סופר השואה הנודע, מר אלי ויזל, שנפטר השבוע, בהתבטאות החושפת טפח מעומק הקשר הנפשי

סופר השואה הנודע, מר אלי ויזל, שנפטר השבוע, בהתבטאות החושפת טפח מעומק הקשר הנפשי שלו עם הרבי: “כשאני מתלבט בעניינים ציבוריים, אני חושב מה הרבי היה אומר”

עם השליח הרב שלום דובער קלמנסון [בן ונכד לניצולי שואה]איש חסיד, אך ללא זקן, סופר שכותב מילים קשות–רכות, נפטר בשבת האחרונה לעולמו בגיל 87, והוא זקן ושבע ימים, מותיר אחריו עשרות ספרים, מאות מאמרים ומערכת קשרים ענפה שבזכותה סייע רבות לעם ישראל ברחבי העולם, ולחסידי חב”ד בפרט.

אפשר לומר שאלו רק חלק מהסופרלטיבים הנקשרים לדמותו של מר אליעזר (אלי) ויזל. מר ויזל היה עיתונאי, פילוסוף, אינטלקטואל וסופר יהודי רומני–אמריקאי ניצול השואה. הוא אף היה חתן פרס נובל לשלום על פעילותו למען זכויות אדם. הוא עסק רבות בפעילויות חינוכיות ברחבי העולם להנצחת זכר השואה.

מר ויזל גם היה חסיד ומעריץ גדול של הרבי מה”מ, והיה מקושר אליו בכל נימי לבו, נפשו ונשמתו. הרבי מצדו הפגין אליו חיבה בלתי מוגבלת וטרח לעודד אותו ולהרים אותו מהתהום הרוחנית והגשמית שלתוכה שקע בשנים שלאחר השואה האיומה.

קצרה היריעה מהכיל את הקשר המופלא ששרר בין הרבי וסופר השואה ששמו היה ידוע בעולם כולו, בין יהודים ולהבדיל גוים, בהם גם מנהיגי המדינות החופשיות.

ניצול שואה ופרס נובל

יותר מכל שלל תאריו, נודע מר אלי ויזל כ”סופר השואה”, על שום ספריו הרבים ומאמריו העוסקים במוראות השואה שעבר הוא עצמו ומה שעם ישראל עבר.

מר אלי ויזל נולד בט”ז בתשרי תרפ”ט בעיירה סיגט שברומניה להוריו חסידי ויז’ניץ שניהלו חנות מכולת לפרנסתם. הוא הוכנס ללמוד בחדר המקומי, בו למד מקצועות קודש והתעמק בלימודי גמרא וחסידות. בסיוע אביו רכש שליטה בלשון הקודש לצד שפת האידיש בה דיברו כל תושביה היהודים של העיירה, והשפות המקומיות גרמנית רומנית והונגרית.

בתקופת השואה כבשו הגרמנים את עיר הולדתו סיגט, ולאחר מספר חודשים ששהה יחד עם משפחתו בגטו, נשלח בחודש ניסן תש”ד למחנה ההשמדה באושוויץ, שם הועסק בעבודות פרך קשות וסבל מרורים. מכל משפחתו הענפה נותרו לו רק שתי אחיות, כאשר כל היתר נספו.

מספר שנים לאחר המלחמה, החל את עבודתו כעיתונאי. למרות כתיבתו המשובחת והיוצר, לא כתב מאומה על החוויות האיומות שהיו מנת חלקו בימי השואה, אך פגישה עם הסופר הצרפתי פרנסואה מוריאק, שינתה את מבטו על העבר, ומאז החל להעלות על הכתב זכרונות מרים מהימים והשנים שבהן סבל במחנות הריכוז.

בשנים הבאות עבר לניו יורק, והחל לכתוב בעיתון אידישאי. בתקופה הבאה היה גם לכתב העיתון ‘ידיעות אחרונות’, במקביל לעבודתו בעריכת ספרים ובפעילות ענפה להנצחת השואה. בשנים הבאות פרסם עשרות ספרים ומאות מאמרים העוסקים בשואה והפך לדמות מרכזית בתחום הנצחת השואה. במקביל עסק באינטנסיביות בפרסום מצוקתם של יהודי ברית המועצות הנדכאים תחת השלטון הקומוניסטי. את רשמיו מיהודי ברית המועצות ובהם חסידי ליובאוויטש, פרסם בספרו “יהודי הדממה”.

