כ”ב שבט תשמ”ח, יום הסתלקות הרבנית הצדקנית חיה מושקא נ”ע, הוא לא רק יום הסתלקות ו

 כ”ב שבט תשמ”ח, יום הסתלקות הרבנית הצדקנית חיה מושקא נ”ע, הוא לא רק יום הסתלקות והילולא של הרבנית הצדקנית, אלא זהו בעיקר - כפי שאומר הרבי ב’דבר–מלכות’ של כ”ב שבט - יום בו מתחילה תקופה חדשה בנשיאות הרבי שליט”א מלך המשיח. הרבי אומר זאת במפורש ובהדגשה רבה >> מה זה אומר לגבינו? על כך בהתוועדות הנוכחית שלפניכם

 מספר המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס: דרכו של המשפיע המפורסם ר’ שמואל בצלאל שעפטיל (הרשב”ץ), שהיה מורם ומדריכם של אדמו”ר הרש”ב ואדמו”ר הריי”צ, הייתה לספר לתלמידיו סיפורים בלי להסביר את המסר העולה מהם. הוא רצה שהתלמידים יסיקו בעצמם את המסר מהסיפור.

וכך סיפר הרשב”ץ: היה פעם יהודי פשוט, שאמנם השתדל לקיים את מה שידע, אבל הוא ידע רק מעט מאד. מלאכתו של אותו יהודי הייתה מלאכת העגלונות. מידי יום היה קם השכם בבוקר, מאכיל ומשקה את סוסיו, מושח בשומן את גלגלי העגלה, ויוצא להסיע נוסעים ומשאות למרחקים עדי ערב. העבודה הייתה קשה מאד, הדרכים באותם ימים היו משובשות והי’ צורך להתאמץ ולהתייגע מאד בניווט הסוסים והעגלה שלא יסטו מהדרך, שלא ישקעו ברפש ובבוץ, ושיסחבו היטב את הנוסעים והמשא הכבד אל היעד המבוקש. לכן הקפיד תמיד אותו יהודי לאכול לשובע פת שחרית בבוקר לפני תחילת העבודה, כדי לצבור כוחות לעבודה הפיזית הקשה שהייתה מנת חלקו.

בנו של אותו יהודי לא היה מלומד יותר מאביו, ואולי ידע אפילו פחות ממנו. משגדל הבן הכניס אותו אביו לעבודה יחד עמו. מוקדם מאד לפנות בוקר, היו שניהם קמים, נותנים מאכל ומשקה לסוסים, מושחים בשומן את גלגלי העגלה, מתפללים בחיפזון כמה שידעו, אוכלים פת שחרית ויוצאים לעבודת היום.

פעם אחת השכימו השנים כדרכם לפנות בוקר כמנהגם תמיד, אבל הפעם הודיע האב לבנו: היום הוא צום שבעה עשר בתמוז. לכן לא נוכל לאכול כפי שאנו עושים תמיד. עלינו לצום עד הלילה, עד צאת הכוכבים. הבן לא קיבל זאת כל כך בקלות, בפרט שלא הוא ולא האב ידעו מה ארע בדיוק בשבעה עשר בתמוז, אבל ברירה לא הייתה לו והוא ציית ללא אומר ודברים. יצאו השנים לדרך לעבודת היום כשבטנם ריקה. העבודה הייתה קשה הפעם יותר מתמיד, נדרשו מאמצים רבים יותר לנווט את הסוסים והעגלה. כמה פעמים הם סטו מהדרך, העגלה התהפכה, המשא הכבד נפל ממנה, ורק בהרבה עמל ויגיעה הצליחו בקושי לחזור ולעלות על דרך המלך. הבן כעס ורטן כל הזמן על אביו שהכריח אותו לצום ולעבוד כל כך קשה בלי לטעום מאומה, אבל שוב לא הייתה לו כל ברירה. בימי הקיץ, ובפרט בתקופת תמוז, הימים ארוכים מאד, ובמיוחד באותו אזור בו שהו נכנס הלילה בתקופה זו מאד מאוחר, בסביבות השעה אחת עשרה בלילה, כך שהבן המסכן נאלץ לצום, בלי לדעת על מה ולמה, עד מאוחר מאד בלילה, כשנגמר הצום.

