תלמיד תו”ת מרוסיא, אלכסנדר זושא בן–נון.

מכתב ההקדמה של הרב בן–נון

ב”ה, ח’ כסלו חדש הבהיר תשל”ט רעננה

לאחי ורעי תמימים חסידים

שלום וברכה,

א. זה שנים מספר, שפונים אלי תלמידי ישיבות תו”ת באה”ק אף שזקני אנ”ש מורים ומדריכים שאעלה על הכתב רשימות מזיכרונותיי מימי נעורי כאשר למדתי ברוסיא בתו”ת בעיר נעוול, חרקוב וממה ששמעתי ביחידות אצל הגאון המקובל איש אלוקים הרב ר’ לוי יצחק, אביו של אד”ש, כאשר הייתי בעירו, וכן ממה ששמעתי ביחידות אצל אד”ש בשנת תשכ”ג תשכ”ט, וגם סיפורים מופלאים וביאורים מאירי עיניים ונפש מפי אד”ש לפונים אליו בחדרו.

ב. בייחוד ובהדגשה, בהן זיכרונותיי על אביו הקדוש של אד”ש, אשר הייתי כבן–בית ושמשתי אותו ואת הרבנית חנה ע”ה בביתו בעיר יעקאטערניסלב בארץ אוקראינה רוסיה — אמנם מעט מזעיר — בשנת תרפ”ז מר”ח אדר עד י”ח אלול תרפ”ז, הקיץ שבו נאסר ושוחרר הרבי הריי”ץ זצ”ל.

ג. ברם זאת למודעי ובקשתי–פנייתי שטוחה לכל חסיד שיעיין ברשימותיי: היות שעברו מאז חמישים שנה ויותר, והייתי אז בן 16–17 שנה, הרי יתכן כי לא הבנתי טוב ונכון ובדיוק הראוי דברי המשמיעים, בין אם נאמרו מפי חסידים וותיקים, ועל אחת כמה וכמה רעיונותיו והגדרותיו של המקובל הגאון אביו של אד”ש, ואולי טעיתי ושגיתי בתוכן בהסבר.

וכן עוד תקלה המדאיגה אותי כאשר קבלתי עלי שליחות אחראית ובלעדית זו למסור לדורות מה שהשמיעו גדולי החסידים בדורות עברו — הרי הם השמיעו דבריהם הקדושים באידיש המדוברת ואני תרגמתי אותם ללשון הקודש ויתכן כי גרעתי או הוספתי או לא דייקתי ולא ירדתי לעומקם ולתוכנם של הדברים והמושגים, אולי ואולי.

אי לזאת ביקשתי והיה אם נמצא בספרים או ששמע השומע במפורש ובבהירות אחרת או בשינוי מה ממה שרשום ברשימותיי, אין אני טוען “קבלו דעתי” אלא תולה אני את השגגה בי ויסלח לי.

ד. רשימותיי מכילות שני פרקים:

פרק אחד: ביאורים והגדרות הזכורים לי בבהירות ממי שאמרם וגם המקום והשנה.

פרק שני: ביאורים והגדרות במושגים “והגהות” בתורת חב”ד, אשר שמעתי ולמדתי, ברם אינם זכורים ואינם ידועים לי בבירור ובמפורש מי אמרם ובאיזה ספרים נמצאים עניינים הללו. כמובן אסיר תודה אני, ומודה אני מתוך תוכיות פנימיות לבבי, לכל המעיינות אשר מהם שאבתי ושתיתי מימיהם הזכים והקדושים ויעמדו על הברכה.

ה. ויהי רצון מהשי”ת, שאכוון לכוונה הפנימית ולאמיתה של תורת רבותינו הקדושים ושלא תצא ח”ו תקלה וטעות שגגה מרשימותיי אלו למעיינים בה, כי הרי כל כוונתי היא להפיץ מעיינות חב”ד לדור הבא, לאלו אשר לא היו ולא ראו את “האריות” שבחבורה הקדושה.

זאת ועוד, אולי יזכני השי”ת שעל ידי שאפרסם זיכרונותיי המעטים הללו אגרום נחת רוח לאד”ש “אילנא דחייא”.

ו. והריני מודה להשי”ת שזיכני להסתופף תחת תקרת ובקרבת כ”ק הרב הגאון המקובל איש אלוקים ר’ לוי יצחק אביו של אד”ש בקיץ תרפ”ז בעירו ובבית מדרשו בעת שלמדתי מלאכת שמים שו”ב אצל דודי ר’ יצחק גולדשמיד ז”ל.

הרושם אלכסנדר זושע בונין (בן–נון), תלמיד תו”ת משנת תרפ”ג — תרפ”ט ברוסיה.

אלכסנדר זוסיא בן–נון, רעננה

 

הרבי מתרץ על המקום שאלה בת 100 שנה על מדרש פליאה

שמעתי מהשו”ב הרב גורדון ז”ל: הגיע לאד”ש רב זקן מופלג, ושאלה בפיו כי לא מצא תשובה עליה עד כה. והשאלה המוזרה שלא מצא תשובה עליה נשאלה עוד בימי אביו, ובימי סבו לפני 100 שנה ונשאלה אצל גדולי הדור כמו המלבי”ם, הנציב מוולוזין, הגדול ממינסק, ר’ חיים בריסקער, המגיד מקעלם ר’ ישראל סלנטר, ועוד, ואף אחד מהם לא ענה על השאלה, ובקשתו מאד”ש שלפני מותו, יגיד לו את התשובה שהיא פקדון וצוואה מאת סבו ואביו ע”ה, והרי השאלה:

ישנו ‘מדרש פליאה’ על הפסוק “ואיה השה לעולה”, וזה לשונו: “הדא הוא דכתיב “אדם דואג לאבוד דמיו, ואינו דואג לאבוד ימיו”“. ולכאורה — מה הקשר בין “ואיה השה לעולה” ובין הפתגם הזה. מוזר ומופלא.

