אריה לייב שיינין
בכל חתונה מגיעים ההורים והסבים מעולם האמת ובחתונה שכזו בוודאי יהיו נוכחים כל רבותינו נשיאינו עד אדמו”ר הזקן, והרבי הרש”ב בוודאי יהיה שם. ומי יכול להחמיץ הזדמנות כזו?” במילים נחרצות אלו הבהיר החסיד הדגול הרב אריה לייב שיינין את דעתו לנסוע לחתונת הרבי בי”ד כסלו תרפ”ט למרות הקשיים • מסכת חייו של הגאון
“בכל חתונה מגיעים ההורים והסבים מעולם האמת ובחתונה שכזו בוודאי יהיו נוכחים כל רבותינו נשיאינו עד אדמו”ר הזקן, והרבי הרש”ב בוודאי יהיה שם. ומי יכול להחמיץ הזדמנות כזו?” במילים נחרצות אלו הבהיר החסיד הדגול הרב אריה לייב שיינין את דעתו לנסוע לחתונת הרבי בי”ד כסלו תרפ”ט למרות הקשיים • מסכת חייו של הגאון החסיד הרב אריה לייב שיינין, רבה של דוקשיץ שזכה להשתתף בחתונתו של הרבי מה”מ - י”ד כסלו תרפ”ט • פרק ראשון מתוך שלושה
הכניסה לדוקשיץ (כיום)אלפים רבים גדשו בהתרגשות רבה את חצר ישיבת “תומכי תמימים” בורשה, לרגל חתונת בתו האמצעית של כ”ק אדמו”ר הריי”צ עם כ”ק אדמו”ר שליט”א, בנו של הרב לוי יצחק שניאורסאהן רבה של יקטרינוסלב. בין המוזמנים הרבים הצטופפו גם שני חסידים מהעיר דוקשיץ שבליטא. חרף הקשיים הרבים הגיעו אף הם להשתתף בחתונה. השניים אינם מאלו שמוותרים על נסיעה לרבי בגין בעיות כלכליות. על אף שזכו לנסוע לרבי לחודש תשרי, נסעו שוב לחתונה הגדולה, על אף מצבם הכלכלי הקשה.
שני הדוקשיצאים, הם הגאון הרב אריה לייב שיינין רבה של דוקשיץ עליו נספר בכתבה זו ובבאות אחריה, והשני הוא השוחט של דוקשיץ הרב יוחנן גורדון, שזכה לימים להיות אחד מנכבדי החסידים בבית חיינו - 770.
כאמור, קשיים רבים עמדו בפני השניים שביקשו להגיע לשמוח בשמחתו. הרב שלום בער גורדון, בנו של הרב יוחנן, סיפר בהזדמנות כיצד התגברו אביו והרב שיינין על כל הקשיים והגיעו לחתונת בת הרבי בי”ד כסלו תרפ”ט בורשה:
“אחת ההזדמנויות המיוחדות שבהן התגלתה ברבים התקשרותו של החסיד ר’ לייב שיינין הי”ד אל הרבי הריי”צ, היתה לקראת חתונתו של כ”ק אדמו”ר נשיא דורנו. בכלל, מאז שהרבי הריי”צ עזב את רוסיה בתשרי תרפ”ח, החלו ר’ לייב ואבא ר’ יוחנן גורדון וחסידים נוספים מדוקשיץ לנסוע אל הרבי הריי”צ לראש השנה. הנסיעה מדוקשיץ לריגה ולאחר מכן לוורשה, עלתה סכום הגון, והחסידים הנוסעים היו צריכים ללוות כספים להוצאות הנסיעה, ובמהלך השנה היו מחזירים טיפין טיפין את החוב.
“לאחר שמחת תורה תרפ”ט, כאשר שבו החסידים לדוקשיץ, הגיעו אליהם מכתבי הזמנה מהרבי הריי”צ לחתונה של בתו הרבנית חיה מושקא עם הרבי שתתקיים בחודש כסלו בוורשה.
