א “הוועדה לדוברי עברית” - זהו שמו של אחד הארגונים החשובים העוסק בהפצת המעיינות ק
“הוועדה לדוברי עברית” - זהו שמו של אחד הארגונים החשובים העוסק בהפצת המעיינות קרוב ליובל שנים בקרב אלפי ישראלים דוברי עברית המתגוררים במטרופולין ניו יורק, ובסביבותיה.
א
“הוועדה לדוברי עברית” - זהו שמו של אחד הארגונים החשובים העוסק בהפצת המעיינות קרוב ליובל שנים בקרב אלפי ישראלים דוברי עברית המתגוררים במטרופולין ניו יורק, ובסביבותיה.
מי שהקים את הארגון ועומד בראשו מאז ועד היום, הוא הרב שרגא זלמנוב, שהחליט לקחת לידיו את השליחות עם דוברי העברית בניו יורק. הרב זלמנוב היה מודע למשמעות העובדה שמאות אלפי הישראלים המתגוררים בניו יורק, חשים את מועקת הירידה מהארץ או בעיות ההשתלבות של הישראלים בניו יורק. רבים מהם שהיו רגילים לחיי דת ומסורת בארץ ישראל, התקשו להשתלב כראוי במוסדות היהודים בארה”ב, בין היתר בגלל קשיי שפה והבדלי מנטאליות. הרב זלמנוב החליט אפוא למלא את הפער שנוצר, ובעקבות זאת הקים במסירות ובהצלחה רבה את ה’וועדה לדוברי עברית’ שבמשך השנים פרשה שלוחותיה לכל פינות העיר.
בפיו של הרב זלמנוב אינספור סיפורים על נשמות שהתקרבו לדרך ישראל סבא ולדרך החסידות, בזכות הפעילות הברוכה של “הוועדה לדוברי עברית” בראשה עמד.
והנה אחד מסיפוריו, הקשור ל’מבצע חינוך’ (על אודותיו מופיעה כתבה נרחבת בגיליון זה):
מיד לאחר שהרבי יצא עם ‘מבצע חינוך’, התגייסו פעילי ‘הוועדה לדוברי עברית’ במרץ רב כדי להעביר כמה שיותר ילדים יהודים מבתי הספר הממלכתיים בניו יורק אל בתי ספר יהודים. זו לא הייתה משימה פשוטה כלל ועיקר, בפרט לאור העובדה שהחינוך בבתי הספר היהודים עלה כסף, בניגוד לחינוך הממלכתי שהיה ממומן מטעם הממשלה. משפחות שלא הבינו את ערך הקניית ערכי היהדות לדור הבא, לא הסכימו להוזיל מכיסן סכומים שכאלה.
אף על פי כן, פעמים רבות עודד הרבי את ראשי הוועדה, ובראשם הרב זלמנוב, להמשיך ולהוסיף במלאכת קודש זו.
יום אחד הטלפון צלצל במשרדו של ר’ שרגא, ומעבר לקו הייתה אישה שהציגה את עצמה כ”אישה יהודיה”. קול יפחותיה נשמע היטב מבעד לאפרכסת. לאחר שנרגעה קמעה, הצליחה לספר כי בתהּ התחברה עם גוי שחור, ולאחרונה השניים סיכמו על נישואיהם רחמנא ליצלן. האֵם התחננה בטלפון, שהרב זלמנוב ישוחח עם בתהּ ויסביר לה את הדבר הנורא באסון ההתבוללות, ושינסה לשכנע אותה לעזוב את חתנה הגוי.
“האם לדעתך היא תהיה מוכנה להיפגש עם רב יהודי?” שאל הרב זלמנוב לאחר היסוס קל.
“אכן שאלתי אותה על כך”, השיבה האם, “והיא השיבה כי בתה פתוחה לשמוע, אך תנאי אחד בפיה: אם הרב יבוא לביתה, בו היא נמצאת עם החבר הגוי. היא רוצה שהשיחה תעשה בנוכחותו…”
“היכן הם גרים?” הוסיף הרב זלמנוב לשאול.
כאשר שמע את שם השכונה, נרעד… באותה תקופה, רק שמע שם השכונה, הטיל מורא ורתת על השומעים. הייתה זו שכונה מוכת פשע, שגם שוטרי משטרת ניו יורק חששו להיכנס אליה. הם עשו זאת רק במצב של ‘אין ברירה’ וגם אז בצוותים מתוגברים שחיפו אלו על אלו.