והרי תשובת אד”ש שענה לו בו בשעה, על–המקום:

יצחק אמר: הרי אני ‘בכור’ וקרבן בכור הוא ‘קדשים קלים’ והלכות קדשים קלים — “שחיטתן בכל מקום בעזרה, ודמן טעון מתנה אחת, ובלבד שיתן נגד היסוד של המזבח” ומכיוון שיצחק היה ‘בכור’ אם כן, קרבנו של יצחק צריך להיות לפי דיני קדשים קלים — קרבן של ‘בכור’.

לאידך גיסא — ה’עולה’ שייכת לקדשי קדשים, ש”שחיטתן בצפון (לא בכל מקום) וקיבול דמה בכלי שרת בצפון, ודמה טעון שתי מתנות” ועוד ועוד.

אם כן, טען יצחק “איה השה לעולה? איך תשפוך את דמי, ואיך תקריבני — כקרבן ‘עולה’ או כקרבן ‘בכור’? והרי ההבדל גדול מאוד!

ועל זה אומר המדרש פליאה: בשעה נורא הוד כזו, דואג יצחק אבינו לדמו, שישפך כ’בכור’ או כ’עולה’ ואינו דואג לאבוד ימיו, אלא דואג לדמו איך ישפך…

זו הייתה תשובתו של אד”ש. והחסיד גורדון ממשיך לספר: הרב השואל יצא מחדרו של הרבי ושפתיו לחשו: גאון! גאון! כמו תנא! גאון וקדוש, רשכבה”ג! והתעלף מרוב התרגשות. 100 שנה חיפש סבו, אביו והוא ותשובה לא מצאו, ואד”ש ענה לו במקום!

 

מסירות נפש בחינוך — לא מה שחשבתם!

ביחידות שלי אצל אד”ש בג’ מר חשון בתשכ”ג, שאלתי את אד”ש: מה פירוש מסירות נפש בחינוך? כיצד אוכל לדעת אם יש לי, או שעלי לפעול במסירות נפש למען חינוך ילדי ישראל?

וכה הייתה תשובתו של אד”ש:

“מסירות נפש הייסט, נאך דעם אז מ’האט אפגעטאן דעם ענין [= מסירות נפש פירושה, שלאחר שפעלו את העניין] — מרגישים כי היה קשה, וכרוך במאמצים בלתי רגילים.

ולא כטעות העולם שחושבים שכאשר האדם מרגיש וחש בקשיים, ובמניעות ועיכובים, כדי לקיים מצוה זו או אחרת — זהו סימן שהוא פועל במסירות נפש. לא כן, אלא כאשר קל הדבר, ואין האדם רואה וחש קשיים, והוא מקיים ועושה את המצוה — סימן הוא שכחות של מסירות נפש היו במעשה ובמבצע זה, כי אחרת איך הוא השיג והצליח נגד “המניעות והעיכובים”.

אבל כאשר קשה לו והוא מיצר ונאנח — הרי זה בטבע האדם, ואין כאן מסירות נפש.

מדוע הגר חייב לטבול?

סיפור ששמעתי ממנהל אחת המחלקות בישיבה–פלטבוש בברוקלין וכה תמצית סיפורו:

בא אליו מכר ותיק, ובפיו צרה שהולכת ומתרגשת ובאה: בן אחיו עומד לשאת אשה גויה, והיא אשה עשירה ממשפחה מכובדת שסיימה שתי פקולטות, והיא בעלת עמדה של תרבות ועושר.

הם ניסו לשכנע אותה שתתגייר, כדי לא להמיט אסון על הסבתא הקשישה, ועל כל בני המשפחה, שאמנם לא השתייכו לקבוצת האורתודוקסית, ברם הם שמרו על השריד האחרון שביהדותם ונשמרו מנישואי תערובת.

המאבק נמשך זמן רב, ולבסוף האישה הסכימה לעבור גיור, רק בתנאי מפורש ובלעדי, שאקט הטבילה, שהיא מוכרחת לעבור אותו, יוסבר לה, ואף יובן לה טעמו ונימוקו; ואם לא יתקבל על דעתה וסברתה — היא ממאנת להתגייר, ותינשא כגויה באופן אזרחי.

כמובן שהתחילו להציגה לפני רבנים ומלומדים, ואפילו לפני אדמו”רים הציגוה, שיסבירו לה נימוקי הטבילה שהגיור מחייב. אך כל הנימוקים לא סיפקו את תביעותיה ה’לוגיות’. זה בכה, וזה בכה, והיא ממשיכה לטעון שעדיין איננה מבינה את הסיבה.

מיסטיקה לא שכנעה אותה, היגיינה גם לא, מסורת לא חייבה אותה. ובכן האסון עמד להתרחש כל יום, וטרגדיה נוראה ירדה על כל הבית לקרוב ולרחוק.

