ליהודים יש במפורש כוח למחות

ההנהגה ב-770, כל כולה זעקה ומחאה נמרצת ומוחלטת של הציבור כולו כאיש אחד בלב אחד, “אין אנו מניחים אותו”. ודווקא מתוך שמחה וטוב לבב, ובפשטות מוחלטת, ללא שום שקלא וטריא • התוועדות חסידים סביב נקודה מפרשת נוח, ברוח ימים אלו בהם שבים כולם מבית חיינו.

מאת הרב חיים לוי יצחק גינזבורג,
משפיע בישיבת תומכי תמימים ראשון לציון

בהתוועדות שבת פרשת האזינו תשכ”ז (ובלקוטי-שיחות חלק י”ט ע’ 339 ואילך ובמיוחד ע’ 446) – מדבר הרבי שליט”א מלך המשיח על אודות הפסוק בפרשת האזינו “וידבר ה’ אל משה בעצם היום הזה לאמר. עלה אל הר העברים הזה הר נבו וגו’. ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמיך וגו’”.

אומר רש”י על הפסוק: “בשלושה מקומות נאמר בעצם היום הזה. נאמר בנח … לפי שהיו בני דורו אומרים, בכך וכך, אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה. ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה. אמר הקב”ה הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה.

“במצרים נאמר בעצם היום הזה הוציא ה’, לפי שהיו מצריים אומרים, בכך וכך, אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחין אותם לצאת. ולא עוד אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין בהם. אמר הקב”ה הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה.

“אף כאן במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו ישראל אומרים, בכך וכך, אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו. אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה, אין אנו מניחין אותו. אמר הקב”ה הריני מכניסו בחצי היום וכו’.”

ליהודים יש במפורש כוח למחות

מדוע, שואל הרבי, משנה רש”י בלשונו: בשתי הפעמים הראשונות, בנח ובמצרים, כותב רש”י “אמר הקב”ה הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה”. ואילו בפעם השלישית, בנוגע למיתתו של משה, כותב רש”י רק “אמר הקב”ה הריני מכניסו בחצי היום וכו’” – מדוע אין הוא כותב במפורש “וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה”?!

אי אפשר לתרץ שרש”י מקצר משום שהוא סומך על מה שנאמר בפעמים הקודמות – כי אם כן היה לו לקצר גם בפעם השניה, במצרים, ולסמוך על מה שאמר כבר בפעם הראשונה, בנח. ואם אינו מסתפק בזה וכותב זאת במפורש, מדוע אינו כותב גם בפעם השלישית “וכל מי שיש בידו כוח למחות יבוא וימחה”?!

נוסף לכך, קשה באופן כללי: איך ייתכן שנברא יעלה על דעתו למנוע את מיתתו של משה, “אין אנו מניחין אותו” – נברא עלול לחשוב שהוא יכול למנוע בכוח את כניסתו של נח לתיבה או את יציאתם של ישראל ממצרים, אבל איך בכלל עלול נברא להעלות על דעתו שהוא יוכל למנוע ממישהו להיפטר מן העולם? וכי זהו דבר שבכוחו של נברא?!

והרבי מבאר: אכן, העובדה שרש”י אינו כותב “וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה” היא בדיוק – משום שבמפורש יש בכוחם של ישראל למחות: כאשר ישראל זועקים ומכריזים באופן מוחלט שבשום אופן “אין אנו מניחים אותו”, הרי אפילו אילו הייתה גזירה על כך, הרי המחאה של ישראל יש בכוחה להועיל ולמנוע זאת, כדברי הגמרא (ב”מ נט, ב) “קודשא בריך הוא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני”, ומתבטלת לגמרי פטירתו של משה!

אמנם באותו מקרה, אצל משה רבינו, לא היה כך, מסביר הרבי, משום שאז היה צריך דווקא להיות שמשה לא ייכנס לארץ לטובתן של ישראל. וכמרומז בלשון “בעצם היום הזה”, שהדבר היה נוגע לעצם מציאותם של ישראל. שכן אילו היה אז משה רבינו נכנס לארץ ובונה את בית המקדש, לא היה יכול להיות עוד חורבן הבית. וכאשר היו חוטאים, הרי במקום החורבן הגשמי, בו “שפך חמתו על העצים ועל האבנים”, היה ח”ו עושה כלה בשונאיהם של ישראל (בלשון סגי נהור). ולכן עשה הקב”ה שהדברים לא יהיו באופן כזה, “אמר הקב”ה הריני מכניסו בחצי היום וכו’” – אבל לגופו של ענין, רש”י לא יכול לכתוב “וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה”, שכן עקרונית, במפורש יש בכוחם של ישראל למחות, והמחאה מועילה שלא תהיה כלל פטירתו של משה. עד כאן תוכן דברי הרבי באותה התוועדות.

כשהזמן “פרוע”

בהתוועדות שבת פרשת האזינו תשמ”ו (התוועדויות ח”א ע’ 155) תובע הרבי הנהגה של “אין אנו מניחים אותו” בנוגע ל”כ”ק מורי וחמי נשיא דורנו. ואם יטענו”, ממשיך הרבי, “שאלו דברים ‘פראיים’, ‘ווילדע רייד’ – יש לדעת שנמצאים בזמן ‘פרוע’, ‘ווילדע צייט’, ולכן צריך לדבר ‘ווילדע רייד!’ ועוד ועיקר שאין זה כלל “ווילד” אלא כך הוא על פי תורת אמת וכו’”.

