ערב יו”ד וי”ט כסלו, בערב ראש השנה לחסידות ומתן תורה של פנימיות התורה, לקראת חגי

ערב יו”ד וי”ט כסלו, בערב ראש השנה לחסידות ומתן תורה של פנימיות התורה, לקראת חגי הגאולה, “יום ההולדת” של חסיד (יו”ד כסלו) ו”ברית המילה” של חסיד (י”ט כסלו) - חייבים להזכיר שוב ושוב את משמעותם הפנימית האמיתית והעיקרית של ימים אלו. לא להסתפק בפשוטם של דברים, בסיפור שקרה לפני כמאתיים שנה, אלא לדעת שהדברים הם עכשוויים ואקטואליים לנו ולמצבנו כיום, בחודש כסלו תשע”ט

עומדים אנו בערב יו”ד וי”ט כסלו, בערב ראש השנה לחסידות ומתן תורה של פנימיות התורה, לקראת חגי הגאולה, “יום ההולדת” של חסיד (יו”ד כסלו) ו”ברית המילה” של חסיד (י”ט כסלו) - חייבים להזכיר שוב ושוב את משמעותם הפנימית האמיתית והעיקרית של ימים אלו. לא להסתפק בפשוטם של דברים, בסיפור שקרה לפני כמאתיים שנה, אלא לדעת שהדברים הם עכשוויים ואקטואליים לנו ולמצבנו כיום, בחודש כסלו תשע”ט.

לא את אבותינו בלבד גאל הקב”ה ביו”ד ובי”ט כסליו, אלא אף אותנו גאל עמהם. לא רק רבינו הזקן ואדמו”ר האמצעי יצאו אז מבית האסורים, וניתנה להם אז הרשות להפיץ את תורת החסידות, אלא גם אנו, כאן ועכשיו, נמצאים היינו בבית האסורים ויוצאים אנו ממנו ביו”ד ובי”ט כסליו. וכן בכל הימים הבהירים של חודש זה, חודש הגאולה, לא מדובר רק על סיפורים שקרו בעבר, אלא על דברים שקורים עמנו היום.

גם אם במובן הפשוט לא רואים ולא מרגישים זאת, הרי מלמדים ומחנכים אותנו כל הזמן לעמול ולהתייגע על כך שהדברים אכן יתבצעו על ידינו מבחינה רוחנית ופנימית, על ידי ה”נזכרים ונעשים”; שעל ידי כך נגיע אל העיקר ותכלית הכל - שסוף סוף נראה גם בעיני בשר את מלכנו משיחנו שליט”א עומד ומביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה לעיני כל, גם באופן הפשוט ביותר.

וכך כותב אדמו”ר הריי”צ בלקוטי–דיבורים (ח”א ע’ 74 ואילך, בתרגום חופשי) אודות המאסר והגאולה:

“כל ענין המאסר היה בהסכמתו של רבינו הזקן. לא רק רבינו הזקן אלא כל צדיק וצדיק הוא מושל ושולט על כל הענינים הגשמיים. התורה היא בעלת דעה על העולם וכל עניני העולם משועבדים לתורה, ובמילא כל מה שעומד לקרות לצדיק הוא אך ורק בהסכמת הצדיק, ומובן שגם המאסר היה בהסכמת רבינו הזקן.

“לולא הסכים רבינו הזקן לא היו אוסרים אותו. וראיה לכך ממה שהתרחש בדרך נסיעתו לפטרבורג, שביום שישי נעצרה העגלה מעצמה. ולא עזרו ארבעת הסוסים שנרתמו כדי לסחוב את העגלה. היא לא זזה ממקומה, משום שהרבי לא רצה.