יעצתי לו בהיסוס, ממשיך לספר לי הרב מישיבה–פלטבוש, שישכנעו אותה שתיכנס לשיחה לרבי מליובאוויטש, והוא יתן מענה שיספק אותה.

בתחילה היססה. “עוד רב, עוד אדמו”ר, כבר עייפה נפשי לביקורים מורטי עצבים”, אמרה בזעם. כי כלל לא התנסתה להימצא בסביבה כה דתית.

ברם הצרה היא לפעמים יועץ טוב, ומרוב ייאושם — קבלו את עצתי, ושכנעו את האשה, שזו הפעם האחרונה שמציעים לה להיפגש עם איש קדוש, רב, או אדמו”ר. היא הסכימה ובשעה המיועדת, לאחר שנעשו צעדים ומאמצים מיוחדים במזכירות אד”ש, היא הגיעה.

כאשר הגיעה להיכנס ליחידות — מבטה ובטחונה היו יהירים, בוטים וקשים, וכולה ממורמרת על היהדות, ועל הסובבים אותה.

אחרי זמן מה יצאה כאילו אישה אחרת. פניה היו מלאות אושר, ובקול רך פנתה לסובבים אותה ואמרה באנגלית: “כאן בחדר הקטן מאירה ‘שמש האנושות והיהדות’”.

כאשר חזרה לביתה, הפתיעה את חתנה באומרה: הרבי לא רק שכנע אותי להתגייר בטבילה, אלא הרבה יותר מזה: אני דוחה את חתונתי, כי אני רוצה להיות יהודיה כשרה. אהיה גיורת כשרה, בעלת תשובה מלאה. וגם אתה — אישי לעתיד — לא תהיה יהודי רפורמי ללא תורה ומצוות, אלא בעל תשובה!

כמובן שהמשפחה כולה היו נדהמים, וביקשו לדעת מה אמר לה הרבי, שהפך את דעתה 180 מעלות, וכך היא סיפרה:

הרבי אמר לי, שכאדם מלומד, בוודאי יודעת את כי ‘גיור’ משמעותו לידה חדשה שניה. אין הגיור רק ידיעת היהדות ועשיית מצוות, אלא בראש ובראשונה ‘אקט’ של לידה — זאת אומרת, כשם שהילד מתנתק מרחם אמו, כן הגר מנתק עצמו מעברו הרוחני, התרבותי והביולוגי.

ומכיוון שתהליך הגירות הוא כמו לידה — מסביר לה הרבי שליט”א — הרי כפי שבכל לידה הכרחי וטבעי שיופיעו דם ומים כאשר מי השליה שהולד נמצא בו נגרים ונשפכים, ובדרך זו ובתהליך זה מתרחשת הלידה.

כך כאשר איש מתגייר, הרי עליו לשפוך דם ברית מילה וטבילה. וכאשר אישה מתגיירת — הרי הכרחי שתיכנס למים כגויה ותטבול, ואז תצא ממי המקוה “כתינוק שנולד”. וכשם שבלי מים אי אפשר שיתרחש תהליך הלידה — כך אין גיור יכול להיות בלי טבילה.

וסיים הרבי ואמר: לכי לטבילה, כי רק על ידי טבילה את נכנסת לשערי היהדות.

היא השתכנעה מדברי הרבי, והתגיירה גיור אמת, ועד היום ביתם בית כשר, ובית המקושר לחב”ד.

וסיים הרב מישיבה–פלטבוש את סיפורו המופלא: דומה עלי הרבי כשמש המאיר את המציאות: הוא אור מאיר, מנורת הזהב, לעולם המאיר, בתורתו, בחכמתו ובקדושתו, “כאיש אלקים”.

 

רבי לוי יצחק על תפקידו של החושך

פעם כשהלכתי מבית הכנסת עם הרה”צ אביו של אד”ש הרב ר’ לוי יצחק, הנקרא בשפת החסידים “ר’ לויק”, כמדומני היה זה בר”ח אייר תרפ”ז — הוא נעמד ברחוב ופנה אלי באומרו: “אין החשך מגדיר את האור. אין זה מתפקידו. אלא החושך מבליט את האור”.

 

מדוע בן אדם, ולא בן עפר?

פעם שאל אותי רבי לוי יצחק: האדם הלא נברא מעפר מהאדמה, וגם נאמר “כי עפר אתה ואל עפר תשוב” (בראשית פ’ ג’ כ’) ומדוע מכניס אותו “בן אדם” ולא “בן עפר” או “עפרי” וכדומה. ובפרט שעל האדמה נאמר “ארורה האדמה” וקין נקרא “איש אדמה”?

לפני שאביא את תשובתו, אתאר את תמונתו כפי שהיא מתייצבת לפני חיה, מוארת, ברורה, ובהירה, כמו היום כמו אתמול:

הוא נעמד, ומבטו הרך והמלטף נח עלי. עיניו הכחולות, לפעמים היו חדות חודרות כשפוד, כ’ציר’ חשמלי, נוקבות עד שנחרדתי ממבטו, ולפעמים מבטו רך מלטף, חלקלק, מרגיע ומקרב, ונצנוץ של אירוניה, פקחות מועדפת על מי שהרב דיבר אליו.

