יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

עלינו לזכור מיהו זה שפועל את ה’הקהל’, על מי המצווה ומי מזכה אותנו להיות חלק ממנה —  הרבי מה”מ מזכה אותנו בכך שהוא מאפשר לנו להיות חלק מכך, ולכן לא נפסיד את ההזדמנות ונמלא את השליחות.

ערב ראש השנה, כולל השבת והימים שלפניה, הם הזמן בו מסכמים את השנה שחלפה, ומסמנים כיוונים ומטרות לקראת השנה הבאה. זהו זמן של חשבון נפש, התבוננות במה שהיה עד עתה וקבלת החלטות טובות לעתיד. כך אצל כל אחד, ביחיד וברבים, וכך נהוג גם בעיתונים השונים, בהם מכתירים את “אנשי השנה” לטוב ולעיתים גם למוטב, “האירועים של השנה” בתחומים שונים — הכל לפי הדמיון והרעיונות היצירתיים של העורכים והכתבים, והמקום הפנוי במהדורה החגיגית..

סיכומה של שנה — חשבון הנפש האמיתי, אינו מיועד כמובן כדי לתת ציונים. גם מטרה נעלית יותר — חרטה על העבירות וכדו’, אינה מהווה את התכלית, במיוחד כפי שמלמדים אותנו רבותינו נשיאנו בכלל, וכ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א בפרט. העבר וההתבוננות בו נועדו כדי שנדע מה לעשות, מה לתקן ובמה להתחזק — כדי להתקדם למטרה האחת, לכיוון הנכון.

החשבון שלנו — הוא החשבון עד כמה עשינו, עד כמה אנחנו מתקדמים לקראת הגאולה. עד כמה אנו יכולים לעשות יותר, לעשות הכל — להשלים ולמלא את השליחות היחידה והעבודה האחרונה. את התפקיד המיוחד של כל אחד מאתנו ושל הדור כולו — קבלת פני משיח צדקנו.

זהו החשבון שלנו בכלל — אך לכל שנה יש את המאפיין המיוחד שלה. לעיתים הוא ‘מתבקש’ — כגון שנת השמיטה, ולעיתים הוא ‘מתבקש’ דווקא אחרי ששמענו עליו מהרבי: השנה היא שנת ‘הקהל’. עצם הציון של ‘הקהל’ — הוא דבר שהיה קיים אמנם גם בדורות קודמים, אך זו הייתה בעיקר הדגשה על התפקיד של המנהיגים בעם, בקהילות השונות וכדו’, לחזק את הציבור.

אולם ההדגשה על שנה שהיא שנת הקהל, השנה כולה, ההכנות מלפניה, ובעיקר — הזכות והחובה של כל אחד ליטול חלק ב’הקהל’ לא רק בתור מקבל, בתור משתתף שבא ללמוד, לשמוע או להביא את בני ביתו כולל הטף, אלא בתור משפיע, בתור מי שפועל את ה’הקהל’ — זהו חידוש, שמגלה לנו הרבי. חידוש שמתעצם בכל שנה כזו, עד להוראות המפורטות להן זכינו בערב ובתחילת שנת תשמ”ח — הפעם האחרונה בה שמענו הוראות כאלו באזני בשר גשמיות.

הקהל — עניינו של המלך, המלך הוא לב ישראל. נשיא הדור — המלך שלנו, מזכה אותנו בכך שהוא מאפשר לנו להיות חלק מהפעולות שלו, מהפעולות שהן תפקידו. אם בכלל עלינו לשמוח ולהודות על הזכות העצומה בכך שהרבי הופך אותנו לשלוחים שלו, הרי שכשמגיעים למצוות המלך, הרי הזכות וההודאה על כך גדולה בעתיים.

הזכות, וגם האחריות. עלינו לזכור מיהו זה שפועל את ה’הקהל’, על מי המצווה ומי מזכה אותנו להיות חלק ממנה. בימי החגים הקרובים, יכריזו בליובאוויטש כי “יש לזכור היכן עומדים ובפני מי עומדים”. עלינו לזכור מי הוא זה שמקהיל, ובשליחות מי אנו נקהלים ומקהילים.

כל מי שיכול להיות בחצר המלך בגשמיות, עושה זאת כבר כעת. הרבבות שמגיעים לחצרות קדשנו, אלו שמתכננים ומתכוננים להגיע, אלו שנשארים במקום אחר בגשמיות, רק בהוראת ובשליחות המלך, ובכך נמצאים אתו, כולם — כולנו חלק ממצווה אחת, ממצווה כללית — המצווה בה חותם משה רבינו את ה’הקהל’ שלו, את המצוות התורה לדורו ולדורות.

משה רבינו הגואל הראשון, משה שבדורנו הוא הגואל האחרון, הרבי מה”מ פועל להקהיל את עם ישראל כולו — אנשים נשים וטף, בכל הדורות שחלפו ושיבואו. אם הוא מאפשר לנו להיות חלק מכך — בוודאי לא נפסיד את ההזדמנות. לא נרפה לרגע מהשליחות, ניקהל ונקהיל, מתוך מטרה אחת — לעמוד כולנו, עם ישראל כולו בפני המלך, אחרי שמתגלה לעיני כל, בבית המקדש במקומו, לשמוע את דברי התורה הזאת — כולל ובמיוחד את ה’תורה חדשה’ — תורתו של משיח, ולענות יחדיו בקול גדול:

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!