“זכורני כיצד אבי התייעץ עם אמי בנידון, וההחלטה היתה קשה. הרי החוב שנוצר מהנסיעה לתשרי עדיין לא שולם, ואיך אפשר לקחת הלוואה נוספת להוצאות הנסיעה הארוכה לוורשה? המסקנה היתה שאבי לא ייסע. כעבור זמן קצר אבי חלה, והוא התייסר הרבה.
“לאחר שמצבו הוטב מעט, הגיע יום אחד ר’ לייב לבקרו. שאל אותו אבי אם גם הוא קיבל הזמנה לחתונה, ור’ לייב ענה בחיוב. שאל אותו אבי אם הוא מתכונן לנסוע לחתונה, מאחר שהוא נתון בחובות רבים.
“‘אקח הלוואה נוספת - ואסע’. השיב ר’ לייב בהחלטיות רבה.
“‘ואיך אפשר להסתבך בחובות כה רבים?’ שאל אותו שוב אבא.
“‘אינני מעוניין לשכנע אותך’, השיב לו ר’ לייב, ‘אבל כידוע שבכל חתונה רגילה מגיעים ההורים והסבים מעולם האמת, ובחתונה שכזו בוודאי יהיו נוכחים כל רבותינו נשיאינו עד אדמו”ר הזקן, והרבי הרש”ב בוודאי יהיה שם. מי יכול להחמיץ הזדמנות כזו? אבל שוב, אינני מתכוון לשכנע אותך לנסוע.
“לאחר שר’ לייב נסע לחתונה, שקע אבי במרה–שחורה. הוא היה מדוכדך וממורמר מאוד מהעובדה שלא נסע. כשאמי הבחינה בכך שמצבו הבריאותי חוזר ומתדרדר בעקבות כאב הלב שלו, החליטה לאפשר לו לנסוע. היא לוותה כסף ורכשה עבורו כרטיס נסיעה ברכבת. היא הצליחה לרכוש כרטיס לרכבת שתגיע לוורשה ממש בערב החתונה”…
על השתלשלות האירועים בקצרה, סיפר ר’ יוחנן גורדון בעצמו במכתב לאדמו”ר הריי”צ (הקטעים תורגמו מאידיש):
“בשנת תרפ”ט, כאשר חגג כ”ק שליט”א את חתונת בתו מרת מוסיא תחי’ ב[ליל] ט”ו כסלו בווארשע. דיברתי עמו [עם הרב שיינין] אודות הנסיעה ואמרתי לו לפי עניות דעתי, שכאשר הייתי על ראש השנה בריגע, חושבני לא לנסוע על החתונה, ותיכף ומיד לא הדגיש לנסוע דווקא.
“אך במשך היותי אצלו (כי הייתי נכנס אצלו כמעט בכל יום) אמר לי: תאר לך כזו חתונה בה השתתפו “הרבי האבא” [אדמו”ר הרש”ב], אדמו”ר המהר”ש, אדמו”ר הצמח צדק, אדמו”ר האמצעי ואדמו”ר הזקן, ואולי גם הבעל שם טוב; כעת, תאר לך להפסיד כזאת הזדמנות. וכאשר הרגשתי שהוא מתכוון באמת, הלכתי תיכף ולויתי גמ”ח בהיתר עסקא מאה זהובים על הוצאות הנסיעה, ומה שראיתי ושמעתי והרגשתי בעת היותי, על החתונה אקוה שלא ימוש מזכרוני לעולם”.