קומתו הייתה תמירה, גופו זקוף ואתלטי. ראשו הקטן והיפה, שכן על כתפיו המוצקות והרחבות. הליכתו הייתה איטית, שקטה רגועה, בוטחת. הליכה קלה, ומושרשת. לא כיתר הרבנים שהליכתם היתה פזיזה ממהרת עצבנית, “הליכה רדופה”. אך הוא — לא כן. גם תחת שלטון אנשי הטרור, הוא הלך כנסיך, כיורש עצר. הליכה של מלך, שליט, בוטח ורגוע בהליכתו. מי שראהו — חש, כי הרב שניאורסאהן חש בכחו, עוצמתו, והביטחון העצמי הנדיר והמופלא שלו.

הוא הביט בי ואמר:

לו האדם היה מכונה “עפרי” או “בן עפר” — הרי מהותו ועצמותו, תכונותיו ואפיו — היו עפר, חול, דומם, חומר בלתי משתנה. לעומת זאת השם “אדם” — נגזר אמנם מהאדמה, אך לביטוי ‘אדמה’ ישנה משמעות נוספת: ‘אדמה’ מלשון “אדמה לעליון”.

זאת אומרת: על האדם לדעת, להכיר ולחוש, כי יש בידו אפשרות לתקן עצמו, לשנות עצמו. האדם מסוגל להפוך עצמו מיצור “עפרי” טבעי ובהמי — לנברא עליון עילאי. ולכן אנו נקראים ‘אדם’ — להזכיר ולהוכיח כי אתה לא רק ‘עפר’ יצור טבעי, אלא ‘אדם’ ‘אדמה לעליון’. נעלה על הטבעיות, מתרומם מתעלה על כל היצורים שבטבע.

 

היחידות של הרב”ש אצל הצמח–צדק בגיל 3 ימים

בשנת תרפ”א שמעתי מר’ מנדל וורונוב, אחיו היה ר’ ישעיה וורונוב אשר גר בחרקוב, והוא חזן בשטיבל של חב”ד על ידי בית הכנסת הגדול במסקווה:

כאשר נולד לאדמו”ר הצמח–צדק בנו הבכור ר’ ברוך שלום, ביום השלישי ניגש הצ”צ לדלת היולדת וביקש שיתנו לו לזמן מועט את בנו. הדבר הדהים את המיילדת ואת רעייתו הרבנית שהייתה בתו של האדמו”ר האמצעי — כי קבלה הייתה בבית הרבי, שאת הילד הוציאו מחדר היולדת רק לברית מילה. וגם מקובל היה שהרבי לא ניגש לחדר היולדת, ולא ראה את הילד. ולפתע ענין מוזר כזה…

ניסו לעכב בידו, אבל הצמח צדק עמד על דעתו, ויהי לפלא. והתינוק ניתן לו בחיתוליו. הצמח–צדק קיבל את התינוק בן ג’ או ארבע יום, נכנס לחדרו, ומהחדר נשמע קול שירה בדביקות ועריבות נפש כעין ריקוד, וטפיפת רגלים נשמע מהחדר. אחר זמן מה יצא הצמח–צדק ומסר את התינוק לידי המיילדת, ופניו קרנו מאושר בלתי שכיח. העניין נודע לכל החסידים הוותיקים והצעירים, וכולם תמהו על המעשה כשלעצמו, וביחוד על ה’יחידות’ המשונה של הצמח–צדק עם הפעוט שעוד לא נימול אפילו.

ביום הברית חש הצמח–צדק כי פני כל המסובין, וביחוד פני הזקנים, היו במבוכה. ויען הצמח–צדק כאשר חן של קדושה שפוך על פניו: חז”ל אומרים (בפ’ קידושין ל. ובזוהר ב, צ”ג ועוד) “שלשה שותפין הם באדם — הקב”ה, אביו ואמו”, ואין אף מצוה בתורה, שהקב”ה שותף בה, רק בילד שנולד. אם כן, אמר הרבי הצמח–צדק בהתרוממות רוח, איך לא אשמח, כאשר קבלתי שותף כזה כמו הקב”ה! מובן מאליו עד כמה הייתה ההתלהבות רבה אחרי שהחסידים שמעו דברי קדש הללו מפי האדמו”ר הצמח–צדק.

 

פירושו הנפלא של ר’ לויק לפסוק ‘עת לעשות לה’ הפרו תורתך’

בקיץ תרפ”ז, בין ניסן לאלול, נכנס אל הרב ר’ לוי יצחק אחד מיראי השם, כמדומני איש חב”ד, ושפך את מר–לבו שאין מרשים ללמד תורה בעיר, החדרים נסגרו המלמדים הסתתרו, וגם ההורים שבניהם לומדים חומש וגמרא, נאסרים בעוון לימוד תורה על ידי היעבסקציה הארורה. ופרך ידיו כשהוא מסיים בזעקה: רעבע! מה לעשות?!

הרב ז”ל נ”ע קם ממקומו מכורסתו, ניגש קרוב אל האיש ודיבר אליו כממתיק סוד, ולאזניי הגיעו דברים אלו:

דוד המלך בתהילים (פ’ קי”ט) טוען “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”, והפשט הוא: כאשר השלטון האכזרי מפירים תורתך, ואי אפשר ללמוד תורה, כי מפריעים — אזי יש עצה והיא “עת לעשות לה’” “מ’דארף טהאן” ולעשות מעשים טובים. מצוות יכולים לקיים גם כאשר הגזירה של איסור לימוד תורה עוד קיימת, ואם נתחיל במעשים טובים נגיע מיט ג–טס הילף [= בעזרת ה’] גם ללימוד תורה (פירוש מופלא לפסוק זה).