למחרת בבוקר קם האב כרגיל לעבודה, אבל הבן מתהפך על משכבו ואינו רוצה לקום. כל מאמציו של האב להוציא אותו מהמיטה עלו בתוהו: “אינני מוכן”, קרא הבן בתגובה לניסיונות אביו להעירו. “אין לי חשק לעבוד כל כך קשה תוך כדי צום שעות רבות כל כך”. כששמע האב והבין מה מעיק על בנו - התחיל לטלטל אותו בחוזקה ולקרוא אליו: “קום בני, התעורר, אל לך לדאוג ממה שהיה אתמול, ‘היינט איז נישט נעכטן’ - היום זה לא אתמול!”

וכשהיה הרשב”צ מספר זאת לתלמידים, היה חוזר ואומר וחוזר ואומר שוב ושוב: הערט זיך איין, קינדערלאך - הקשיבו היטב, ילדים: “היינט איז נישט נעכטן” - היום זה לא אתמול…

התחלת תקופה חדשה

כ”ב שבט תשמ”ח, יום הסתלקות הרבנית הצדקנית חיה מושקא נ”ע, הוא לא רק יום הסתלקות והילולא של הרבנית הצדקנית, אלא זהו בעיקר - כפי שאומר הרבי בדבר–מלכות של כ”ב שבט - יום בו מתחילה תקופה חדשה בנשיאות הרבי שליט”א מלך המשיח. הרבי אומר זאת במפורש ובהדגשה רבה, עד כדי השוואת השינוי בתקופה חדשה זו לגבי קודם - לשינוי שהיה בי”א בשבט תש”י ובפרט בי”א שבט תשי”א, כשהרבי קיבל רשמית את הנשיאות והתחיל לדבר על ההנהגה המיוחדת של הדור השביעי מרבינו הזקן.

מילים כאלו, אודות התחלתה של תקופה חדשה והנהגה חדשה, כאשר “לא נותר אלא ענין אחד ויחיד - עמדו הכן כולכם לבנין בית המקדש השלישי”, אומר הרבי בפעם הראשונה בש”פ ויגש תשמ”ז, השבת שהייתה בתוך “שבעת ימי ההיקף” מה’ טבת תשמ”ז, יום “דידן נצח”. והרבי מוסיף שאין לחשוש שמא זהו “ווילדע רייד” (דיבורים פראיים), שכן צריך לומר את האמת על פי תורת אמת ולא להתפעל מהעולם, מה גם שהעולם מוכן לזה. וגם כשטוענים ש”חנטו חנטיא וספדו ספדיא”, מדגיש הרבי שם, צריך לומר את האמת על פי תורת אמת ולא להתפעל, ובפרט שהעולם כבר מוכן לזה.

גם לאחר מכן, בקשר לשנת הארבעים לנשיאות, סביב יו”ד–י”א שבט תש”נ, הרבה הרבי לדבר על כך שמגיעה תקופה חדשה ומצב חדש, ונדרש מאתנו “א נייער שטעל”, שינוי מהותי בכל המעמד ומצב. צריך להסתגל לחשוב ולנהוג במושגים אחרים לגמרי. “לא די שיוסיפו עוד פרט, או אפילו עוד כלל, אפילו כלל גדול, בעבודה זו, אלא צריך להיות “קאי אינש” - כל מציאותו צריכה להשתנות ולעמוד על “דעתי’ דרבי’”. וביחד עם זה - זה צריך לבוא בפרטים ובפרטי פרטים”.

זהו סדר חדש, תקופה חדשה, אומר הרבי. אי אפשר בשום אופן להסתפק במה שהיה עד עתה, ולהוסיף לו עוד איזשהו פרט או כלל או אפילו כלל גדול. “רב לכם שבת בהר הזה”. די לסדר העבודה שהיה עד עתה. “פנו וסעו לכם”, עשו תפנית חדה, התחילו לעבוד באופן חדש לגמרי. “בואו ורשו את הארץ” - “צריך כל אחד ואחד מישראל לעשות כל התלוי בו לנצל זמן סגולה זה להביא את הגאולה האמיתית והשלימה כפשוטה ממש”.