בשנים הבאות, בגין פועלו הציבורי, זכה לקבל פרסים גדולים ונחשבים ובהם פרס נובל לשלום.

דרכו לא הייתה סוגה בשושנים. שנים רבות לאחר השואה, למרות שנחשב היה לדמות מצליחה ופופולרית, לא הצליח להשתחרר מהמשקעים שנותרו בו מהימים הנוראים שבהם שהה במחנות המוות. העצב היה חלק משגרת חייו ונפשו הייתה דוויה. ביגונו הרב, אף סירב להקים בית בישראל ולהתחתן. הוא בחר להיוותר בודד וגלמוד.

במחיצת הרבי

הרב גרשון בער יעקובסון ע”ה, חסיד חב”ד ועורך העיתון האידישאי “אלגעמיינער זשורנאל”, יצר קשר עם מר אלי ויזל במסגרת עבודתם העיתונאית המשותפת, ולימים אף הביאו אל הרבי. מר ויזל שהחל להגיע להתוועדויות, העלה רשמים משם, אותם פרסם בעיתונות. הנה תיאור אישי ומרגש שפרסם ב’ידיעות אחרונות’ לאחר השתתפותו בהתוועדות י”א ניסן תשכ”ב, במלאת לרבי שישים שנה:

“זה שנים שאני נוהג לבוא ולחזות בחגיהם המיוחדים של חסידי ליובאוויטש, וחגים כאלה אינם חסרים להם, ברוך השם. חוגגים את יום שחרורו של הרבי הראשון מבית הכלא של הצארים. את צאתו לחופשי של הרבי הקודם, את יום פטירת אביו של הרבי הנוכחי; בקיצור, חסידי ליובאוויטש אוהבים לשמוח ויודעים לשמוח. השבוע הם חגגו את יום הולדתו ה–60 של האדמו”ר רבי מנחם מענדל שניאורסאהן שליט”א, ומי שלא ראה חגיגה זו - לא ראה שמחה מימיו

“בתוך אלפי חסידים באולם בברוקלין, עמדתי גם אני במרחק מה מהבמה, שעות על שעות, בלי לגרוע אף רגע מפניו המזוקנים של הרבי. עוד לא ראיתי פנים עזי–הבעה כאלה ועיניים כאלה.

“יש בהן כוח, המחריד ומרגיע, מעורר ומנחם. ורצון פלדה יש בהן. דומה, שמבט שלו עשוי לקרב את הקץ. מאידך, ניבטת מהן גם עצבות יוקדת, כזו המתמרדת נגד עצמה. ימים לאחר שאני חוזר משם, אני מתהלך תחת הרושם שעיניו מלוות אותי בכל צעד וקוראות כל אחת ממחשבותיי. הרבה–הרבה שנים עברו מאז שנשרפתי באש החסידות. בכל זאת…”.

מר ויזל עקב רבות אחר הקשר בין הרבי לבין החסידים ובין עם ישראל. כחסיד (ויז’ניץ) מבית, ידע לעמוד מקרוב אחר הקשר הנפשי העמוק בין הרבי לחסידים. “הרבי הוא אדם שמכיל את נפש חסידיו, מי שנותן להם כוח לממש את הפוטנציאל הגלום בהם ומעניק להם שמחה וחיות. החסידים מקבלים את צרכי הנפש שלהם באמצעות החיבור לרבי. וזה ההבדל בין רבי לרב - רב ממתין לשאלתם של התלמידים, וכאשר מגיעים אליו, הוא משיב. רבי לא מחכה. הוא משיג את האנשים, מעורר אותם ומעניק להם השראה”.

בשנת תשמ”ו הוענק לו פרס נובל לשלום על פועלו ב”ועדה הנשיאותית לזכר השואה”, שבראשה עמד, לבקשת נשיא ארצות הברית ג’ימי קרטר, בין השנים תשל”ח–תשמ”ו. בין היתר השתתף בתכנון וייזום הקמת מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון הבירה, ובשנת תשנ”ג, הדליק יחד עם הנשיא ביל קלינטון, את אש התמיד באולם הזיכרון שבמוזיאון במסגרת טקס הפתיחה. שנה קודם לכן קיבל את מדליית החירות הנשיאותית של נשיא ארצות הברית. ובמהלך השנים קיבל עוד פרסים ועיטורים רבים על פועלו הספרותי וההומניטרי.