 

ו”על דא קא בכינא”

זכורני שפעם ביום קיץ לוהט, הרב ישב באולם על יד השולחן הארוך וכתב, ואני עמדתי על כסא פשוט וסדרתי את הספרייה הענקית. זוכר אני את החלונות המרובים, הווילונות הצחורים, והניקיון המבהיק שהשתקף בהם אור וזיו השמש, והרב רוחו נחה עליו.

והנה הרוח העיף גיליון נייר משולחנו של הרב ונפל הנייר על הרצפה קרוב לארון הספרים, והרב הקדוש כלל לא שם לב לזה. זינקתי במרץ נעורים, וברטט קדושה — יותר נכון בחרדה — הרימותי את הדף למסור אותו לרב. והרי לא כל יום “איתרחיש ניסא” שאעמוד כה קרוב על צד הרב ואשרת אותו. אבל הרב לא ראה כי הרימותי את הדף, ומבטי נחת על שורות אלו שלעולם לא אשכחם:

“ולבי חלל בקרבי” ראשי תיבות “ח–ל–ב” והרי חלב אם בחזקת טריפה, אבל בלי חלב אם “אין קיום לולד”, זהו מה שדוד מלכא קדישא טען “ולבי חלל בקרבי” “ובחטא יחמתני אמי”. ובסוף הקטע, באותיות קטנות יותר ו”על דא קא בכינא” (רעד עבר ועובר בי מאז ועד היום (אולי טעיתי, יעזרני השי”ת)).

 

תיעוד אסיפה חשאית בנעוול

בשנת תרפ”ד, בתקופת לימודיי בנעוול, אכלתי בקיץ ‘טעג’, וביום חמישי אצל החסיד הוותיק “נסיך” של חב”ד רבי מאיר שמחה חן, שהיה בעל עבודה ותפילתו הייתה מופלאה ומרתקת. בנעוול באותן השנים היו מספר בעלי עבודה.

נכנסתי לחדר הכניסה וישבתי לאכול ארוחת ערב, ובחדר הגדול התקיימה “א זיצונג” [= אסיפה חשאית], בדבר הקשיים הרבים והצרות שהתרגשו על התלמודי תורה והחדרים בעקבות “היעבסקציה” הארורה, שדיכאה באכזריות כל מי שלמד, וכל אב של ילד שלמד היה צפוי למאסר ולקנס.

אם זכורני איני מטעה, השתתפו בפגישה חשאית זו: ר’ פרץ ליין, ר’ איצקע לעימעס, ר’ יונה כהן פאלטאווער, ר’ גרשון בער לוין, אחיו ודודי ר’ ישראל לוין, ר’ ישראל דער קצב, המ”ץ, ר’ רפאל כהן, גיסו של פאלע כהן, בנו של ר’ ברוך שלום מאסקווער, וגבאים מ’יונגער מנין’ ו’קליענר מנין’.

בראש השולחן ישב ר’ מאיר שמחה חן. הוא היה איש יפה מראה, תמיר וזקוף קומה, בעל עיניים פקחיות מאוד, דיבר מעט מאוד, מצח רבני וזקן ארוך בצבע “חום טבק”.

והרי תוכן השיחה שגונבה לאזני בישבי על יד השולחן: כולם יחד דברו בהתרגשות ובכאב לב, על שעשיו הרשע מתנכל לחדרים. פחד נורא מהמאסרים הצפויים לכל אחד שייתפס שהוא מלמד, או נותן שיעור בגמרא, וצאן יעקב מפוזרים בלי מרעה ובלי רועה.

אני מוסר את השיחה לא באידיש כפי ששמעתי, כדי לקצר והתרגום שלי חופשי והלואי שלא אשנה במסירות הדברים. הצער ותחושת אי–המוצא נשמע ונרגש, ומי כמונו, בני ישיבה, ידענו וחשנו על בשרנו ונפגשנו רדיפות אלו.

והנה נשמע קולו העמוק והברור של ר’ מאיר שמחה חן: בסדרה כתוב “ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה’”; הרי כאן שתי שאלות:

ראשית: מדוע רבקה אמנו הלכה “לדרוש את ה’” ולא הלכה כדרך כל אישה שיש לה הריון קשה — לרופא או לאישה המיילדת? מדוע היא הלכה “לדרוש את ה’”?

שנית: הלא רבקה ידעה מקודם כי יש לה שני ילדים, שהרי היא סבלה כאבים עקב זה “שהתרוצצו הבנים בקרבה”. אם כן, במה הרגיע ובמה עזר לה ה’ כאשר אמר לה “שני גויים בבטנך”? במה הוקל לה, ומדוע היא נרגעה ולא הלכה לשאול עוד פעם.

שלישית: דברי ה’ תמוהים, מה חשוב מי יעבוד את מי, רב לצעיר, הצעיר לרב, הלא תלונתה “ויתרוצצו” “ולמה זה אנכי”?