[כתוב שם אמנם גם “הקיצו ורננו שוכני עפר” – כיוון שבגלוי מדובר שם על הרבי הריי”צ, כפי שמדגיש שם “ומה שהיה מעשה בשנת תש”י”. וכדרכו של הרבי שליט”א כשהוא מדבר על “כ”ק מורי וחמי אדמו”ר נשיא דורנו”, שהכוונה היא הן לרבי הריי”צ והן “כפי שהוא באופן דדור התשיעי לאחרי ההסתלקות” (שיחת כ”ב שבט תשנ”ב וש”נ. ושם: שנולד בי”א ניסן והגיע לנשיאות בגילוי בי”א שבט תשי”א!). או כפי שהרבי אומר בפירוש (שיחת ש”פ חיי שרה תשנ”ב כפי שנדפסה בשיחות-קודש בלתי מוגה) “ועל דרך זה ממלא מקומו שלאחרי זה”. ובכל מקום מובן כפי הענין. ובכל אופן, מה שכאילו הרבי מדבר על “אין אנו מניחים אותו” אודות שנת תש”י דווקא בשנת תשמ”ו (בעיצומו של משפט הספרים, “דידן-נצח”) מובן שהתכוון גם ואולי בעיקר לעצמו. ובכל זאת מופיעים שם מילים ששייכות דווקא לרבי הריי”צ כיוון שבגלוי מדובר עליו].

ההנהגה ב-770 בבחינת
“אין אנו מניחים אותו”

ההנהגה ב-770, כל כולה זעקה ומחאה נמרצת ומוחלטת של הציבור כולו כאיש אחד בלב אחד, “אין אנו מניחים אותו”. ודווקא מתוך שמחה וטוב לבב, ובפשטות מוחלטת, ללא שנכנסים לשום שקלא וטריא.

יותר מכך – אין זו רק מחאה של שלילת משהו שאין מסכימים אתו. אלא קביעת עובדה חיובית אמיתית ומוחלטת שאכן כך הם פני הדברים בפשטות. “אין אנו מניחין אותו”, נקודה. הוא אתנו ואנו עמו, וגם ודווקא בפשטות ובגשמיות, בגופו הגשמי, גם אם לא זכינו עדיין לראות זאת בעיני בשר.

כאשר נכנסים לתפילת יום חול רגילה עם הרבי ב-770, כשפורסים את השטיח ומכינים את הכסא והסטנדר במקומם, שתי המנורות הקטנות מודלקות, כל הציבור פוצח בשירת “יחי אדוננו” אדירה שהולכת וגוברת בעוצמה ששום דבר לא יכול לעצור אותה, וההרגשה שהרבי נכנס עתה להתפלל אתנו היא מוחשית ומורגשת היטב למי שרק לא אוטם את לבו מלהרגיש.

על אחת כמה וכמה ברגעים נשגבים במיוחד, שרבים כמותם בחודש תשרי. כמו בהתוועדויות המופלאות עם הרבי, כשכל הציבור העצום, המונה כמה וכמה אלפי איש עומד כולו כאיש אחד בלב אחד סביב, מנגנים את ניגוני רבותינו נשיאינו ואת הניגונים של הרבי שליט”א, כל אחד מושיט ידו באמירת ‘לחיים’ אל הרבי, וההתלהבות גוברת והולכת ומתלהבת ומתעצמת יותר ויותר. ממש מורגש בחוש שיש כאן מי שמנצח על השירה ומניף את ידו לעודדה, גם אם עדיין לא זכינו לראות זאת בעיני בשר.

אם בתקיעת שופר בראש השנה, עם הכרזת הקודש וניגוני רבותינו נשיאינו לפני כן. אם אצל התמימים בברכת הבנים בערב יום הכיפורים. במארש של מוצאי יום הכיפורים. בברכה על הד’ מינים של הרבי. ב”הקפות” של שמחת תורה. ובעצם בכל ההנהגה כולה, יום יום ושעה שעה.

וכדברי הרבי הנ”ל, זעקה ומחאה זו, שהיא גם הכרזה וקביעת עובדה כנ”ל – פועלת פעולתה ומגלה גם במציאות העולם את העובדה הפשוטה והברורה שלא הייתה ולא יכולה להיות בשום אופן הסתלקות של המלך המשיח, והוא חי וקיים גם בגופו הגשמי כפשוטו ממש לעולם ועד, גם אם לא ראינו זאת בעיני בשר ממש.

והרי במפורש נאמר בברכות ההפטרה “כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד”. ושבועת הקב”ה בוודאי שהיא מתקיימת בפשטות.

ודווקא הנהגה זו מביאה לכך שנראה זאת גם בעיני בשר תיכף ומיד ממש בהתגלות הרבי מלך המשיח שליט”א לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה.

אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו. אשרינו שאנו משכימים בכל יום ואומרים באהבה: “יחי אדוננו מורנו מלך המשיח לעולם ועד”.