“כך עלה במחשבה”

הקשר המיוחד עם הרבי עלה דרגה דווקא כאשר בשנת תשכ”ה, לאחר שמר ויזל פרסם בביטאון ‘עורכי הדין היהודים’ מאמר בקשר ליהודים אתאיסיטים. בעמוד בו הופיע מאמרו, פורסם גם מכתבו של הרבי מאותה תקופה בנושא ‘דיאלוג בין דתי’, וכך מאמרו הגיע אל הרבי.

בעקבות זאת שיגר לו הרבי מכתב אישי, אותו הוא פותח בעובדה שהמאמרים שלהם הודפסו זה לצד זה, אך תמה כיצד לא הביא את קו המחשבה האומר “כך עלה במחשבה” [דהיינו, אין להרהר אחרי הבורא, בנוגע למה שאירע בשואה]. והרבי מבהיר, כי למעשה עמנו ידע שחיטות והשמדות בדורות קודמים, אך בשואה התברר כי יכול להיות אדם שהוא פילוסוף ומשורר, איש רוח ומתורבת ועם זאת רוצח המונים.

הרבי מסיק כי לא ניתן לסמוך על התרבות האנושית ועל רגשות הצדק והיושר המפעמים בבני אנוש, אף אם אותם אנשים הנם בעלי תרבות גבוהה המצוידים בתעודה אוניברסיטאית או כל תעודה אקדמית.

לאחר ההסברים הפילוסופיים–דתיים, בא הרבי למסקנות לגבי ההתנהגות של הניצולים שיצאו מהטרגדיה הזו - חשוב שיראו דוגמה חיה, שהיטלר לא הצליח במזימתו; וכדי להכעיס את היטלר ועוזריו - כאן הרבי פונה ישירות לאלי ויזל - עליו להקים משפחה גדולה, בנים ובנות ונכדים:

“אני מרשה לעצמי לומר בכל התוקף, כי מבלי להביט עד כמה חשוב לספר לדור הזה את מה שאירע לנו ועד כמה שקשה להשתחרר מאותם מראות וחוויות - לפי ההדגשה שלי, המשימה הראשונה היא “על כורחך אתה חי” עם ההדגשה על “אתה חי”, זאת אומרת להבליט את החיוניות. במילים אחרות וברורות יותר: אתה חייב לעשות כל מאמץ להיקרע ברגע זה מהחוויות של אותם ימים ולהיכנס לסדר חיים משפחתיים. להקים בית יהודי, משפחה יהודית וזה בטח יעזור למפלתו של היטלר, שהוא לא מימש את רצונו לאבד חסיד ויז’ניץ נוסף.

“אדרבה: אתה תגדל ותטפח בנים ונכדים חסידי ויז’ניץ עד סוף כל הדורות. ואינני מתכוון בסגנון מליצתי, הגם שאיני מבחין כאן בין חסיד ויז’ניץ, ליובאוויטש או סתם יהודי שומר תורה ומצוות, אבל אם זה יכול להיות באופן כזה - ודאי טוב. וכשם שבעבר עברת בחייך דברים קשים ועכשיו אתה נמצא באמריקה, אזי אם תרצה באמת, תשיג זאת וה’ יתברך יצליח דרכך”.

את מכתבו מסיים הרבי בעובדה כי אמנם מכתבו ארוך, “אבל אם אחרי חג השבועות, תתחתן כדת משה וישראל במזל טוב, כדאית הכתיבה שלי וכדאית הטירחה שלך בקריאה” (אגרות קודש כרך כג אגרת ח’תתקסט).

מסתבר שעוד פעמים רבות עלה נושא השואה בשיחה בין הרבי לבינו, כאשר מר ויזל שוטח את הרהוריו הכואבים בפני הרבי, כפי שהוא עצמו תיאר באחד הראיונות שהעניק: “שאלתי את הרבי איך אפשר להאמין אחרי מה שקרה? אך הרבי אמר לי ‘איך אפשר לא להאמין’. אמרתי לו ‘אם אתה נתת לי עכשיו תשובה, אני לא מקבל, אבל אם נתת לי שאלה נוספת - אני כן מקבל’. אין הסבר. על זה אין לי תשובה”.