כמדומני שהרים קולו קצת באומרו: חסידים! רבקה אמנו ידעה כי לא סתם בנים בבטנה, הלא היא עזבה את בית לבן לא כדי ללדת סתם תאומים, אלא להיות אשת יצחק “עולה תמימה” ולשמש במקום שרה אמנו כידוע. אם כן, ידעה רבקה עוד לפני זה ששני ילדיה הם שני גויים — קדושה וסיטרא–אחרא, “טוב ורע”. שאלתה את ה’ היתה: היתכן כי שניהם שווים, שניהם דומים, ואחד לא יגבר על השני? זאת אומרת הקדושה לא תגבר על הסטרא אחרא? כי היא חשה “ויתרוצצו” מבלי שאחד מהם נכנע, וזו הייתה חרדתה: לא הכאבים מהריון קשה הביאו אותה לדרוש את ה’, אלא תמיהתה: הייתכן שהסטרא אחרא ואלקות שווים ודומים בכוחותיהם?!

ועל זה ענה לה ה’: אמנם “שני גויים בבטנך” אבל “ולאום מלאום יאמץ”, “ורב” (עשו) “יעבוד צעיר” (יעקב). ובזה היא נרגעה. כי אלקות וקדושה תנצח את הסטרא אחרא ואת השטן. וכן יהיה “אזוי וועט זיין”! הפטיר ר’ שמחה, בביטחון העמוק שלו, “מ’דארף טאהן און טאהן” [= צריכים לעשות ולעשות] וכוח הרבי מחזק אותנו וילמדו תורה וחסידות.

המשך השיחה לא שמעתי, הזדרזתי ללכת לשיעור במסכת גיטין שנתנו ר’ יודל עבער או ברל קורניצער, בעזרת נשים ב’קליינעם מנין’ וחברי ליזער לאזרוב ב”נתקע גורארי”, הלל בן ר’ איצע דער מתמיד, יוסף בנשינקווצר, שמואל ודוד של חניא אלחנן מורזוב, אשר באטומר ששונקין, חלקע אזימוב, ובנו הגדול של ר’ שמואל לויטין ועוד.

 

במה עדיף הזגג על פני הגביר האדיר?

בתשרי, כאשר שהיתי בבית הרבי הריי”ץ זצ”ל בלנינגרד, הלכתי פעם למקווה ברחוב יעקאטערונסלווסקי קאנאל עם ש”ב ר’ חניע אלחנן מורוזוב, והיא סיפר לי אז את הסיפור הזה:

ר’ חניע הי’ השמש של הרבי הרש”ב זצ”ל. פעם אחת בא אל הרבי הנגיד החסיד הנדבן והמקושר אל הרבי הרש”ב בכל לבו נפשו ומאודו, ר’ שמואל גורארי’, וביקש מר’ חניע שיודיע לרבי הרש”ב שהוא בא.

כרגיל וכמקובל הי’ הרבי מכניס את ר’ שמואל גורארי’ ליחידות לפני אחרים, כי באותם ימים איומים של עתות מלחמה וביחוד מלחמת ‘הלבנים והאדומים’ והכנופיות של הקוזקים ימ”ש שעשו פרעות ושמות ל”ע במשכנות ישראל וצרות רבות נתכו על כלל ישראל ועל ישיבת ליובאוויטש שנדדה מחרב המלחמה עד בואכה רוסטוב על הנהר דון — הי’ הרש”ג מאנשים הקרובים ביותר לבית הרבי, ותמך בישיבה ובבית הרבי בעצה בממון ובהשתדלויות ובכל עניני מפעלי הרבי, בעבודה הציבורית הענפה שהרבי ניהל כמנהיג רוחני דגול ונערץ.

לכן, כאשר הגיע ר’ שמואל גורארי’, החסיד הנדבן הגיבור ויפה התואר שהקסים והדהים את כל רואהו ב’הדרת פנים’ של חסיד אמיתי ירא אלוקים וירא שמים, שחכמתו מאירה פניו — היה ברור כי יכנס תיכף ומיד ליחידות לרבי, וביחוד כאשר צרות ועניני כלל ישראל עומדים על הפרק.

ר’ חוניע מורוזוב ניגש לפתחו של חדר הרבי להודיע כי “שמואל בא”, ומה נדהם כאשר רק פתח את דלת החדר לאט לאט בזריזות ובזהירות כדרכו בקדש, והנה הרבי שואל אותו “חניע, מי מחכה לי עוד להיכנס אלי?”.

שאלה זו הייתה לפלא בעיניו של ר’ חוניע, כי — כך אמר לי ועיניו נוצצות מהתרגשות — שאלה מעין זו לא אנה ה’ לאזני מעודי ועד הרגע שנשאלתי…

ר’ חוניע ענה בהתלהבות כי “שמואל בא”, ובשפה רפה הוסיף כי גם שלמה חיים הזגג הגיע. למרבה הפתעתו, אמר הרבי: שיכנס קודם שלמה חיים דער גלעזער [= הזגג].

לשונו של ר’ חוניע נדבקה לחכו ושפתיו נאלמו, כאילו דברי הרבי נדחקו בגרונו כעצם קהה ונשארו תקועים… הוא נדהם לרגע, ואחר ענה בקול צרוד, יותר נכון מלמל: ר’ שלמה חיים יכנס ליחידות!

ר’ שמואל גורארי’ החוויר והסמיק, ונכנס לחדר התפילה, וכל הרואים והשומעים נשארו פעורי פה ושתוקי לשון לשמע ענין זה.