הרב שיינין אמנם דיבר מתוך ‘הרגש חסידי’, באמרו שבחתונה כזו משתתפים רבותינו נשיאינו, אך ב’קבלת פנים’ שלפני החתונה, אישש זאת אדמו”ר הריי”צ במפורש באמרו כי ידוע ומפורסם שבשמחת נישואין מגיעים נשמות האבות מעולם אמת עד שלוש דורות למפרע - וזה אצל כלל ישראל; אך יש כאלו שמגיעים יותר ויותר, כי יש בזה מדרגות שונות. ובתור הזמנה לנשמות הצדיקים הם רבותינו, אשר יבואו לחופה ולברך את הזוג, אמר אדמו”ר הריי”צ דברי חסידות מהסבים הגדולים (ולהלן לפי הסדר שאמר אדמו”ר הריי”צ) אדמו”ר הזקן, אדמו”ר האמצעי, אדמו”ר הצמח צדק, אדמו”ר המהר”ש, הרב ברוך שלום [בן אדמו”ר הצ”צ] סב סביו של החתן - הרבי, ואדמו”ר הרש”ב.
מקבלת הפנים יצאו לחופה, וההתרגשות הייתה גדולה. לדאבון לב, באותה שעה של התרוממות הרוח והנפש, עת החופה, היו אנשי בליעל שניצלו את הצפיפות הגדולה ששררה במקום, וכייסו את כיסם של רבים מהחסידים. אחד מהחסידים שנפגעו מידם הארוכה של הגנבים, היה הרב שיינין, רבה של דוקשיץ. הללו חתכו את כיסו ושלפו משם את ארנקו.
גניבה זו נזכרת גם במכתבו הידוע של ר’ אליהו חיים אלטהויז המתאר את אירועי החתונה: “מי לנו גדול ובטלן גדול מהרב ר’ לייב שי’ שיינין, והנה גם אותו לא רצו לביישו ולהכלימו, ובין כל העשירים הוציאו גם מכיסו העשרה דולאר אשר הביא אתו על החתונה”.
דמותו של חסיד
לדידו של החסיד הרב אריה לייב שיינין, נסיעה אל הרבי היה דבר פשוט שיש לבצע אותו, ולא משנה מהם תנאי הדרך או העלות הכרוכה בכך. בכח התקשרותו האמיתית בכל רמ”ח ושס”ה, הצליח לדלג על כל המכשולים שבדרך ולבצע את משימת חייו בכל פעם מחדש: להגיע אל הרבי, גם אם היה זה בזמן מלחמה ומהפיכה כשהדרכים שרצו בפורעים והיו בחזקת סכנה, ואם כאשר הכסף אזל מהכיס, וכהנה רבות.
ר’ אריה לייב שיינין היה מה”עובדים” המפורסמים בליובאוויטש, מגדולי בעלי ההוראה, שליח אדמו”ר הריי”צ לעידוד לימוד החסידות ורבה של דוקשיץ כמעט עשרים שנה.
ועם זאת, לא תוארים אלו מגלמים את דמותו החסידית של מי שכבר בימי צעירותו ישב והתפלל במשך שעות ארוכות מבלי שראה את הנעשה סביבו, עד שמתפללי בית הכנסת לא הסכימו לצרפו למניין, שכן הוא הרי כלל אינו נמצא…
הרב אריה לייב שיינין נולד בערך בשנת תרמ”ט, בעיר באברויסק שבביילורוסיה, להוריו ר’ איסר ומרת שרה שיינין, בת החסיד ר’ שמחה לוין מחסידי אדמו”ר המהר”ש.
שלושה תלמידים הגיעו מבאברויסק לליובאוויטש על אף שהיו ילדים צעירים אך לימים היו לדמויות נכבדות בקרב עדת החסידים: הרב אריה לייב שיינין, הרב אברהם פריז, והרב אליהו ייאכיל סימפסאן. עבור שלושתם נפתח במיוחד כיתת ‘חדר’ בישיבה ליובאוויטש. כיתה זו היתה היסוד ל’חדר’ שעל יד ישיבת “תומכי תמימים” בליובאוויטש.