“שש שעות לפני זמן הדלקת נרות לא רצה הרבי לנסוע הלאה. נעמדה העגלה באמצע הדרך ולא זזה ממקומה. הגנרל וה”ז’נדרמים” הבינו שאין זה דבר פשוט שלפתע פתאום נשברו צירי העגלה, וכאשר מתקנים את ה”אקסין” נופל הסוס, מביאים סוסים חדשים והם אינם יכולים להזיז את העגלה ממקומה - ביקשו מכ”ק רבינו שייתן רשות לפחות לנסוע לכפר סמוך. הרבי לא הסכים, ואז ביקשו שייתן רשות להעביר את העגלה הצידה לשדה. הרבי הסכים לכך ושם הם שבתו בשבת קודש. היה זה שני “וויארסט” ליד המושב - סאליבע רודניא - שעל יד העיר נעוועל …

“סיפור הנסיעה לפטרבורג נותן לנו מופת מוחשי על מה שדובר לעיל, שכל ענין הקורה לצדיק בכלל, ולצדיק ונשיא בישראל בפרט הוא אך ורק בהסכמת הצדיק. כשהרבי לא רצה לנסוע אזי עמדה העגלה, והיא נעמדה באותו רגע ובאותו מקום שהרבי רצה.

“לו הייתה העגלה נעמדת בעת זמן הדלקת הנרות, לא היה בזה משום חידוש כלל. גם בענין שלא בידיעה, כמו המעשה שהגאון הגביר ר’ יהושע ז”ל צייטליס רצה לנסות את הרבי ביין שנגע בו נכרי ולא עלתה בידו, ואמר לכ”ק רבינו הגדול עליכם נאמר לא יאונה לצדיק כל און. כל זה אינו פלא. אבל שהעגלה תעצור ביום שישי בשעה עשר וחצי בבוקר ולא תזוז ממקומה זהו פלא נפלא ממופתי ה’ במוחש כמו כל הניסים הגלויים.

“אשר על כן מבינים כולם בבירור גמור כי כזה מאן–דאמר ובעל דעה על גשמיות כמו שהיה הרבי, היה בכוחו לא ללכת למאסר, ולא היה צריך להתחבא אפילו לשעה קלה. ואם הוא הלך למאסר, היה זה בוודאי לשם כוונה פנימית בעבודה.

“אברהם אבינו פתח את הצינור של מסירות נפש על קדוש השם, והרבי פתח את צינור מסירות הנפש על עבודת ה’ בתורת החסידות. שמכל זה מובן שכללות ענין המאסר לא היה זה אלא כהלבשה ברצון, שלא להשתמש בדרך למעלה מן הטבע.

“ענין זה היה נוגע מאד לבאר בפרטיות, שמזה היו מבינים אפס קצהו לכל הפחות מהאהבה הפנימית ועצמית של הרבי ליהודים בכלל - שהוא רצה שכולם יתחילו לחיות מתוך חיות בתורה ועבודה בדרך החסידות - ולחסידים בפרט. ואהבה זו נטע הרבי בהאדמורי”ם הרביים הבאים אחריו.

“… כדאי שחסידים יידעו שהם אינם לבד ח”ו, יש מי שדואג עבורם. כי כזו אהבה פנימית ועצמית היא נצחית לדורי דורות עד משיח, כאשר נזכה להתראות בתחיית המתים עם הרביים פנים בפנים, בפנים מאירות ובפנים מסבירות”.

במקום אחר אומר הרבי הריי”צ (לקוטי דבורים חלק א’ ע’ 86 ואילך. תרגום חופשי):

“ברוך השם, אומר הרבי מהר”ש, שהסבא, רבינו הגדול נתפס בתקנ”ט ולא בתקל”ט, שכן מה היה עושה אז, אז היו צריכים למקיפים וכו’, לשרוף את העולם, ולא זוהי הכוונה”… אילו לא היה רבינו גדול מכניס את שלושת המילים “במידת אמת ליעקב” (באגרת הקודש קטונתי) היו לו עוד חמישים אלף חסידים. אבל הרבי תובע מדת אמת”.

“המגיד העניק לרבינו הזקן חיוך, ובזה היה יכול רבינו הגדול “לקנות את העולם”. ורק להיות כל עבודתו של כ”ק רבינו הגדול לנטוע ענין העבודה פנימית אצל חסידים, לא חפץ להשתמש בזה, ששייך למקיפים שבנשמה”.

