שבעת הנרות ושבעת הרועים כ”ק אדמו”ר הזקן: העלאת הנרות שהיו במקדש - שבעה נרות הם כ

שבעת הנרות ושבעת הרועים

כ”ק אדמו”ר הזקן: העלאת הנרות שהיו במקדש - שבעה נרות הם כנגד שבע מדרגות שיש בכללות עובדי ה’, שעבודתם היא בשבעת המידות, ומידות אלו בנפש האדם נמשכות מבחינת שבעת הרועים ( סוכה נב, ב) המפרנסים את כללות נשמות ישראל בהשפעות רוחניות.

(תורה אור, מקץ לג, ג)

הכהן המעורר

כ”ק אדמו”ר האמצעי: המנורה שבבית המקדש היה כהן גדול מדליק את נרותיה, בוקר וערב. בכך היה מעורר את נשמות ישראל באהבה רבה עליונה, מדליק את אורם של נשמות ישראל - “נר ה’ נשמת אדם”, ומעלה אותם לשורשם.

(שערי אורה, שער החנוכה, מו, א)

אור למאורות השמים

כ”ק אדמו”ר הצמח צדק: איתא במדרש רבה שכל מה שנאמר בעולם נאמר במשכן, נאמר “יהי מאורות ברקיע השמים” ובמשכן: “ועשית מנורת זהב”. וזהו “אל מול פני המנורה” - שהוא המאמר “יהי מאורות”, שהוא כנגד ומול פני המנורה שבמשכן, יאירו שבעת הנרות. כלומר ששבעת נרות המנורה מאירים ומוסיפים אור אלוקי במאורות שעיקרם השמש והירח, בזכות ומכוח הדלקת הנרות במשכן ובמקדש.

(אור התורה, במדבר כרך ב, עמ’ שכז)

להאיר גם למרחוק

כ”ק אדמו”ר מהר”ש: את נרות המקדש היו מדליקים בעוד היום גדול, והיינו מפלג המנחה שהוא כשעה ורבע לפני שקיעת החמה. מדוע, איפוא, תקנו חכמים בנרות חנוכה להדליקם דווקא משתשקע חמה? אלא שעניין פעולת נרות חנוכה הוא להמשיך אור שיאיר גם למרחוק, דהיינו גם בעולמות בריאה יצירה עשיה, וכיוון שעניינם הוא להאיר את החושך הרוחני דווקא, לפיכך מדליקים אותם אחרי שקיעת החמה.

(תורת שמואל תרל”ג ח”א, מאמר ד”ה בכ”ה בכסלו, עמ’ פא)

ששה קנים - ששה סדרים

כ”ק אדמו”ר מהורש”ב: אור המנורה מהווה השפעה רוחנית לנשמות ישראל, ועניינו הוא גילוי אור התורה, עליה נאמר “ותורה אור”. בהתאם לכך ששת קני המנורה הם כנגד ששה סדרי משנה, המקבלים מנר האמצעי שענינו הוא - התורה שבכתב.

(המשך תער”ב חלק שני, עמ’ תקי)

מקור השפע לעולם

כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ: כללות ההמשכות האלוקיות בעולם, הרי ההמשכה הראשונה היא במקדש, ועל ידי המקדש נמשך הוא בעולם.

(ספר המאמרים תרצ”ג עמ’ תקמו)

להאיר את העולם

כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א: את נרות חנוכה אנו מדליקים לזכר הנס שאירע בהדלקת המנורה בבית המקדש. מאידך, בשונה מהמנורה במקדש, אנו מוסיפים כל יום הדלקת נר אחד, אנו מדליקים לאחר השקיעה ולא ביום כבמקדש, וגם אנו מדליקים את הנרות על פתח ביתו מבחוץ, שלא כבמקדש, שהיו מדליקים את המנורה בפנים.

הטעם הרוחני לשינויים אלו: בתקופת הגלות מהמקדש, יש צורך מיוחד להאיר את החשכה הרוחנית, ולכן מדליקים על פתח ביתו מבחוץ, כדי להאיר את העולם, ואדרבה, כל יום מוסיפים עוד אור ביחס לאתמול. כיוון שבתקופה שכזו, שליחותו של כל יהודי הוא להאיר את החושך, לכן מדליקים את הנרות דווקא כשהחמה כבר שקעה, כדי להאיר בנר מצוה ותורה אור, את העולם השרוי באפילה.

(לקוטי שיחות כרך א’ עמ’ 89)