יחד עם זאת, נראה שבמשך הזמן דברי הרבי חלחלו ללבו, והוא השתכנע להתחתן ולהקים בית בישראל. מר ויזל התחתן, וביום חתונתו קיבל משלוח מיוחד מהרבי מברק עם איחולי מזל טוב וזר פרחים. הנישואין עלו יפה, ורעייתו אסתר מריון הייתה שותפה לעבודתו הכבירה, ואף תרגמה חלק מספריו. לבני הזוג נולד בן אלישע שלמה - הקרוי על שם אביו שנספה בשואה - ושני נכדים המהווים את דור המשך, כפי שביקש ממנו הרבי.

 

מעיד למען הרבי

בשנים הבאות הפך מר ויזל לידיד אמת לליובאוויטש ולרבי. ביקר פעמים רבות אצל הרבי, והערצתו כלפי חב”ד הלכה וגדלה, לצד עובדת היותו לדמות ציבורית מפורסמת יותר ויותר, שהתקבל בחוגים סלוניים רמי–דרג בעולם. דמותו וקולו הפכו לקול גדול ברחבי העולם ומנהיגיו.

במשך השנים התבטא בפומבי בנאומים ובראיונות בתקשורת, בביטויי הערצה מיוחדים כלפי הרבי. הנה התבטאות מיוחדת שכתב ופרסם בעיתון ‘הארץ’ המלמדת על עומק הקשר הנפשי והנשמתי שלו עם הרבי: “כאשר אני מתלבט בעניינים פרטיים, אני חושב מה אבי היה אומר, כאשר מתלבט בעניינים ציבוריים, אני חושב מה הרבי היה אומר”.

מר ויזל הופיע באירועים חב”דיים רבים ברחבי העולם, ובכל מקום נשא דברי אהבה והערצה לתנועת ליובאוויטש ולעומד בראשה. בעת הצורך ידע גם להתפלמס עם המלעיזים על ליובאוויטש. כעיתונאי שנון עשה זאת מצויין. כך למשל, כאשר פרשנים פוליטיים תקפו את מר שזר כאשר בעת כהונתו הרמה ערך ביקור אצל הרבי. מר ויזל תמה על כך במאמר חריף שכתב, ושאל, אם נשיא ארצות הברית היה מבקר ביקור פרטי בביתו של סופר או איש רוח אחר, האם זה גם היה מעורר כעס?

מבין כל הנאומים שלו למען חב”ד, הנאום החשוב ביותר שנשא עבור הרבי, היה ללא ספק, בעדותו הבלתי נשכחת במשפט הספרים. היה זה בז’ בטבת תשמ”ו, כאשר כבר היה לדמות עולמית מכובדת שדבריו נשמעו בהקשבה יתרה, עלה על דוכן העדים, והבהיר לשופטים מהו רבי, ומדוע הוא מצביא של עם ישראל. גם כעבור שנים רבות, כאשר עו”ד נתן לוין שייצג את ליובאוויטש ב’משפט הספרים’ סיפר על המשפט, הזכיר כי החסידים חייבים להודות לעדים הקריטיים במשפט, ובהם מר אלי ויזל שהצליח להבהיר שהרבי הוא מצביא בעם ישראל.

וכך מתואר בקורות דברי הימים ההם: “בין העדים שהופיעו בהתנדבות בלט אלי ויזל, סופר השואה הידוע, שבמהלך עדותו המרשימה נתן הערכה מקיפה על ההשפעה הגדולה של ליובאוויטש בעולם בכלל, על ידי שלוחי הרבי די בכל אתר ואתר, ובמיוחד על ההיכרות שלו, הקרובה והאישית עם הרבי שליט”א. הוא הרחיב את היריעה כחוקר מפורסם של תולדות החסידות [כמה מספריו עוסקים בתיעוד החסידות והחסידים], על המושג של ‘רבי’ וכדו’, כאשר המסקנה שלו היא, שלא יתכן מושג של רכוש פרטי אצל אישיות כמו הרבי”.

•    •    •

סקירה זו מהווה אך תמצית ממסכת הקשרים בין הרבי מה”מ לבין סופר השואה. אילו רחבה היריעה, אפשר היה עוד להרחיב רבות על פועלו להנצחת השואה בכלל והקהילות הדתיות והחסידיות בפרט, ועוד חזון למועד.

