תכלית השלימות באמירת “אב הרחמים” - שמהפכים את הענינים הבלתי–רצויים לטוב, היינו,

תכלית השלימות באמירת “אב הרחמים” - שמהפכים את הענינים הבלתי–רצויים לטוב, היינו, שישנו רק טוב הגלוי - “הנאהבים והנעימים”, ובתכלית השלימות . . על–דרך ובדוגמת הענין ד”אודך ה’ כי אנפת בי” שיהי’ לעתיד לבוא • שלב הב’ דאמירת ‘אב הרחמים’ הוא - בשבת מברכים חודש סיון • משיחת ש”פ בהר–בחוקותי, מבה”ח סיון ה’תשמ”ג. בלתי מוגה

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

א. בשבת מברכים חודש סיון ישנו ענין מיוחד שאינו בשאר שבתות מברכים החודש - כפי שמביא אדמו”ר הזקן בסידורו בנוגע לאמירת “אב הרחמים” לפני מוסף, שבשבת מברכים החודש (דכל החדשים) אין אומרים “אב הרחמים”, מה שאין כן בשבת מברכים חודש סיון - אומרים “אב הרחמים”.

והנה, אף שהטעם הפשוט לאמירת “אב הרחמים” בשבת מברכים חודש סיון הוא “מפני הגזירות שאירעו בימים ההם” (שו”ע אדה”ז או”ח סו”ס רפד) - הרי מכיון שגזירות אלו היו בדורות שלפנינו, הרבה שנים לפני זמנו של אדמו”ר הזקן, ובנוגע לזמן שלאחרי זה כותב אדמו”ר האמצעי (בשמו של אדמו”ר הזקן, כמובא בהקדמתו לספריו שכל דבריו מיוסדים על דברי אדמו”ר הזקן) שבזמנינו כבר בטלו הגזירות והשמדות ולא יהיו עוד כו’ (שערי תשובה שער התשובה ה, ב), נמצא, שכאשר אדמו”ר הזקן כתב בסידורו (השוה לכל נפש) שבשבת מברכים חודש סיון אומרים “אב הרחמים”, כבר לא היו שייכים כל אותם הגזירות כו’ שהיו בימים ההם בדורות שלפנינו, ומכיון שכן, בהכרח לומר שבאמירת “אב הרחמים” בשבת מברכים חודש סיון - ישנו ענין למעליותא, כדלקמן.

ובהקדים: מצינו שיש מנהגים ותקנות שנקבעו בזמנים ומצבים מסויימים, ואחר כך, כאשר השתנה המצב כו’, נתבטלו אותם מנהגים ותקנות, וכל זה - למרות התוקף שיש במנהגים ותקנות שנתקבלו בתפוצות ישראל, כמ”ש הרמב”ם (ריש הל’ ממרים) שיש בהם מצות עשה ומצות לא תעשה כו’. ולדוגמא - ענין הקשור עם חודש סיון: איתא במג”א (סו”ס תקפ) ש”נוהגין להתענות עשרים בסיון”, מפני הצרות שאירעו כו’. ואף על פי כן, בימינו אלו אין מתענין בכ’ סיון ברובם ככולם דקהילות ישראל.

ועל דרך זה מובן בנוגע לאמירת “אב הרחמים” בשבת מברכים חודש סיון - שהענין הבלתי–רצוי שבזה (הגזירות כו’ שהיו בימים ההם) אינו שייך בימינו אלו (כדברי אדמו”ר האמצעי שענינים אלו לא יהיו עוד).

ומכיון שבכל זאת כותב אדמו”ר הזקן בסידורו - השוה לכל נפש - שבשבת מברכים חודש סיון אומרים “אב הרחמים” - בהכרח לומר, שהכוונה בזה לענין הטוב והרצוי שבאמירת “אב הרחמים” - למעליותא.