ר’ שלמה חיים זה, היה עני ואביון ובעל ייסורים — ילדים חולים, אישה רתוקה למטה במחלה בלתי ניתנת לריפוי, בנות שלא נשאו וילד אחד חרש — והוא בעצמו “א’ תהילים איד”, ומה הוא ומי עוד שהרבי העדיף אותו על פני ר’ שמואל גורארי’, הנגיד החסיד, אחד מורם מקהל חסידי ליובאוויטש, פלא ופלא!

אחרי רגעים ספורים, ממשיך לספר לי ר’ חוניע מורוזוב, יצא ר’ שלמה חיים, ונכנס ר’ שמואל גורארי’ כאריה פצוע, “וויא א לייב”…

זמן ממושך שהה ר’ שמואל ביחידות, וכל הציבור חיכה בקוצר רוח ובנשימה עצורה ובתמהון פנים לרגע בוא הרש”ג יצא מהיחידות מהרבי.

ר’ חוניע נעמד ברחוב הליניגראדי והטעים בריגוש רב את אשר התרחש באותם רגעים: כאשר הרש”ג יצא, הוא היה חיוור כשלג וכטיח לבן. “שומע אתה”, נגע ר’ חוניע במעילי המרופט והמיושן, “הוא היה ‘ווייס ווי א קאלאך’.

כולם הקיפוהו ביראת כבוד ובהבעה של תדהמה. הרש”ג התיישב, קנח את זיעתו ממצחו, העביר ידו על זקנו ובאנחה קלה סיפר היו וכה דבריו:

רק פסעתי פסיעותיי הראשונות ונעמדתי בפני כ”ק הרבי, הוא פנה אלי ברכות ואמר:

שמואל, אתה לומד חסידות — אולי יש לך אי פעם ‘פניה–נגיעה’?… אתה מתפלל — אולי יש לך לפעמים ‘פניה עצמית’?… אתה נגיד ונדיב לישיבה ולחסידים — אולי גם בזה יתכן שיש לך ‘א פניה’?… יש לך ‘גוטע קינדער’ [= בנים טובים], אתה מיוחס, אתה שמואל גורארי’ — אולי יש בכל העניינים האלו ‘א פניה’ ‘א נגיעה’?

אבל שלמה חיים “איז א בעל יסורים” (= הוא ‘בעל יסורים’) ולבעל יסורים אין ‘פניות’ (הנאה עצמית והרגשת עצמו) — ולכן הוא נכנס לפניך. זאת אומרת, הוא ה’בעל יסורים’ נמצא במדריגה ובמעלה יותר ממך, מר’ שמואל גורארי’!

ור’ חוניע מורוזוב השתתק עד שהגענו לשערי המקוה בלנינגרד.

רה”ח אלכסנדר בן–נון (בונין) זכה בצעירותו להיות מבאי ביתו של הרה”ק רבי לוי יצחק, אביו של הרבי מלך המשיח. לאחר שעלה לארץ הקודש, התיישב ברעננה, שם פתח יחד עם רעייתו מוסד לבנות בשם “ביתנו”.

הרב בן–נון נזכר כמה פעמים באגרות הקודש של הרבי, אם בקשר למוסד ברעננה, ואם בקשר לתפקידו כמפקח על בתי ספר של רשת אהלי יוסף יצחק באה”ק.

על פי הוראת הרבי, חיבר שני ספרים, ובהסכמת הרבי נקראו בשם ‘תורת הנפש ע”פ חב”ד’. בספר מובאים קטעי מאמרים מליקוטי תורה וממאמרי אדמו”ר הריי”צ, העוסקים רובם ככולם בעבודת התפילה, והוא מבאר (בגוף המאמר) בלשון רחבה מושגים עמוקים ורבים. ואכן, נושא עבודת התפילה עמד במרכז חייו כפי שמציין בנו בהקדמה לכרך ב’, וכפי שראיתי במו עיני.

כיצד זכיתי להכירו?

בשנת תש”מ זכיתי להתחיל ללמוד בישיבת תות”ל בכפר חב”ד. עדיין לא היו לי תפילין ר”ת, וכאשר הייתי מגיע לביקור אצל הורי שיחי’, שגרו אז ברעננה — לא יכולתי להישאר אצלם בימי החול כיוון שביום ראשון בבוקר הייתי צריך לחזור לישיבה ולקחת מאחד הבחורים את התפילין ר”ת (גם בשבת כבר היה קשה מאוד כי זו היתה שנת שמיטה והייתי מביא פירות וירקות מהכפר ואימי שתחי’ היתה מבשלת עבורי בנפרד).

אימי, שהכירה את הגב’ צפורה בן–נון, הציעה לי ללכת אליהם ולבדוק אולי יש להם תפילין דר”ת וכך לפתור את הבעיה. ואכן יום אחד דפקתי אצלם על הדלת והצגתי את עצמי. הם שמחו מאוד והזמינו אותי להיכנס ולהניח ר”ת.

הרב בן–נון כבר היה זקן וחלש מאוד. הוא סיפר לי שכמעט ואינו יוצא מהבית בגלל בעיות בליבו, אבל הוא הזמין אותי לבוא בכל פעם שאהיה ברעננה — גם כדי להניח ר”ת, וגם כדי לבקרו וללמוד איתו. ואכן זכיתי כמה פעמים ללמוד איתו תניא בשיטת הלימוד המיוחדת לו: הוא לא למד “כסדר” אלא לפי “עניינים” והיה “מדלג” ממקום למקום.