 

מקורות: אגרות קודש, הרבי - שלושים שנות נשיאות, כל הנחלים הולכים לים, יהודי הדממה, תולדות חב”ד בפטרבורג, תשורה הרשקוביץ (יומן תשמ”ו), קובץ דידן נצח, ידיעות אחרונות, הארץ ועוד. “מתפעל משליחיו של הרבי”

נאומים רבים נשא מר אלי ויזל אודות חב”ד בהם דיבר בחום רב על הרבי ועל הנהגתו המיוחדת. הנה ציטוטים נבחרים מתוך נאום חב”די של סופר השואה:

מן המפורסמות הוא כי חב”ד היינו ליובאוויטש וליובאוויטש היינו הרבי. אולם חב”ד פירושו גם שליחות: מהרבי אל החסיד, מחסיד אל רעהו ומהשליח אל היהודי של כל ימות השנה.

חב”ד פירושו גם שליחים, אותם צעירים נפלאים שהרבי מליובאוויטש שולח אותם למקומות קרובים ורחוקים, מקומות בהם מתגוררים יהודים, מקומות בהם יש צורך להפיץ יהדות ולהדליק את אש האמונה, הבטחון והכיסופים לגאולה. התחשק לי לתת להם “יישר כוח” פומבי. שיידע העולם, כי אפילו במדבר–העמים לא אלמן ישראל, שיידע גם ה”עולם” היהודי–חסידי כי גם בעיירות קטנות ונידחות, בקולג’ים קטנים ושוליים, ישנם חב”דניקים, המחפשים סטודנטים יהודיים כדי לקרב אותם, להזכיר להם את שורשם וקצת לחמם אותם, פשוטו כמשמעו.

אין פירוש הדבר שהם היחידים. גם ארגונים אחרים עושים מה שהם יכולים ולעתים קרובות אפילו מה שהם צריכים לעשות. יש בתי “הלל” (ארגון סטודנטים יהודי בארה”ב - המתרגם) ויש מרכזים קהילתיים וכל מיני סוכנויות לעניני חינוך המטפלים בסטודנטים ומתאמצים לחנך הרוח היהדות. אולם חב”ד זה בכל זאת משהו אחר לגמרי. ראיתי זאת במו עיני יותר מפעם אחת. אתה בא לעיר מסויימת, אי–שם בדרום, או במערב התיכון (של ארה”ב) ואתה פוגש עמיתים וסטודנטים המדברים בהתלהבות על קשריהם עם חב”ד. אלמלא השליח, אלמלא השליחים של חב”ד, היו צעירים רבים מתדרדרים מי יודע לאן: לפולחנים אליליים משונים או מתמכרים - לסמים, רחמנא ליצלן. הודות לשליחים השקטים, הצנועים ומוכשרים, יש לבנים אבודים כתובת לפנות אליה, היכן לשפוך את לבם. באותם מקומות מהווים שליחי חב”ד את הקשר היחיד לאותם צעירים עם העם היהודי ועם ה”אידישקייט”.

סיאטל ודטרויט, מאדיסון ובוסטון, אמהרסט, מיניאפוליס ושיקאגו. איש לא הזמין אותם לבוא, איש לא הכין עבורם קשרים או דירות; איש לא שכנע אותם לבוא - איש אפילו לא ידע על בואם - והנה הם מופיעים, ביום בהיר אחד, לרוב בשניים, ומתחילים להסתובב ולחפש יהודים. כעבור שבוע יש להם כבר תמונת–מצב: מה צריך לעשות, היכן, עם מי ועם איזה כוחות. כעבור חודש–חודשיים הם כבר מתפללים בבית מדרש משלהם ומלמדים צעירים את מצוות הנחת תפילין. כעבור שנה–שנתיים הופך בית מדרשם למרכז….

ובאמת, איך זה קורה שאנשי ליובאוויטש הם היחידים הפעילים בתחום זה? האם אפשר לומר, האם מותר לומר, שלאחרים אין אותה מסירות–נפש? חס וחלילה. אולי יש לכך שייכות לכל הגישה היסודית של חב”ד לאידישקייט, על פי החינוך, המהווה יסוד–מוסד בתפיסה החב”דית. בחב”ד החינוך הוא מעקרונות–היסוד. בנוסף לכך יש לזה קשר ושייכות לאישיותו של הרבי מליובאוויטש. כל שליח חב”די מרגיש כי הוא משרת בצבא שהרבי הוא הרמטכ”ל שלו. נוסעים לאן שהרבי שולח ומבצעים את כל הוראותיו. אני מתפעל משליחיו של הרבי. אני רואה אותם בחזית, ב”שדה הקרב”. אני רואה כיצד הם מחנכים ילדים, כיצד הם מדברים אל רחוקים ומרוחקים. איך אפשר לעמוד מנגד? צריך לתת להם יד. צריך לענות אמן.