ב. והביאור בזה: הענין הטוב והרצוי באמירת “אב הרחמים” הוא - שמהפכים את הענינים הבלתי–רצויים עצמם (עניני הגזירות כו’) לטוב, על דרך ובדוגמת המצב דלעתיד לבוא, שאז יאמרו “אודך ה’ כי אנפת בי”, היינו, שבני ישראל יודו להקב”ה על הענין ד”אנפת” שהי’ במשך זמן הגלות, שזהו כללות הענין דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא.

ומובן, שישנו עילוי מיוחד בהפיכת חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא לגבי ענין שהוא מלכתחילה נהורא ומיתקא - יתרון האור מן החושך ויתרון החכמה מן הסכלות דוקא.

וכמבואר בתניא (פכ”ז) בפירוש הכתוב “ועשה לי מטעמים” - “מטעמים לשון רבים, שני מיני נחת רוח . . אחד ממאכלים ערבים ומתוקים, והשני מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש”, היינו, שישנו עילוי מיוחד בנחת רוח הנפעל על–ידי הפיכת דבר בלתי–רצוי לטוב, באופן נעלה יותר מאשר דבר שהוא מלכתחילה טוב. ובדוגמת העילוי דבעלי תשובה לגבי צדיקים.

 וזהו גם העילוי דלעתיד לבוא שאז יאמרו “אודך ה’ כי אנפת בי” - מפני גודל העילוי הנפעל על–ידי הענין דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא.

ועל פי זה מובן גם הענין הטוב והרצוי שישנו באמירת “אב הרחמים” - שהענינים הבלתי–רצויים עצמם מתהפכים לטוב, ובאופן ד”הנאהבים והנעימים כו’”, ועד לגילוי בחי’ “אב הרחמים”, כמבואר בלקו”ת (נשא כג, א) החילוק שבין “אב הרחמן” ל”אב הרחמים” - ש”אב הרחמן היינו שהוא רחמן במדת רחמנות”, אבל “אב הרחמים היינו, שהוא מקור ושורש למדת הרחמים”, שזוהי בחינה שלמעלה מכל מדידה והגבלה, ובחינה זו נמשכת בגלוי למטה.

והנה, אף שבזמן הגלות לא שייך הענין ד”אודך ה’ כי אנפת בי”, מכיון שהעילוי דאתהפכא (שאז יוכלו להודות על הענין ד”אנפת”) יתגלה רק לעתיד לבוא, אבל אף על פי כן, מעין ודוגמא לזה ישנו גם בזמן הגלות - בזמנים מיוחדים, ובעניננו: אמירת “אב הרחמים” בשבת מברכים חודש סיון (לא מפני הטעם הבלתי–רצוי, כי אם באופן דאתהפכא), וענין זה קשור עם העילוי המיוחד דחודש סיון, חודש השלישי, כדלקמן (ס”ה).

ג. ובהקדים: אף שאומרים “אב הרחמים” בכל שבת (מלבד כאשר אין אומרים תחנון, ובשבת מברכים דשאר חדשי השנה) - ישנו חילוק בין אמירת “אב הרחמים” בכל שבת לאמירת “אב הרחמים” בשבת מברכים סיון. היינו, שבאמירת “אב הרחמים” ישנם ב’ שלבים ודרגות, כדלקמן. וזהו החילוק שבין כל השבתות לשבת מברכים חודש סיון - שבכל השבתות מודגש שלב הא’ דאמירת “אב הרחמים”, ובשבת מברכים חודש סיון מודגש שלב הב’ דאמירת “אב הרחמים” - העילוי דאתהפכא.

והביאור בזה: בריש הל’ תעניות כותב הרמב”ם שכאשר ישנו מאורע בלתי–רצוי צריכים לדעת שאין זה באופן ד”נקרה נקרית”, אלא “ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן כו’”, ולכן צריך הדבר לעורר לתשובה כו’, שזהו כללות ענין התענית. ובסוף הלכות תעניות כותב הרמב”ם: “כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה כו”’, שזהו כללות הענין דאתהפכא.

