גם אם יש כותרות אחרות בעיתונים - המציאות האמיתית היא כי אלו הם ימים טובים, ימים
גם אם יש כותרות אחרות בעיתונים - המציאות האמיתית היא כי אלו הם ימים טובים, ימים של גאולה, בדיוק כשם שחמשה עשר באב מבטא את החידוש הנפלא של כ”ק אדמו”ר מה”מ הרואה ומלמד בכל מאורע את הכוונה הפנימית ואת המטרה - הגאולה האמיתית והשלימה.
גם אם יש כותרות אחרות בעיתונים - המציאות האמיתית היא כי אלו הם ימים טובים, ימים של גאולה, בדיוק כשם שחמשה עשר באב מבטא את החידוש הנפלא של כ”ק אדמו”ר מה”מ הרואה ומלמד בכל מאורע את הכוונה הפנימית ואת המטרה - הגאולה האמיתית והשלימה.
לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב, יום שמבטא את התיקון, את העליה שאחרי הירידה, את הנחמה ואת האמונה. כאשר הוא חל השנה, בערב שבת “נחמו”, הנחמה על בית ראשון ושני, הנחמה על כל ענייני הגלות, הנחמה שהדרך היחידה להגיע אליה היא בגאולה האמיתית והשלימה, כל דבר אחר יכול להוות במקרה הטוב נחמה חלקית בלבד, שאינה מצדיקה ואינה מבארת את כל מה שעובר עם ישראל.
בשבועיים האחרונים, הרבה מהעיסוק של התקשורת ודעת הקהל, עסקו בעניינים פנימיים בארץ הקודש, כגון חוקים שונים שהתקבלו, “חוק הלאום” ונושאים אחרים. למרות המצב הביטחוני שרחוק מלהיות רגוע, כולל נפילתו של חייל הי”ד, המערכה בדרום ובצפון, ואף חילופי הדברים בין נשיא ארה”ב לממלכת הרשע האירנית. כל אלו הם מאורעות חשובים ומשום מה היו שבחרו לעסוק בנושאים אחרים לגמרי.
לעיתים נשאלת השאלה - כאשר שומעים עד כמה הדברים רחוקים מכפי שהם צריכים להיות, מהגדר האנושי הפשוט, היודע להבחין בין טוב לרע, בין ראוי ללא ראוי. כאשר שמים חושך לאור ואור לחושך, כיצד ניתן לראות בעולם את הגאולה?
נתבונן מעט בעניינו של חמשה עשר באב, שהוא ללא ספק יום מיוחד, יום טוב שעליו אמרו חז”ל כי לא היו ימים טובים לישראל כמוהו וכיום הכיפורים. עד לתורתו של כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א, כמעט שלא זכה המועד להתייחסות מיוחדת בקרב היהודים שומרי התורה והמצוות. לא מצינו כמעט התייחסות, למעט אי אמירת ‘תחנון’, נראה שהגישה הכללית היא שהמאורעות שארעו בו אינם כל כך “מסעירים”, וליד כל אחד מהם הרי שוברו בצדו.
נכון, כלו מתי מדבר, אך תמיד אנו זוכרים כי זהו בעצם סיומו של העונש על חטא המרגלים. הותרו הרוגי ביתר לקבורה - הרי זהו לכאורה חלק מהחורבן והגלות, וכן הלאה. גם אל נושא המחולות לא תמיד אנו מצליחים להתחבר, ואילו ההסבר שמכאן ואילך תש כחה של חמה, והלילות מתחילים להתארך וממילא יש להוסיף בהם בתורה, נתפס כנראה כחלק מההתעוררות שלקראת חודש אלול, אך לא כסיבה ליום טוב בפני עצמו.
וכאן, כמו בהרבה ענינים, דווקא הרבי הוא זה שמאיר את כל העניין באור יקרות, ומעלה אותו לרמה הגבוהה ביותר. וכפי שניתן לראות ביתר שאת וביתר עוז, בשיחות של שנת תשמ”ט ואילך. הרבי מציין מדגיש ומפליא במעלתו של ט”ו באב, בקשר שלו ליום הכיפורים (ולפורים), ולמעלתו המיוחדת והנשגבת. בכך, ובהוראות שנותן, חלקן בכל שנה וחלקן התחילו רק בשנים האחרונות, להוספה בתורה כיאה ליום זה, ובהוספה בכל עניני השמחה, כמו גם הביאורים בכל עניניו של היום, מחזיר הרבי את עטרת חג זה לישנה.
ההסתכלות של הרבי, הדרך בה הוא מלמד אותנו להסתכל, רואה את הפנימיות ואת המטרה שבכל דבר, ולא רק את הצד החיצוני והגלוי לעין. ולכן אם בכל ענייני החורבן רואים את המטרה והתכלית, את הכוונה הפנימית, שהיא הגאולה, על אחת כמה וכמה שכאשר מגיע יום כזה, בו מודגשת הנחמה, בו מוסיפים בהגברת האור על החושך, זהו יום טוב מיוחד ונעלה. זהו השיא של עבודת חודש מנחם אב כולו, המסמל את הגאולה מתוך הגלות והחורבן.
נראה כי עובדה זו מצטרפת למסכת ארוכה של פעולות המגדירות היטב את תפקידנו ושליחותנו בעת הזאת. דווקא הרבי מסוגל לראות, גם בזמן הגלות, וגם בזמן שחושך הגלות, בכל המובנים הולך וגובר, את אור הגאולה.
וכך, דווקא בעקבות הירידה הנוראית של תשעה באב, באה העליה הנשגבת של חמשה עשר בו. וגם אם בימים אלו, בעינינו הבשריות אנו יכולים לחוש יותר הזדהות עם כאב החורבן דווקא, הרי שהרבי מראה לנו כיצד עלינו לשמוח בשמחת הגאולה.
רק בכחו של הרבי, הלא הוא נשיא דור הגאולה, מלך המשיח, להראות כיצד המצב שנראה קשה, בגשמיות ובמיוחד ברוחניות, אינו אלא הכנה קרובה לגאולה. רק הרבי רואה ומראה לנו, כיצד עולם שנראה מגושם ושטוף תאוות יותר מאי פעם, הוא למעשה עולם המוכן לגאולה. רק בכחו של הרבי, הדור שלנו, אחרי כל ירידת הדורות ופחיתות הערך שלו מול הדורות הראשונים, רק בכחו של הרבי להביא אותנו למצב של דור הגאולה, ולהטיל עלינו את המשימה להכין את העולם לקראתה.
וכך, עוד בחמשה עשר באב זה, בו יש קשר מיוחד לשירה לריקודים, נזכה לראות כיצד לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב, נזכה להיות בין אלו רוקדים ושרים את שירת ההכתרה וקבלת המלכות יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!