“רבינו הזקן כשיצא ממאסרו אמר: מפני עשרה מתלמידיו היה ירא שלא יזדמנו יחד בפטרבורג - בין העשרה מנה גם את ר’ מיכעלע אפאצקער - ובעבודתם הקדושה היו שורפים את הטאינע סאוועט, והכוונה בירור ולא שבירה”.

•

ישנה כאן מערכה, מלחמה פנימית, המתנהלת בכל העולמות, על דרכה ושיטתה של תורת החסידות, על הדרך והשיטה המובילה לביאת המשיח ולגאולה השלימה. מלחמה זו דרשה ודורשת הרבה הקרבה והרבה מסירות–נפש. בכל פעם שהייתה מסירות–נפש, הייתה התקדמות גדולה, נכבש יעד נוסף, ו”הורידו את השכינה” בצעד נוסף.

י”ט כסליו הוא “תחנה גדולה” בדרך לקראת משיח צדקנו, יו”ד כסליו הוא “תחנה” נוספת, כיבוש יעד נוסף בהורדת השכינה למטה יותר.

אבל לנו חשובות ונוגעות במיוחד ה”תחנות” שבדורנו זה, הדור השביעי, שהוא הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה. שכן כאן מדובר עלינו, ובפרט בימים ובשנים האחרונות, כאשר מדובר על “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות” המוטלת עלינו, על מה שרוצים ותובעים מאתנו.

לכן, מי שחוגג את ראש חודש כסלו, למשל, ואומר: מה איכפת לי כל העילויים וההפלאות. אני רוצה לחגוג את היום הזה כמו יהודי פשוט; די ומספיק לי שראינו את הרבי בריא בגשמיות כפשוטו, וכל השאר אינו שייך לעניננו כלל - הרי הוא עוצם עיניו לראות מה קורה פה. והעיקר - הוא מנסה להתחמק מהעבודה המוטלת עלינו, שכן רוצים ותובעים פה מאיתנו משהו.

את המלחמה הזו מנהל המלך המשיח בעצמו ועל ידי חייליו–חסידיו ששם חסידים נקרא עליהם. “רואים בפועל שהמלך המשיח נלחם מלחמות ה’ ובכמה ענינים כבר מנצח, ודווקא מתוך מלחמה של שלום” (ש”פ חיי שרה תשנ”ב). רוצה הוא שהדירה לו יתברך תהיה לא רק בתחתונים, אלא גם על ידי התחתונים ובאופן השייך למציאות התחתונים. את העבודה הזו רוצה הרבי שאנו נעשה, דווקא בגלל שאנו כל כך תחתונים ולא שייכים לשום דבר.

אין זה משנה כלל אם הדבר מוצא חן בעינינו ועולה בקנה אחד עם כל הדעות וה”הרגשים” שלנו וכל שאר חלומותינו, אם לאו. הרבי רוצה מאתנו משהו. והוא גם רוצה שלא נעשה רק את מה שמצווים עלינו במפורש, אלא נחשוב ונשקול ונבין, עם השכל והרגש שלנו, מה רוצים מאתנו, ונתקדם אל המטרה ותכלית הכל בצעדים בטוחים, במסירות נפש מוחלטת עד שנביא את הגאולה השלימה.

אולם אם אנחנו מעדיפים להיות “ראש קטן”, לא לשים לב לכל מה שמתחולל סביבנו, לכל מסירות–הנפש של הרבי עבורנו ועבור היעד שהוא תכלית הכל, הרי אנו ח”ו מפנים עורף לדרישה הבלתי פוסקת, ומתעלמים מהעיקר לשמו הייתה כל הבריאה וכל ההשתלשלות, לשמו מוסר הרבי שליט”א את כל נפשו מתוך תקווה ודרישה ותביעה שסוף סוף בודאי תתמלא, שגם אנו נעשה את המוטל עלינו.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!