בשבת זו, אנו מקבלים כוחות לדרך כולה, הדרך הישרה המוליכה אל הגאולה האמיתית והשלימה

בשבת זו, אנו מקבלים כוחות לדרך כולה, הדרך הישרה המוליכה אל הגאולה האמיתית והשלימה

ויעקב הלך לדרכו - ההכרזה שנשמעה שוב במוצאי שבת בראשית בליובאוויטש, בכל בתי הכנסת הקשורים ומחוברים לבית חיינו. ההכרזה שכמו מנהגים אחרים שהיו קיימים בעבר, זכתה להתחדשות ולהדגשה מיוחדת, ולביאורים רבים, מפי כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א.

אחרי הימים הנעלים של חודש תשרי, המשובע בכל והמשביע לכל, יראה, אהבה ושמחה בלי גבולות, אחרי כל אלה מגיע חודש מרחשון, חודש שנראה ‘אפרורי’ משהו, ואנו נזרקים בבת אחת משיא התרוממות הרוח, אל חיי השגרה היום יומיים. את הכח להמשיך ולהחדיר את כל מה שקיבלנו במשך חודש תשרי על פני השנה כולה, על פני עבודת ה’ ה”שגרתית”, בתוך חיי היום יום הפשוטים שלנו, את הכח הזה מבקשים לשאוב, להיזכר בקיומו ולעורר אותו באמצעות הכרזה זו.

ההליכה - זו המהות שלנו, כיהודים ובוודאי כחסידים. הנשמות נקראות “מהלכים” משום שאינן נותרות באותה דרגה, אלא אמורות להתעלות כל העת. היהודי הוא ‘מהלך’, משום שאסור לו להישאר במקום אחד, הוא חייב להתקדם כל הזמן. ועל אחת כמה וכמה חסיד, וכל מי שמקושר בדרך כלשהי אל כ”ק אדמו”ר מה”מ, לומד ממנו כי השאיפה למנוחה, לשלווה אינה קיימת בלקסיקון שלו, כל עוד נשאר משהו לעשות, צריך לעשות אותו, ואין רגע בו לא נשאר משהו לעשות, בוודאי כל עוד לא הגיעה הגאולה האמיתית והשלימה - וגם לאחר מכן.

כאשר התחנה הראשונה, כמו גם תחנת היעד של ההליכה, היא אצל הרבי, הרי שהדרך ברורה ולא צריך לחפש אותה. הדרך שהתחילה עוד קודם בריאת העולם, כפי שקראנו בשבת בראשית, ממנה שואבים כחות אל השנה כולה, כי “רוח אלוקים” שהייתה קודם בריאת העולם היא “רוחו של משיח”.

כאשר נמצאים אצל הרבי, לוקחים “צידה לדרך”, לוקחים מטענים של שמחה הפורצת כל גדר, של אמונה טהורה, תמימה ולוהטת. לוקחים את ההרגשה כי העולם וכל אשר בו אינם מהווים מציאות נפרדת מעולם הקדושה, אלא הם מסייעים בהכנות לגאולה השלימה.

כאשר יודעים שב–770 נמנצאים אצל הרבי, הרי ידיעה זו מוליכה אותך אל הדרך הנכונה, הדרך אותה התחיל הרבי בשנת תש”י (ואולי אף קודם לכן) ואשר נמשכת עד עצם היום הזה.

דרך אחת, ברורה וישרה מוליכה מי’ שבט תש”י ועד עתה, היא מתחילה בהגדרת תפקידנו כדור השביעי דור הגאולה, ובהכרזה “והוא יגאלנו”, ונמשכת בהודעה ובנבואה כי הכל ערוך ומוכן לגאולה, ובהכרזה “יחי המלך” - “יחי אדוננו” וכו’. זוהי בעצם הדרך הישרה בה מתנהל העולם כולו, מבראשית ועד לאחרית הימים.

בכל דרך יש תחנות, יש תחנות מאירות, יש תחנות כי סיבת העצירה או המעבר בהן נראות לעין, וישנן גם תחנות אחרות, הנראות חשוכות, ורק במאמץ מיוחד ניתן שלא ללכת בהן לאיבוד, ולא תמיד ברור לשם מה יש בהן צורך. גם בדרך שלנו יש תחנות רבות, בחלקן שמחנו ונהנינו לעצור, בחלקן עצרנו בלית ברירה, וחלק אחר היינו מעדיפים לשכוח. אולם גם אם לא תמיד ברור מה יש וניתן לעשות הרי שהיעד אינו משתנה, וממשיכים ללכת בדרך לגאולה השלימה.

שבת פרשת נח, בה אנו עומדים, היא תחנת תדלוק מיוחדת, אותה חידש כ”ק אדמו”ר מה”מ, במיוחד בשנים האחרונות. הוא מלמד אותנו כי נוסף לשבת בראשית, עליה ידעו גם בדורות הקודמים של רבותינו נשיאינו כי היא שבת מיוחדת, הרי שאנו עומדים בשבת כללית ומיוחדת. שבת בה מודגשת תחילת העבודה בפועל ממש, שבת שבה אנו יוצאים לדרך, ומקבלים את ה’דלק’ הגשמי והרוחני, הדרוש לדרך כולה.

נצא מחדש לדרך החדשה/ישנה ונזכה סוף כל סוף לראות את סיום הדרך, את היעד אליו נגיע, ההכרזה הנובעת מהכוונה והתכלית של הכל, הגאולה השלימה - יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך משיח לעולם ועד.