ונמצא, שבכללות ענין התענית (הקשור עם מאורע בלתי–רצוי) ישנם ב’ שלבים ודרגות: (א) ענין שפועל התעוררות לשוב בתשובה כו’, היינו, אף שבתחילה לא חשב שיש צורך לשוב בתשובה על ענינים מסויימים, ישנו מאורע שמביא אותו לידי התעוררות לשוב בתשובה, (ב) תכלית השלימות שבזה - שהענין הבלתי–רצוי מתהפך לטוב, יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

ועל דרך זה מובן בנוגע לאמירת “אב הרחמים” (שמלכתחילה נקבע לומר זאת בקשר למאורעות בלתי–רצויים) - שישנם בזה ב’ שלבים ודרגות:

(א) ענין המעורר לשוב בתשובה כו’, כלומר, כאשר רואים ש”אב הרחמים” (הקב”ה) מתנהג עם בניו (בני ישראל) באופן שאינו טוב בגלוי, נשאלת השאלה: כיצד יתכן ש”אב הרחמים” יתנהג באופן כזה?! והתשובה לדבר - על פי המבואר באגה”ק (סכ”ב) שזהו “כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו כו’”, ולכן, הרי הוא מתעורר לפשפש במעשיו ולשוב בתשובה.

והנה, אף שענין זה מורה על גודל אהבתו של האב (שלכן רוחץ בכבודו ובעצמו כו’) - הרי סוף כל סוף אין זה טוב הגלוי בפועל ממש.

וכידוע דיוק כ”ק מו”ח אדמו”ר באגה”ק הנ”ל - שאף שבהמשך הענין נאמר על האב גם התואר “חסיד” (“אביו הרחמן והצדיק וחסיד”), אף על פי כן, כאשר מדובר אודות האב המכה את בנו, נאמר “אב רחמן חכם וצדיק המכה בנו”, ולא נאמר התואר “חסיד”, כי - ההכאה עצמה אינה פעולה של חסד (אף שסיבת הדבר היא - מרוב אהבתו כו’), וכאשר הענין ד”חסיד” (למעלה) מאיר בגלוי - אזי נפעלת רחיצת הענינים הבלתי–רצויים באופנים ודרכים אחרים, על ידי זה ש”יערה עליו רוח ממרום”, וכיו”ב.

והכלי שמעורר את הגילוי דבחי’ “חסיד” שלמעלה, הוא - על ידי זה שעבודת האדם היא באופן של חסידות [וזהו הקשר למסכת אבות שלומדים בשבתות הקיץ - מכיון שמסכת אבות ענינה: “מילי דחסידותא”. ומובן, שההנהגה באופן דחסידותא שייכת בכל השנה כולה, גם בחורף].

ומזה מובן, ששלב הנ”ל באמירת “אב הרחמים” (ענין המעורר לשוב בתשובה) אינו עדיין תכלית השלימות.

(ב) תכלית השלימות באמירת “אב הרחמים” - שמהפכים את הענינים הבלתי–רצויים לטוב, היינו, שישנו רק טוב הגלוי - “הנאהבים והנעימים”, ובתכלית השלימות - יתרון האור מן החושך ויתרון החכמה מן הסכלות, על–דרך ובדוגמת הענין ד”אודך ה’ כי אנפת בי” שיהי’ לעתיד לבוא.

ד. והנה, שלב הב’ דאמירת ‘אב הרחמים’ (למעליותא, באופן דאתהפכא) הוא - בשבת מברכים חודש סיון:

חודש סיון הוא “חודש השלישי”, ומבואר בדרושי חסידות ש”חודש השלישי” בא לאחרי חודש הראשון וחודש השני (ניסן ואייר), שהם ב’ אופני העבודה דאתכפיא ואתהפכא: חודש הראשון - העבודה הראשונה, בחינת אתכפיא, וחודש השני - העבודה השני’ - בחינת אתהפכא, וחודש השלישי הוא בחינה שלמעלה משניהם, תכלית השלימות בעבודה דאתהפכא גופא.