הרב זלמנוב, גנרל נאמן בצבאו של הרבי, לא היסס, והוא הרים טלפון, קבע מועד לפגישה, וביום המיועד יצא לתוככי השכונה המסוכנת. יותר משהטרידה אותו עובדת הסיכון בעצם שהותו במקום, העיקה עליו העובדה שהוא צריך לדבר עם הנערה ליד חברה הגוי, וכי בפניו הוא צריך לשכנע אותה לעזוב אותו… הרבה ברירות לא היו לו, והוא ניסה כמיטב יכולתו. הוא הביא נימוקים הגיוניים, הסברים רגשיים, תובנות מוצלחות לחיים - אך נדמה היה כי דבריו היו לשווא. הנערה אטמה את אוזניה, ולא הייתה מוכנה להיפרד מידידה הגוי.
בשלב מסוים פנה אליה ואמר: “תחשבי על הילדים שלך. הרי לפי ההלכה היהודית הם יהודים, אבל במצב שלך, הרי ברור שהם יגדלו כמו גויים. כאשר הם יגדלו עוד יותר ויגלו סוף סוף כי הם בנים לעם היהודי, הם יהיו קרועים בנפשם. הם יבואו אלייך בטענות, צודקות מבחינתם - ואת? איך את תוכלי להביט להם בעיניים?’ לרגע היה נדמה כי הטיעון הזה נגע ללבה. היא שתקה דקות ארוכות, צללה בהרהורים, ואחר הרימה את ראשה ופנתה לחבר הגוי שישב מן הצד והקשיב.
“האם תסכים שילדינו יקבלו חינוך יהודי?”
החבר משך בכתפיו באדישות, והשיב שאין לו בעיה עם זה.
הנערה הייתה מרוצה מהתשובה שקיבלה, והפנתה מבט מנצח לעבר הרב זלמנוב. “כך אפוא אעשה”, הצהירה חגיגית. “כשיהיו לנו ילדים, אני אדאג להעניק להם חינוך יהודי ולשלוח אותם לבית ספר המתאים”.
ב
שנים מספר חלפו, ושוב מצלצל הטלפון בלשכתו של ר’ שרגא זלמנוב, בוועדה לדוברי עברית. האישה שמעבר לקו לא הייתה צריכה להתאמץ יתר על המידה כדי להזכיר לו את המקרה העגום עם בתה. הרב זלמנוב הנהן בשתיקה.
“לפני כמה שנים נולדה לבתי בת”, אמרה האם–הסבתא, “ובחודשים הקרובים היא אמורה להתחיל ללמוד בבית ספר. הזכרתי לבתי את הבטחתה לשלוח את הילדים לחינוך יהודי, והיא אכן אישרה זאת והסכימה.
“בעלה הגוי עמד בהבטחתו”, הטעימה האישה שמעבר לקו, “והוא אכן פנה לבית הספר היהודי הקרוב לשכונתם בבקשה לרשום את בתו, אך כאשר שמע את המחיר העצום שעליו לשלם כשכר לימוד, חזר ואמר לבתי: ‘אין לי התנגדות שהבת תלמד בבית ספר יהודי, אבל אני לא מוכן לשלם על כך אפילו דולר’.
“אני מבקשת ממך”, כך הסבתא, “שתעזור להם להכניס את נכדתי לבית הספר היהודי. זה הסיכוי היחיד שיהיה המשך נאמן למורשת היהודית של משפחתנו”, פרצה שוב בבכי.
הרב זלמנוב נבוך. במהירות רבה שקל את צדדי הבקשה, והוא ידע כי הוא במילכוד. מצד אחד, הרי מדובר בילדה יהודייה לפי ההלכה, ועליו לסייע לה להיכנס ללמוד לבית ספר יהודי; בפרט כשזהו הסיכוי היחיד לשמירת המורשת היהודית של המשפחה. מצד שני, הרי סכומי הכסף שהוא מגייס למטרה זו - הכנסת ושילוב ילדים יהודים למוסדות יהודיים - הנם מוגבלים מאוד, ואם ישלם עבורה את שכר הלימוד - יהיה זה על חשבון משפחה אחרת, ממקורבי הקהילה, אשר להם לא יוכל לסייע באותו תחום ממש.