הרב אריה לייב שיינין, שכונה בפי חבריו בישיבה “לייבע”, ניכר בהתמדתו הנדירה כבר בשחר נעוריו. הוא התמיד בלימוד ‘נגלה’ וחסידות, ועם זאת, התפרסם בעיקר בשל היותו “עובד”. בעת תפילתו לא חש כלל את העולם שסביבו. הוא האריך בתפילתו מספר שעות מדי יום ביומו.
בזכרונותיו מתאר הרב אליעזר קרסיק, מחשובי התמימים בתקופה זו, את דמותו של הרב שיינין כפי שהצטיירה בעיניו: “לייבע שיינין, היה מכונה בשם ‘עובד’. היה מאריך בתפלתו הרבה שעות בכל יום. איש מופשט מעולם הזה, יושב לילות כימים ומעיין בספרי חסידות”.
גם כאשר היה מבקר בעיר מגורי הוריו באברויסק, התפלל ב’עבודה’, כפי שסיפר ידידו הרב אברהם פריז.
באחד מימי החגים בהם שהה ר’ אברהם בבאברויסק וצעד ברחובה של עיר, כשלפתע ניגש אליו יהודי וביקשו שייכנס לבית המדרש כדי להשלים מניין לתפילת מנחה גדולה. כשנכנס ר’ אברהם לבית–המדרש, מצא במקום את ידידו הרב אריה–לייב שיינין יושב מעוטר בתפילין ומתפלל באריכות. ר’ אברהם ראה כי אם היו מצרפים לחשבון גם את ר’ אריה לייב, היה למתפללים מניין גם בלעדיו.
כששאל אותם ר’ אברהם מדוע אינם מונים את ידידו כעשירי למנין, השיבו לו, שהבחור יושב על מקומו מאז שעות הבוקר והוא אינו רואה או שומע את הנעשה סביבו, ולכן חשבו שיצא מדעתו ולא ניתן לצרף אותו למניין…
ר’ אברהם פאריז סיים את סיפורו זה באירוניה: “ההבדל ביני לבין ר’ אריה–לייב הוא, שאצל הבעלי–בתים אני עוד בדעה צלולה”… מאורע זה - סיפר ר’ אברהם לימים - פעל עליו שיתחיל להתעסק ב’עבודה’ ביתר שאת.
חסיד שהוא ‘בינוני’
אדמו”ר הרש”ב העריך את חסידותו של “לייבע” הצעיר, ומספר פעמים התבטא במעלותיו, מחווה נדירה בהנהגתו של הרש”ב. “לייבע הוא בינוני על פי תניא”, העיד עליו אדמו”ר הרש”ב.
הרב יהודה חיטריק הוסיף וסיפר כי התמימים שלמדו בליובאוויטש היו אומרים בשם אדמו”ר הרש”ב, שכל השתדלותו ויגיעתו ומסירות הנפש לייסד את ישיבת “תומכי תמימים” כדאי ולו בכדי לחנך תלמיד כזה כמו הרב לייב שיינין. עוד סיפר הרב חיטריק כי עבודתו בעבודת התפילה עלתה למעלת ‘התפשטות הגשמיות’.
כך המשיך וסלל את דרכו כשהוא מופשט מעולם הזה, ‘עובד’ ומתמיד בנגלה וחסידות.
אדמו”ר הרש”ב הוא בעצמו דאג לשדך את ר’ אריה לייב, ומעשה שהיה: יום אחד הגיע לליובאוויטש חסיד אמיד מתושבי העיירה זעמבין, וביקש מהרבי הרש”ב שימליץ בפניו על אחד התמימים שיתאים כחתן לבתו. הרבי שמע את בקשתו והמליץ על ר’ לייב. ניגש החסיד לר’ לייב ושאל אותו אם יסכים לשמוע הצעת נכבדות. ר’ לייב השיב בשלילה מוחלטת: “איני רוצה בשום אופן לבוא עתה בקשרי השידוכין, מגמה אחת ויחידה עומדת לנגד עיני - להיות שקוע בתורת החסידות ובעבודת השם”. החסיד הבין שדיבורים עם ר’ לייב לא יועילו לו, חזר אפוא אל הרבי וסיפר לו על הדו שיח שהתנהל. קרא הרבי לר’ לייב ואמר לו שהגיע זמנו לבנות בית בישראל.