כמו כן ביקש ממני במפורש שלא אגיע אליהם בשבתות. שאלתי — מדוע? והוא הסביר שכל היום הוא מתפלל. לתמיהתי איך זה ייתכן? אמר לי מתוך ענווה שבצעירותו קיבל על עצמו לא לשבת בשעת התפילה, כי הרי איך אפשר לשבת בפני המלך? ומכיוון שקשה לו לעמוד הוא מתפלל קצת בעמידה ומתיישב לנוח וכך חוזר חלילה כל היום (האמת שגם ביום חול היה מתפלל באריכות רבה).

 

“האוצר”

בזכות התפילין דר”ת של הרב בן–נון, התאפשר לי להשאר בימות החול ברעננה, וכך זכיתי להיות בקיץ ברעננה ולארגן עם ילדי העיר פעילות של”ה (שיעורי לימוד הדת) שזה היה אז חידוש גדול.

חשוב לציין שבכל האזור לא גרו אז חב”דניקים מלבד משפחת בן–נון, והם עצמם נשארו לגור לפי הוראה מפורשת של הרבי מה”מ, זאת על אף שהם סיפרו לי שבכל מכתב לרבי הם מבקשים לעבור לירושלים ולגור ליד בתם.

באחד מביקוריי, הפתיע אותי הרב בן–נון ומסר לי קובץ דפים עם סיפורים וזכרונות שלו. הוא צירף מכתב לר’ מענדל פוטרפס וביקש ממני למסור לו את הכול.

מכיוון שראיתי את ה”אוצר” שבידי החלטתי קודם כל להעתיק הכל (לא היתה בהישג ידי מכונת צילום…), ואחר–כך למסור לר’ מענדל. אבל למרבה הבושה, כל הקובץ הלך לאיבוד… הייתי בטוח שזה נמצא בתוך הניירות שלי, חיפשתי ולא מצאתי.

והנה השנה עברתי דירה וכמובן מיינתי וסידרתי וזרקתי, ופתאום — מצאתי!

יש לי כעת את הזכות לבקש מחילה ברבים משני חסידים גדולים אלו ולפרסם את הדברים כפי שהרב בן–נון ביקש במכתבו וכפי שהרבי מה”מ הורה לו.

מכתב של ר’ אלכסנדר לר’ מענדל

ב”ה ג’ לסדר בשלח מוצאי יו”ד שבט תש”מ שנת השבע ושנת השלושים

לכ’ הרה”ח התמים המשפיע בישיבה תו”ת בכפ”ח, ר’ מנדל פוטרפס. שלום וברכה!

אחי ורעי הגדול, ידידי ומכובדי מאז, הרשימות שאני מגיש לפניך היו לעיני כ”ק אד”ש ושאלתי את כ”ק האם עלי לפרסם אותן בין אנ”ש ובישיבות וקיבלתי מענה מי”ג כסלו תש”מ בלשון זו: “ת”ח, ודבר בעתו”.

אי לזאת, מרשה אני לעצמי למסור לראות עיניו את הרשימות, ואם וכאשר ראוי ורצוי לפרסם אותן בין המשפיעים בהתוועדויות או לחלקם לתלמידים, ההחלטה בידי המשפיע ר”מ.

אני ממלא הוראת, ואולי עצת, כ”ק הרבי שליט”א, ולא לא מתוך יוהרה ח”ו, והיות שנשאר בידי רק עותק אחד, הרי אם הרשימות מתאימות, עליכם להדפיס בכל צורה שתמצאו, במספר הרצוי. והיה כאשר הרשימות אינן תואמות למי שצריך אותן, אנא ברוב אדיבותך החזק אותן בעוד חדשיים (או יותר מוקדם) לבחור ירון דותן מרעננה שלומד אצלי לעת מצוא ‘תניא’.

עקב מחלת לבי החמורה, מנותק אני זה שנתיים מאנ”ש, ולא עלה בידי לשמוע אף שיחה מהמשפיע, ולא להיות נוכח באף התוועדות וברור כי על זה לבי עלי דוויי.

הרבי הורה לי לכתוב ילקוט ‘תורת הנפש’ לפי חב”ד, זה שמו שנתן לו ואני מלקט קטעים שתכנם ‘עבודה’ ולא ‘השכלה’, כי יד שכלי קצרה. כי אני בודד.

הלקט הוא לפי הוראות אד”ש רק מלקו”ת ומאמרי הריי”צ, ולא יותר. גם ממספר מאמרי אד”ש משנת תשח”י. אני לומד חסידות וכותב. וכבר בידי כ-40 עמוד.

הרופאים עומדים על ‘נתוח לב פתוח’, והרבי כתב “להשתדל לדחות ניתוח לב פתוח, וה’ יצליחו”.  קיימתי כמובן הוראות אד”ש. אבל ללכת, ולדבר יותר משעה - איני יכול, כי לבי מפסיק לקלוט את הדם. ואסיים שאצליח בעזרת השי”ת ובברכת אד”ש, שאזכה את אנ”ש ברשימותיי, ולאריכות ימים ושנים טובות.

אם יענה לי - מה טוב.

תלמיד תו”ת מרוסיא, אלכסנדר זושא בן–נון.