והרבי הראה לנו ברור מאד במה מתבטא אצלו אותו “שטעל” חדש - בכל ההנהגה של הרבי עצמו באותה תקופה, כאשר הכל חדור ומלא ממש עם משיח וגאולה. “כל הספרים מלאים בדבר זה”. הרבי התחיל אז לדבר בסגנון אחר לגמרי. מתחילת שנת תשמ”ח, מתחיל הרבי לדבר על כך ש”כבר גמרו לצחצח את הכפתורים האחרונים” - מילים שלא נאמרו בכל השנים הקודמות.

ואכן ראינו אצל הרבי שינוי גדול בתקופה זו בכל ההנהגה: ההתוועדויות בימות החול פסקו. המאמרים, גם בניגון שיחה, אחרי משך זמן נפסקו כמעט לגמרי. הפסיקו לנגן בהתוועדויות של הרבי את ניגון הד’ בבות לרבינו הזקן. נפסקו הביאורים ברש”י וברמב”ם וכו’, ותחת זאת החל הרבי לדבר ללא הרף על העובדה שזהו זמן השיא, קץ הכי אחרון, לגאולה, והיא מגיעה תיכף ומיד ממש. ככל שעבר הזמן ראה הקהל כולו, ובפרט ה”חוזרים” וה”מניחים” (אלו שרושמים את השיחות) כיצד הסגנון השתנה. לא זו בלבד שהרבי מדבר על הגאולה הרבה ובגילוי, אלא ממש כל ההתוועדות וכל השיחות מלאות מזה ללא הפסקה. במקום ההנהגה בעבר שהתוועדות הרבי בשבת הייתה נפתחת בניגון המיוחד של השנה, מתוך ה”קאפיטל” (פרק התהילים) של הרבי - הפתיחה היא בניגון “זאל שוין זיין די גאולה” (שתבוא הגאולה). בהמשך הפכה המנגינה ל”עס קומט שוין די גאולה” (הגאולה כבר מגיעה), ובהמשך - ל”יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.

כמעט כל התוועדות וכל שיחת קודש פתח הרבי בדיבורים על אודות הזמן המיוחד בו נמצאים, על סף הגאולה ממש, מזכיר מילה בקשר לפרשת השבוע או לאירוע הקשור ליום זה ומקשר זאת מיד לגאולה. ובעיקר הרבי מאריך שוב ושוב בהדגשה שהנה הנה נמצאים תיכף ומיד ממש בארץ הקודש ובעיר הקודש ובהר הקודש ובבית המקדש השלישי ובקדש הקדשים, עד באבן השתיה שלא שייך בה השינוי דגניזה. “ועוד והוא העיקר, שהנה הנה נמצאים כבר בירושלים ובבית המקדש ובקדש הקדשים”.

כשישבו לחזור על השיחות ולכתוב אותן, הייתה עבודה קשה להסביר את המילים הקצרות של הרבי אודות העניינים השונים, כדי שיובנו ללומדים, ולקצר ולקצץ כביכול בדיבורים אודות הגאולה, שחזרו על עצמם ללא הרף. ואכן בשיחות המוגהות, בדבר–מלכות, יש יותר “כלים” להבין ולהכיל את האור המופלא. לכן ישנו  צורך חיוני, שאי אפשר בלאו הכי כלל וכלל, ללמדו שוב ושוב, ולחזור עליו, ולחיות עמו כל הזמן, כי רק על ידי הלימוד בו מקבלים שייכות למיוחד בתקופה זו, ורק כך אפשר “לחיות עם משיח”. ובכל זאת, גם בו לא ניתן הי’ להעביר את כל רוח הדברים כפי שהרבי אמר אותם, שהכניסה את כולם לימות המשיח. וכפי הביטוי שאומר הרבי לחסיד פולין: “אומרים עלי כי אני “קרייזי” על משיח, אבל אני מתכוין באמת”.

•    •    •

אם כן, עלינו להיות חדורים ומלאים במה שהרבי שליט”א תובע עכשיו, וזאת על ידי לימוד הדבר–מלכות במיוחד, ולחיות עם זה כל הזמן על ידי הכרזה ופרסום ללא הרף של בשורת הגאולה, ועל ידי בקשה ודרישה ללא הרף מהקב”ה ומן המלך המשיח עצמו את ההתגלות המלאה בגאולה האמיתית והשלימה עכשיו ממש. ובפרט בקריאה ובהכרזה - “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.