 וענין זה (השלימות דאתהפכא) מודגש גם במספר שלישי (חודש השלישי):

מבואר בכמה מקומות בנוגע לחילוקי הדרגות שבמספרים - שמספר ראשון מורה שאין מציאות של מנגד כלל, בדוגמת יום הראשון דמעשה בראשית - שהי’ הקב”ה יחיד בעולמו; מספר שני מורה שישנם ב’ דברים המנגדים זה לזה כו’; ומספר שלישי מורה על בחי’ שלמעלה משניהם, שעל ידי זה מהפכים את מציאותו של המנגד כו’ - העילוי דאתהפכא [ועל דרך מעלת “אחד” לגבי “יחיד”].

 בסגנון אחר: “שלישי” מורה על בחינה נעלית ביותר, המגלה אפילו את פנימיותו של המנגד - שבפנימיותו גם הוא טוב, שזהו כללות הענין דאתהפכא.

 וזהו גם מה שדוקא בחודש השלישי נפעל הענין ד”ויחן שם ישראל נגד ההר”, “ויחן” לשון יחיד, “כאיש אחד בלב אחד” [כמבואר במדרש רז”ל שזו היתה ההקדמה וההכנה למתן תורה, היינו, שכאשר הקב”ה ראה שבני ישראל נמצאים במעמד ומצב של אחדות, אזי נתן להם את התורה] - מכיון שענין האחדות נפעל על–ידי גילוי הפנימיות דוקא, שמצד פנימיותם שוים כולם (ראה תניא פל”ב).

ועל פי זה מובן מה ששלב הב’ דאמירת “אב הרחמים” (למעליותא, באופן דאתהפכא) מתגלה בשבת מברכים חודש סיון דוקא - מכיון שבחודש סיון מודגש שלימות הענין דאתהפכא, היינו, שמגלים את הפנימיות שבדבר הבלתי–רצוי, שתכליתו - שעל ידו יהי’ העילוי דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא.

 וענין זה מתגלה בשבת מברכים חודש סיון - מכיון שיום השבת הוא למעלה גם מהעילוי דשלישי, שהרי ביום השבת נפעל הענין ד”ויכולו” (כליון ותענוג) ביחס לכל ימי השבוע, לא רק יום ראשון, אלא גם יום שלישי, ולכן, גם העילוי ד”חודש השלישי” (שלימות ענין האתהפכא) מתגלה ביום השבת - שבת מברכים חודש סיון.

ונוסף לזה: יום השבת הוא מעין “יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים”, שלכן, השיר דיום השבת הוא - “מזמור שיר ליום השבת, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים”.

ומכיון שהשלב הב’ דאמירת “אב הרחמים” (באופן דאתהפכא) הוא על–דרך הענין ד”אודך ה’ כי אנפת בי” דלעתיד לבוא - הרי הזמן המתאים לגילוי זה הוא ביום השבת דוקא (אבל לא בכל שבת, כי אם בשבת מברכים חודש סיון, מפני העילוי דחודש השלישי, כנ”ל).

ה. והנה, ענין הנ”ל (שבזמננו לא יהיו עוד הגזירות והשמדות כו’, שמזה מובן שאמירת “אב הרחמים” בשבת מברכים סיון היא למעליותא) מקשר אדמו”ר האמצעי (שם) עם הגילוי דפנימיות התורה: בזמן האריז”ל
. . שנגלה אליו חכמת הקבלה האמיתית, בטלו השמדות ולא יהיו עוד כו’.

ומזה מובן, שכאשר הגילוי וההפצה דפנימיות התורה (תורת החסידות) הוא באופן נעלה יותר - מתבטלים יותר הענינים הבלתי–רצויים הקשורים עם אמירת “אב הרחמים”, ומתגלה יותר הענין דאמירת “אב הרחמים” למעליותא, באופן דאתהפכא.