“חשבתי בהתאם לדברי הרבי אלינו בנושא זה בדיוק, שכאשר התקציב קטן, וההוצאות גדולות, צריך לשקול מה יותר חשוב”, מספר הרב זלמנוב. “הילדה הזאת, הרי גם אם תלמד בבית ספר יהודי, היא תחזור כל יום לבית עם אבא גוי, ולאמא שלא מעוניינת להתקרב ליהדות. ואם כן, מה ייצא מכל לימודיה?! מאידך גיסא, יש משפחות מסורתיות המחנכות את ילדיהן ברוח התורה, אך בגלל בעיות כלכליות אינן יכולות לשלוח את ילדיהן למוסדות יהודיים ללא התמיכה שלנו. מי קודם למי?”
שאלה זו היא שאלה בדיני נפשות ממש. זו שאלה שרק ‘רבי’ יכול להשיב עליה. כבר באותם ימים הזדרז הרב זלמנוב לכתוב לרבי את הבעיה ופירט בזהירות את השיקולים לכאן ולכאן.
לא חלף זמן רב, ומהמזכירות התקשרו לרב זלמנוב עם תשובתו הפסקנית והברורה של הרבי: לממן לילדה את החינוך היהודי.
כמובן שלאחר תשובתו הברורה של הרבי, לא זו בלבד שהרב זלמנוב דאג לממן את לימודיה של הילדה, אלא גם בשנים הבאות, כאשר הסבתא עדכנה אותו כי נולדו לבתה ולחתנה עוד בת ועוד בן - דאג להכניסם לבתי ספר יהודים ואף לממן את לימודיהם במקום, דבר שעלה לסכומים לא מבוטלים.
ג
שוב חלפו מספר שנים, ואמם של הילדים חלתה ונפטרה פתאום.
חודשים ספורים לאחר פטירתה, החליט אביהם הגוי של הילדים, לעקור את דירתו לעיירה קטנה בהרי ניו–יורק. בתוך פרק זמן קצר ניתק הקשר של הרב זלמנוב עם שלושת ילדיו היהודיים. לאיש מהוועדה לדוברי עברית לא היה מושג קלוש, היכן נמצאים הילדים ומה קורה עמם.
חלפו שנים, והרב זלמנוב מקבל טלפון בצהרי יום. מעבר לקו נשמע קולה של נערה צעירה. היא הציגה את עצמה כתלמידת קולג’ ואף מקורבת לפעילות החב”דית שהתנהלה במקום. היא ביקשה לשוחח עמו, ובפיה סיפור לא–פשוט: היא נולדה למשפחה שבה אמהּ יהודיה ואילו אביה אינו יהודי. לצערה, אמהּ נפטרה מזה זמן ואילו אביה הגוי אינו מעוניין לסייע להם כלל בענייני היהדות. בתקופה הקרובה, כך הנערה, אחיה הצעיר אמור להגיע לגיל מצוות. היא נטלה אפוא יוזמה לדאוג לצרכיו היהודים, והיא ביקשה את עזרתי ברכישת התפילין.
אוזניו של הרב זלמנוב נדרכו. ממעט הפרטים ששמע, הוא חש כי הנערה אינה אלא בת באותה משפחה שמימן את לימודיה. קמטים מילאו את מצחו.
“האם התגוררתם פעם בברוקלין?”, שאל אותה במפתיע כמו בלי קשר לחלקה הראשון של השיחה.
“כן”, השיבה.
“האם קוראים לך כך וכך?” הוסיף לשאול אותה.
שתיקה קצרה נפלה מעבר לקו, ואז שוב באה התשובה החיובית.
“והאם לאחותך ואחיך קוראים בשמות אלו’? (וכאן נקב בשמותיהם). השתיקה הפכה להלם. היה ניכר כי הנערה ‘בלעה את לשונה’. היא הייתה המומה. מהיכן הראביי שמעבר לקו מכיר אותה?!
כאן הגיע תורו של הרב זלמנוב לספר לה את חלקו בחינוכה היהודי ובכל השיחות שניהל עם סבתהּ ועם אמהּ ברבות השנים. לא היה גבול לשמחתו לשמוע ששלושת הילדים משתדלים מאוד לשמר את החינוך היהודי שקיבלו בבתי הספר היהודים, ולשמור מצוות כמיטב יכולתם.
למותר לציין כי הוועדה לדוברי עברית התגייסה כדי לחגוג לאחיה בר מצווה חגיגית כדת וכדין, ואף רכשו בעבורו זוג תפילין מהודרות.
מכאן ואילך נשמר הקשר בין הרב זלמנוב לשלושת הילדים, הילדים התקרבו ליהדות בקצב מהיר יותר. בשלב מסויים עזבו שלושתם את אביהם הגוי ועברו להתגורר בקהילה חרדית, ולימים הקימו שלושתם משפחות שומרי תורה ומצוות…