בהתאם להוראת חז”ל ש”אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה”, נסע ר’ לייב לזעמבין כדי לראות את המיועדת להיות כלתו. על פי התוכנית היתה אמורה להתקיים התוועדות שבמהלכה תגיש הנערה המדוברת תקרובת לשולחן, וכך יוכל ר’ לייב לראותה. לאחר שראה אותה ויצא ידי חובה, שוב לא ביקש ר’ לייב להביט בה. הוא הניח אצבעו תחת אפו, כפי שנהג תמיד בעת שהתעמק במחשבתו, והחל להתבונן במאמר חסידות ששמע מהרבי בשבת האחרונה, כשהוא מנותק לחלוטין מכל הסובב אותו.
כשראתה הכלה המיועדת את הנהגתו המשונה של החתן, נבהלה ואמרה לאביה שהיא פוחדת להינשא לאדם בעל הנהגות מוזרות שכאלה, אך לאחר שאביה הסביר לה באריכות כי זהו בחור מיוחד, מבחירי התמימים, שהוא גם “עובד” וגם “למדן”, השתכנעה והסכימה לנישואין בלב שלם.
בינתיים חזר ר’ לייב לליובאוויטש והמשיך לעסוק בתורה ובעבודת ה’ כפי שנהג עד אז. הוא לא הקדיש אף רגע לנושא החתונה, והנושא כמעט פרח מזכרונו.
חלף זמן מה, ואבי הכלה החל להתכונן לחתונה. הוא קבע תאריך למועד החתונה וערך את כל ההכנות הדרושות, אך לא קיבל שום ידיעה מן החתן. הוא הריץ אפוא מכתב ליובאוויטש כדי לברר מה קורה עם המיועד להיות חתנו. קרא הרבי לר’ לייב וציווה עליו לכתוב מכתב להורי כלתו ולקבוע את מועד החתונה.
נוכח הנהגה שכזו, לא ייפלא אפוא שכאשר התקרב מועד החתונה לא היתה בידו של ר’ לייב פרוטה לפורטה. הוא שאל סירטוק ישן מאחד מחבריו ונסע לחתונה. בדרכו, עבר דרך העיר באברויסק, עיר הולדתו, שם פגש את דודו ר’ מרדכי. כשראה הדוד את “בגדי החתונה” של ר’ לייב, נדהם. הוא ניגש עמו מיד אל החייט, שילם לו מחיר הגון וזירז אותו שיתפור לר’ לייב במהירות בגד חדש לרגל החתונה.
הבגד החדש, מתברר, חולל דרמה של ממש, כפי שסיפר הרב מרדכי גורודצקי קרוב משפחתו של הרב שיינין: “ר’ לייב החל ללכת לכיוון החופה, כשאז נזכר לפתע שיתכן ולבגד החדש יש ארבע קצוות ואם כן הוא חייב בציצית. הוא בדקו ומצא שאכן שכחו ‘לעגל’ את אחת הפינות כנהוג. ומבלי להרהר ולו לרגע קט, הוריד את הבגד החדש, רגעים לפני שהחופה החלה”…
בשנים הראשונות שלאחר נישואיו התגורר בעיירה זעמבין. באותה תקופה מינהו אדמו”ר הריי”צ למשפיע בסביבות עיר מגוריו זעמבין ובאיזור וילנה ומינסק. מאז מונה לתפקיד זה, נהג לנסוע תדיר לערים ולעיירות באזורים הנזכרים.