ולכן, אף שאדמו”ר הזקן אינו כותב (בסידורו) בפירוש שאמירת “אב הרחמים” בשבת מברכים סיון - בזמנינו - היא למעליותא כו’,

[וטעם הדבר - בפשטות: מכיון שבכללות הענין דאמירת “אב הרחמים” ישנם ב’ שלבים (כפשוטו - ענין בלתי רצוי, ולמעלה מזה - באופן דאתהפכא), הנה בסידור, שהוא דבר השוה לכל נפש, אינו מכריע לא’ מאופנים הנ”ל, מפני החילוקים שבדבר כו’],

הרי, לאחרי שזכינו לגילוי תורת החסידות באופן ד”יפוצו מעינותיך חוצה”, ועד להפצת המעיינות בשופי רב ובאופן הכי רחב כו’, בכל מקום ומקום ולכל אחד ואחד מישראל, כפי שנפעל על–ידי כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו - מובן, שבתקופה זו מתגלה בהדגשה הענין הטוב והרצוי דאמירת “אב הרחמים” בשבת מברכים חודש סיון (העילוי דאתהפכא, על–דרך ובדוגמת הענין ד”אודך ה’ כי אנפת בי” דלעתיד לבוא).

ו. ובהקדים: ידוע מאמר הזהר (ח”א קיז, א) ש”בשית מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא כו’”. ומכל מקום, מצינו שגם לפני זה התחיל כבר הגילוי דפנימיות התורה.

החל מזמן האריז”ל, שמאז “מצוה לגלות זאת החכמה” (אגה”ק סכ”ו) - שנות של”א–ב; ובאופן גלוי יותר - התגלות הבעש”ט, בשנת תצ”ד; ולאחרי זה, באופן גלוי עוד יותר - התגלות חסידות חב”ד ע”י אדמו”ר הזקן בשנת תק”מ (גילוי באופן של יתפרנסון* - (הבנה והשגה, חב”ד)),

- וכל זה הי’ לפני שנת ת”ר לאלף הששי.

אלא שאז לא הי’ הגילוי באופן ד”יפוצו מעינותיך חוצה”, כידוע שיחת כ”ק אדמו”ר מהורש”ב נ”ע (תורת שלום ע’ 121 ) שעיקר הענין ד”יפוצו מעינותיך חוצה” התחיל לאחרי פטרבורג, בגאולת אדמו”ר הזקן בי”ט כסלו שנת תקנ”ט,

אבל גם זמן הנ”ל - י”ט כסלו תקנ”ט - הוא כמה שנים לפני שנת ת”ר.

ובאור החיים (צו ו, ב) מוכח דשנת ת”ק היא “אתא בוקר” (דהגאולה), ש”בוקר” הוא אור (ולא רק עלות השחר).

ולכן יש לומר, דלאחר שנת ת”ק - התחלת מאה הששית לאלף הששי** - היתה עת רצון ל”אתא בוקר” (אור), אלא שמפני סיבות, הענין ד”יפוצו מעינותיך חוצה” התחיל רק בי”ט בסלו תקנ”ט, וגם אז - רק התחלה בלבד.

ומדור לדור נפעל גילוי והוספה בזה, עד שבשנת שש מאות שנה גו’ נבקעו כל מעיינות גו’ אפילו רביי דעלמא זמינין לאשכחא טמירין דחכמתא כו’ (זהר שם קיח, א. ועוד). ועד לכ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, שעל ידו נעשה הפצת המעיינות באופן הכי רחב, בכל מקום ומקום כו’ (כפי שרואים בפועל ובמוחש) - הכנה הכי אחרונה ל”קא אתי מר דא מלכא משיחא”.

ואף שההבנה וההשגה בתורת החסידות בימינו אלו אינה בערך להבנה והשגה שהיתה אצל “חסידים הראשונים” בזמנו של אדמו”ר הזקן כו’ - הרי מכיון שמדובר אודות ה”מעין” עצמו (מעיינות דתורת החסידות, כפי שנתגלו על–ידי רבותינו נשיאינו - בעלי המעיינות), מובן, שגם כאשר חסר בהבנה והשגה כו’, אין זה משנה את המציאות האמיתית - שהמעיינות עצמם נמצאים באופן של הפצה גם ב”חוצה”, ולכן שייכים הם לכל אחד ואחד מישראל.

