאף שכל קושיא הוא מסטרא דרע, אבל גם היא חלק מבירור הדין (משיחת יט אייר ה׳תשי”ב).

                  

*) השתלשלות — מחכמה ואילך, ירידה — מאוא”ס לחכמה, בכללות יותר: השתל׳  — לאחר הצמצום, ירידה — עד הצמצום, יעוין לקו”ת ברכה צח, ב. שה”ש מב, ב. וראה ג”כ אגה”ק סי׳ כ.

 

8) ראה ר”ן סוף פסחים. ועייג”כ זח”ג צז, סע”א וברע”מ שם.

9) מנחות סו, א. שו”ע אדמוה”ז סתפ”ט, ס”ג.

10) חולין פג, א. תמורה יד, א.

11) ראה משנה ספ”ו דמנחות ורמב”ם (הל׳ תו”מ פ”ז ה”ז) דנקצר ביום טו כשר.

12) נלמד מ”תמימות” (מנחות שם), אבל טעמא מאי?

13) ראה ד”ה אד׳ שפתי שבסי׳ (דר”ה). ד”ה וכל העם תש”ד, ובכ”מ.

14) שלכן וביום פקדי (על איזה חטא שיהי׳) ופקדתי גו׳ (שמות לב, לד) וכמרז”ל אין לך כל פורענות כו׳ של עגל (סנה׳ קב, א).

15) תניא פל”ז.

16) ישעי׳ מ, ה.

17) תניא פל”ט.

18) ברכות בתחלתה.

19) שבת עז, ב.

20) ולבד זאת, הנה עיקר ענין העבודה במקדש, היא ביום. ובלילה היא רק בכדי לשלול הלאו דנותר, כמבואר בלקו”ש ח”ג ע׳ 948.