ב משך כל הנשיאות, זכה ציבור החסידים שהרבי זיכה אותו לברך בד’ המינים האישיים אשר

 במשך כל הנשיאות, זכה ציבור החסידים שהרבי זיכה אותו לברך בד’ המינים האישיים אשר הוא עצמו בירך עליהם. בעינו הטובה העניק הרבי לכל אחד ואחד מהחסידים לקיים את מצוות החג באותם ארבעת מינים מהודרים שבחרם לעצמו.

בשנים הראשונות לנשיאות, היה הרבי עצמו נמצא בסוכתו, וציבור החסידים, שהיה מצומצם יחסית, עובר על פניו, ובזה אחר זה חלפו כבני מרון, וכל אחד מברך ומעביר לבא אחריו בתור, בעוד הרבי עונה ‘אמן’ לברכתו של כל אחד.

החל משנת תש”כ, ביום השני של חג הסוכות, העביר הרבי את המשמרת למשב”ק ר’ מאיר הארליג, אשר מאז ואילך היה מקבל את הד’ מינים מידיו של הרבי לאחר שסיים את הברכה, יוצא אל סוכת האורחים, ואז היו עוברים אלפי החסידים ומזדכים במצווה זו, בעוד הרבי היה עוסק בענייניו. החסידים היו מברכים על הד’ מינים עד הגיע עת זמן ‘הלל’, או אז היה ר’ מאיר מכניסם לבית המדרש הגדול ומביאם לרבי. מי שאיחר — יכול היה לברך לאחר שהרבי סיים את תפילת מוסף.

גם ביום הראשון של סוכות תשנ”ב, עם הפציע הבוקר, השתרך תור ארוך של חסידים כדי לזכות ולברך את ד’ המינים של הרבי, מידיו של המשב”ק. אף זו זכות גדולה, ולא היה מי שיוותר על כך. מספרים חולקו לפי סדר הגעתם, וכבר עם הפציע אור ראשון של שחר, היו כאלה שהזדרזו להגיע משמחת בית השואבה שהתקיימה ברחובה של עיר, ולקבל ‘מספר’. עיני הכול נשואות אל השעה 8 בבוקר בערך, כשהרבי יברך בעצמו ואחר כך ימסור את הלולב ואת האתרוג לציבור. מי שיוכל, יוכל אז לחטוף שינה לשעה קלה, עד תפילת שחרית.

השעה 8. הרבי יוצא מסוכתו, בפתח כבר ניצב הכן הרב הארליג כדי לקבל את ארבעת המינים מהרבי. אלא שהפעם הרבי יוצא מהסוכה ובידיו המינים. “היכן המקום של הציבור?”, שואל הרבי ומיד חשו הכול שמשהו עומד להתרחש. הרבי פונה אל המזכיר הרב גרונר ושואל שוב: “היכן מברך הציבור? ברצוני לראות את הציבור מברך ביום הראשון”… הרב גרונר פונה להראות את המקום בו הציבור מברך, והרבי צועד לשם כשבידו הלולב והאתרוג. הרבי נכנס אל סוכה קטנה העומדת לצד סוכת האורחים הגדולה, הביט על השולחן ושאל האם לידו מברכים, ומשנענה בחיוב נעמד בפינת הסוכה כשפניו לעבר בנין הספריה, כך שהנכנס לסוכה ונוטל את הלולב עמד למעשה מול הרבי!!…

וכך, כבני מרון, עובר כל אחד מהחסידים, עומד לבדו מול עיניו הבוחנות והזכות של הרבי שמביט בו, והוא עונה בשימת לב “אמן” על ברכות “על נטילת לולב” ו”שהחיינו”. מדובר בסוכה הקטנה שמידותיה כנראה דל״ת על דל״ת… ממש כעין “יחידות” פרטית…

העוברים הראשונים בתור, מתקשים לעכל את גודל המעמד. אחדים מהם סיפרו אחר כך, שהיו כה נרגשים ומבוהלים, שפשוט לא הצליחו לומר את הברכות כראוי. מישהו אפילו שכח לברך ״שהחיינו״ והרבי הזכיר לו… מישהו אחר לקח את האתרוג הפוך והרבי העיר לו על כך… אחד האורחים, ״מתקרב״ שעדיין התקשה לקרוא, אמר את הברכות לאט והרבי סייע לו כשאומר אתו מילה במילה מתוך הסידור. לכמה ״מתקרבים״ שאמירת הברכה היתה בשבילם מאמץ גדול, חייך הרבי כאשר סיימו ובירכם ״גוט יום טוב״.

בהמשך התור כבר נודע על כך שהרבי עומד בסוכה ומביט על כל אחד וכל אחד משתדל להכין את עצמו מעט. כולם אחרי טבילת טהרה וברכות השחר, מנסים לחטוף כמה מזמורי תהלים, עיון במאמר חסידות וכדומה, כדי לעשות הכנה, ולו מעטה, לקראת המעמד הנשגב.

השמועה נפוצה במהירות. אחד המברכים התרגש ממה שנראה בעיניו הקירוב הגדול שהרבי גילה לכל אחד, קטן וגדול, בבחינת ״בוא ונגלגל אני ואתה״. אלמוני נרעש ונפחד וכולו מלא אימה ופחד מהרגע של העמידה מול המבט החודר ואחרים משתוממים מבלי מילים…

התור הארוך נע והזמן חולף במהירות. כשהגיע זמן תפילת שחרית, פנה המזכיר ריל״ג ושאל את הרבי מתי תיערך תפילת שחרית, אך הרבי אמר “מ’וועט דאווענען” [נתפלל]… מכך הבינו שהתפילה בודאי לא תהיה בזמנה. כך חולפות השעות.

כאשר האחרון בירך, היתה השעה שתיים וחצי אחר הצהריים. כמעט שש וחצי שעות עמד הרבי בסוכה והביט בכל אחד ואחד מהחסידים. רק אז, כשאחרון המברכים סיים, נטל הרבי את הלולב והאתרוג, יצא מהס­וכה הקטנה וצעד לאורך הסוכה הגדולה בחזרה לחדרו.

לאורך כל השעות הללו עמד הרבי על רגליו הק’. בשלב מסוים העזו כמה חסידים ופנו לרבי בהצעה שהרבי ישב, אך הרבי ענה בשלילה.

רק בשעה שלוש, יצא לתפילות שחרית, מוסף ומנחה, בזו אחר זו…