שני אברכים בלבד באו ל’תשרי’
רבי אריה לייב שיינין, כאמור, עשה כל אשר לאל ידו כדי להגיע לרבי מדי שנה בשנה לראש השנה. גם בתקופות הקשות ביותר של מלחמת האזרחים ברוסיה, כאשר ליהודי הייתה סכנה לצאת לרחובות, ובעיקר לנסוע ברכבות, הוא המשיך לנסוע לרבי שכבר היה ברוסטוב. בני דוקשיץ סיפרו לימים כי הוא היה נוהג לספר סיפורים רבים על הניסים שהתרחשו לו בנסיעות שלו.
כך לקראת חודש תשרי תרפ”ב. מלחמת האזרחים ברוסיה הייתה בעיצומה, המהפכנים הקומוניסטים “האדומים” נאבקו באנטי מהפכנים “הלבנים”. דם רב הוקז באותם ימים בעוד היהודים היו קרבנות של שני הצדדים. הדרכים היו בחזקת סכנת נפשות, בעיקר ליהודים. יותר מכך: היתה בעיה קשה להשיג רישיונות נסיעה מעיר לעיר. כך ארע הבלתי יאמן, ואל חצר הרבי ב’תשרי’ תרפ”ב הגיעו מחוץ לעיר רק שני אברכים ומספר תמימים שהסתכנו.
שני האברכים בעלי המסירות נפש הגדולה, היו הרב אריה לייב שיינין והרב אברהם ברוך פבזנר. שניהם יצאו יחד ממקום מגוריהם - זעמבין, כאשר הם משתמשים במסמכים המציגים אותם כעובדים רשמיים הנוסעים למפעל ברוסטוב לצרכי עבודה, או לפי גירסה אחרת, השיגו מסמכים שעליהם להגיע לאוניברסיטה ברוסטוב.
תיאור מכלי ראשון באותם ימים מצוי ברשימותיו של אחד התמימים שהגיע ל’תשרי’, הלא הוא הרב יהודה חיטריק:
“באותה תקופה לא ניתנו רישיונות נסיעה אלא במקרים מיוחדים, וכך אירע שלקראת חודש תשרי תרפ”ב, לא הגיעו אל הרבי אורחים כלל. שני החסידים היחידים שהגיעו לאותו תשרי, היו הרב אברהם ברוך פבזנר והרב לייב שיינין שהגיעו מזעמבין.
“עצם הנסיעה ברכבת עבור יהודי, היוותה אז סכנת נפשות אנשי הכנופיות ששרצו בכל פינה, היו מסוגלים לזרוק את היהודי דרך החלון תוך כדי נסיעת הרכבת. בנוסף לשני האברכים הללו היו גם ארבעה בחורים שהגיעו בתור אורחים לאותו תשרי, ואני הייתי ביניהם. מאחר ולא הצלחנו להשיג אישורי נסיעה רשמיים, נסענו כשאנו נצמדים על גגות הקרונות. במהלך הנסיעה המסוכנת נתפסנו כמה פעמים והוענשנו בעבודות שירות ברכבת, אך בסייעתא דשמייא נמלטנו. לאחר כשבוע הגענו לרוסטוב”.
עוד סיפר הרב חיטריק על אותו חודש תשרי תרפ”ב, כי בימי החול התפללו החסידים בבית הכנסת החב”די ברחוב וואראנצאווע. למרות שבאותם ימים כבר שרר קור מקפיא ברחובות העיר, בית הכנסת לא חומם. בתום תפילת שחרית, נעל הגבאי את בית הכנסת בעוד ר’ לייב שיינין שהאריך בתפילה, נותר להתפלל באכסדרה הפתוחה של בית הכנסת, שם התפלל כדרכו כחמש שעות בערך.