וכמדובר כמה פעמים אודות דיוק הלשון “יפוצו מעינותיך חוצה” (לשון הכתוב: משלי ה, טז) בנוגע לגילוי והפצת תורת החסידות - שהמעיינות עצמם באים באופן של הפצה עד ל”חוצה”, כלומר: אין הכוונה ש”מי המעיין” בלבד הם המתפשטים ובאים גם ב”חוצה”, היינו, שהמים הנובעים מהמעיין נעשים לנהר, והנהר הולך ומתפשט ומגיע לכל מקום, וממנו שואבים את המים על–ידי כלים גדולים או כלים קטנים, אלא ה”מעיין” עצמו מגיע בכל מקום ומקום, גם ב”חוצה”, היינו, שבכל מקום נמצא ה”מעיין” בכל התוקף והעילוי שבו - למעלה מ”מי גבאים”, ולמעלה מ”מקוה שיש בו ארבעים סאה”, אלא “מעין” שמטהר “בכל שהוא” [אלא שמצד הגברא שטובל במעין ישנה ההגבלה שצריך להיות כל גופו עולה בהן כו’], ומטהר בכל האופנים - בזוחלין ובאשבורן כו’, ועד לעילוי ד”מים חיים”, המטהרים את כל הטומאות כו’ (ספ”ק דמקוואות).

 ועד כדי כך - שהטהרה הקשורה עם “מעין” ומקוה כו’ היא באופן שאפילו כאשר נפל למים שלא בכוונה, הרי הוא נעשה טהור. וכידוע תורת הבעש”ט בנוגע לכוונת המצוות - שבמצות צדקה וטהרה במקוה אין צריכים כוונה. ואין סתירה בדבר מזה שבתורת הבעש”ט מבואר בארוכה הענין דכוונת המקוה כו’, ואכ”מ.

ומכל זה מובן, שלאחרי שזכינו לגילוי דהפצת המעיינות חוצה באופן הכי נעלה - בודאי ניכר ומודגש ביותר הענין הטוב והרצוי (הפנימיות) דאמירת “אב הרחמים” בשבת מברכים חודש סיון, שזהו כללות העילוי דאתהפכא, על–דרך ובדוגמת הענין ד”אודך ה’ כי אנפת בי” שיהי’ לעתיד לבוא.

ז. והנה, כל האמור לעיל מהוה עידוד נוסף ונתינת כח מיוחדת בנוגע לכללות העבודה הקשורה עם חודש סיון (החל משבת מברכים  חודש סיון) - מכיון שישנה נתינת כח מיוחדת מהענין דאמירת “אב הרחמים” כפי שהוא למעליותא, כנ”ל בארוכה.

ולכן, צריכים להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה הקשורים עם חודש סיון, ולכל לראש - ההכנה למתן תורה, על–ידי כללות הענין דאהבת ישראל ובאופן דאחדות ישראל, כמו שכתוב “ויחן שם ישראל נגד ההר”, “ויחן” לשון יחיד, “כאיש אחד בלב אחד”. וכמו כן - הוספה מיוחדת, ביתר שאת וביתר עוז, בהפצת המעיינות חוצה, מכיון שעל ידי זה מגלים את פנימיות הענין דאמירת “אב הרחמים” - למעליותא, באופן דאתהפכא, כנ”ל בארוכה.

וכללות העבודה בכל ענינים אלו נעשית מתוך תענוג - מכיון שזהו ענינו של יום השבת (שמיני’ מתברכין כולהו יומין, כולל ראש–חודש סיון, וכל ימי חודש סיון) “וקראת לשבת עונג”.

ויהי רצון שבקרוב ממש נזכה לומר - בפועל ובגלוי - “אודך ה’ כי אנפת בי”, כאשר יקויים היעוד שנאמר בפסוקים שלפני זה: “ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה וגו’”, “כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים” (שבהמשך לזה נאמר: “ואמרת ביום ההוא אודך ה’ כי אנפת בי”) - בגאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו, ובאופן ד”אחישנה” ב”אחישנה” גופא, במהרה בימינו ממש.