אחרי התפילה כשבא לאכסניה, שאלוהו איפה התפלל. הוא השיב כי התפלל באכסדרה. חבריו לא הסתירו את תמיהתם: הרי הקור גדול, ואיך שהית שם כמה שעות? אך ר’ לייב השיב בפשטות כי לא הרגיש בקור…
מסייע לרעייתו
האכסניה בה שהה, היתה בהנהלת ר’ זאב פראדקין שבצעירותו למד ב”תומכי תמימים” בליובאוויטש. באחד הימים התלוננה בעלת הבית בפני החסידים, כי יש לה מלאכה מרובה להכין אוכל עבור האורחים ולשמשם, הן בישול והן אפיה והן הבאת מים ולאחר מכן שפיכתם (שכן באותם ימים לא היתה צנרת מים בבתים), ובעלה אינו מסייע לה.
הדברים נגעו לליבו של הרב שיינין, והוא אמר לר’ זאב, כי אף שהוא כבר בעל משפחה ונוהג כמו שהוא תלמיד בישיבה, לומד חסידות לפני התפילה ותפילתו ארוכה, ויש לו שיעורים בלימוד נגלה - מכל מקום הוא מסייע לרעייתו כמה שעות ביום. אשתו חנוונית, והוא הולך כמה שעות לחנות כדי שאשתו תתפנה ללכת לעיסוקיה בבית, וביחד עם זאת הוא גם מטפל בבנו.
דברי ר’ לייב חדרו לליבו של ר’ זאב, ומכאן והלאה עזר לרעייתו בצורכי האכסניה והבית.
דע מי השליט!
בהתוועדות שמחת תורה תרפ”ב, פקד הרבי הריי”צ על הרב שיינין לנסוע לדוקשיץ - שהייתה אז שייכת לפולין - כשהוא אומר לו בפולנית: “זנאי פאנו!” - דע מי השליט!
שנים רבות הייתה דוקשיץ שייכת לליטא שתחת ממשלת פולין, אך בשנות מלחמת העולם הראשונה עברה העיר מיד ליד, כאשר הפולנים והרוסים כובשים אותה פעם אחר פעם. בשלהי חורף תרפ”א חתמו רוסיה ופולין על הסכם הפסקת אש, ודוקשיץ נותרה בליטא הפולנית.
אם הרבי פוסק - ר’ לייב מקבל את הגזירה בקבלת עול מוחלטת. מה שהפריע לרב שיינין הייתה העובדה שהוא נאלץ לקבל על עצמו משרה רבנית, הנהגת הקהל, כשכל כולו היה סמל ומופת ל’ביטול’ חסידי. עובד השם כמוהו שהיה ספוג תורה, תפילה וחסידות - לא העלה בדעתו מעולם להיות מנהיג ומורה דרך לקהילה חשובה. הוא עטה אפוא את האצטלה הרבנית מתוך קבלת עול מוחלטת.
הרבי הוסיף והורה לר’ לייב, כי בדרכו לדוקשיץ יעבור דרך יקטרינוסלב, שם ייכנס לגאון הרב לוי יצחק שניאורסאהן ויקבל ממנו תעודת ‘סמיכה’ לרבנות.
אומר ועושה: הרב שיינין נסע ליקטרינוסלב וקיבל ‘סמיכה’ מהרב לוי יצחק שציין בתעודה כי: “יראתו קודמת לחכמתו”.
על הנהגתו ומופת הנהגת עדתו - בפרקים הבאים.
מקורות: אגרות קודש אדמו”ר הריי”צ, המשפיע שלא חזר, חסיד נאמן, עבד אברהם אנכי, זכרון לבני ישראל, ר’ מענדל, תולדות חב”ד בפולין, מבית הגנזים, אחד היה אברהם, רשימות דברים, ליובאוויטש וחייליה, תולדות לוי יצחק, שמועות וסיפורים, ביטאון חב”ד, דוקשיץ, זכרון (גורודצקי), חסידים הראשונים, אחיעזר קובץ תורני (גרינברג), די אידישע היים, דאס אידישע ווארט, אלגיימנער זשורנאל, בית משיח, כפר חב”ד, תשורה צייטלין–בריקמן, תשורה סטמבלר, התקשרות, ועוד.