באווירת ימי הסליחות והרחמים, התיישבנו ל שיחה מעמיקה ומאלפת עם הגה”ח הרב משה קורנ

באווירת ימי הסליחות והרחמים, התיישבנו לשיחה מעמיקה ומאלפת עם הגה”ח הרב משה קורנוויץ, ר”מ בישיבת חב”ד הגדולה ורב בית כנסת חב”ד הר יונה נצרת עילית ומרבני “מכון הלכה חב”ד”, וביקשנו להתמקד במתחולל בעולמו הפנימי של החסיד בימי ההכנה לראש השנה ויום הכיפורים >> מהי “עבודת התפילה” ואיך מיישמים אותה, איזו תחושה וחוויה אמורים להרגיש וכיצד ניתן לחיות גאולה דרך אותיות התפילה, במה שונה התפילה של חסיד ב’דור השביעי’ ועל שלימות קבלת המלכות בראש השנה, וגם: מה הקשר בין “קבלת המלכות” למשל של ר’ הלל מפאריטש על שלושה סוגי חסידים? >> כעומד לפני המלך 

צילום: מנחם יונהחודש אלול מתקרב לקיצו, ראש השנה נותן את אותותיו ותכונה רבתית ניכרת, אך לרוב בעיקר בעגלת הקניות העמוסה ובאווירה החגיגית הממלאת את הבית… עומס העבודה וקצב החיים מקשים עלינו לעיתים להפנים ולתרגם לעולמנו הפנימי את קול השופר המעורר לתשובה. הרי לא באמת משנה כמה הספקנו לעלעל במאמרי “אני לדודי”, תמיד מקונן החשש הכנה של “לא להגיע מוכן”…

לשם כך התיישבנו לשיחה עם הגה”ח הרב משה קורנוויץ, מורה–צדק ורב בית כנסת חב”ד הר יונה נצרת עילית ומרבני “מכון הלכה חב”ד”, וביקשנו לשוחח על ימי ראש–השנה ויום–הכיפורים מבעד למשקפיו של חסיד. מהר מאוד הבנו כי הזרקור העיקרי בימים אלה מופנה - איך–לא? - לעולם התפילה.

בימים שאנו מבקשים ומאחלים כתיבה וחתימה טובה לקראת השנה החדשה, בימים שעלינו לקבל מחדש את מלכותו של הקב”ה, צמד המילים “עבודת התפילה”, מקבל משמעות עכשווית בהרבה.

לאורך השיחה ביקשנו להבין מהי “עבודת התפילה”; חשיבותה ומרכזיותה בתורת החסידות; איך מיישמים את ה’עבודה’ ברמה המעשית; מהי התחושה והחוויה שאמורים להרגיש בעת התפילה ולאחריה; על החלל שנוצר בליבו של חסיד שאינו משקיע מחשבה והתבוננות בתפילה; כיצד ניתן לחיות גאולה דרך אותיות התפילה; במה שונה התפילה של חסיד ב’דור השביעי’; וגם: על קבלת עול מלכות שמיים בראש השנה ושלימותה בקבלת מלכותו של הרבי כמלך המשיח מהרה יגלה אכי”ר.

עבודת התפילה בראש השנה

אנו נמצאים בשלהי חודש אלול ומתקרבים לימים הנוראים. במה בא לידי ביטוי אופי העבודה המיוחד והעיקרי של חסיד בתקופה זו בשנה?

הרבי הריי”צ כותב שישנם שלשה חדשים בשנה, שהם מיוחדים לעבודת החסידות. החל מח”י באלול ועד לי”ט כסלו. הרבי הריי”צ ממשיך וכותב שהם ימי רצון על תורת חב”ד, וזהו הזמן המוכשר והמתאים ביותר להשקיע בעבודת התפילה.

לראש השנה בפרט יש שייכות מיוחדת לעבודת התפילה. די אם נזכר בשיחת הדבר–מלכות של פרשת נצבים–וילך תנש”א, שם כותב הרבי, בהערה 19: “להעיר מהידוע על דבר גודל הפלאת עבודתם של רבותינו נשיאינו בתפלת ערבית דליל א’ דראש השנה (כפי שראינו אצל כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, ממלא מקום אביו כ”ק אדנ”ע, וכל רבותינו נשיאינו שלפני זה), ומזה מובן שמעין זה ושמץ מנהו צריך להיות גם אצל כל אחד ואחד מהחסידים”.

מכאן אנו למדים שהעניין של להאריך בתפילה הראשונה של השנה, על כל פנים ב’משהו’, זה לא דבר ששייך רק ליחידי סגולה ולחסידים רמי מעלה, אלא זו הוראה לכל אחד ואחד מאיתנו.

ישנו ביטוי נוסף של הרבי על כך שראש השנה הוא אחד הימים שבהם נמצאים הכי הרבה זמן בבית הכנסת. במקום ובזמן של תפילה.

הרי לנו, שבזמנים הללו של הימים הנוראים, ישנו דגש מיוחד ועיקרי על עבודת התפילה. אם בכל השנה התפילה זה יסוד חשוב ונצרך בחייו של יהודי וחסיד, על אחת כמה וכמה בימים אלו - שבהם העיקר הוא ההימצאות בבית הכנסת לתפילה, הרי שבמשך פרק הזמן הזה, חשיבות העבודה היא בעיקר על עבודת התפילה.

 

ברשותכם נרצה להבין במילים פשוטות: מהי “עבודת התפילה”?

עבודת התפילה זו עבודה שמגיעה מהמקום הכי אישי ואינדיבידואלי שקיים בי, ועניינה הוא לעורר את הרגש העצמי לעבוד את השם ולקיים את רצונו. הרגש, הוא הכוח החזק ביותר באדם, הוא הכוח שמוביל ומניע אותו לפעול ולעשות. בכל דבר שאנחנו עושים, יש רגש ותחושה שהובילו אותנו אליו. אהבת הדבר גורמת לנו לרצות להתחבר ולהתקשר אליו, ואילו יראה מונעת ממנו לעשות דברים שמי שמטיל עלינו מורא לא מעוניין שנעשה.

בספר התניא מוסבר בהרחבה, שאחת השאיפות הגדולות של יהודי צריכה להיות - שתהיה לו אהבת השם ויראת השם. פעמים רבות חוזר ומציין הרבי שליט”א את תורת הבעש”ט, שהציווי “בא אל התיבה” בפרשת נח, הוא ציווי לכל יהודי בכל דור: בא אל תיבות התורה והתפילה. תכנס אל תוך המילים שאתה מוציא מפיך בעת התפילה.

כאשר יהודי עובד עם כוחות הנפש שלו ודרך אותיות התפילה מתבונן בגדלות הבורא ובקשר שלו אליו, הוא מצליח לפעול בעצמו ולעורר בתוכו רגש של יראה או לחילופין רגש של אהבה לקדוש ברוך הוא.

עבודה של שינוי פנימי

עד כמה יסודית היא עבודה זו בחייו של חסיד ומה חידשה בכך תורת החסידות?

עבודת התפילה הינה אבן יסוד בעבודתו ובהנהגתו של כל חסיד. אין כמו תורת החסידות שמדגישה כל כך את עניין עבודת השם של יהודי. זוהי הרי ליבת ויסוד השיטה שייסד מורנו הבעל שם טוב. זה גם מה שהכריע אצל אדמו”ר הזקן להחליט לנסוע למעזריטש ולא לוילנא, “והרי ללמוד אני יודע קצת, אבל להתפלל אני לא יודע…”.

על מנת להבין את ההדגשה החסידית, נקדים תחילה שבכללות יש שלושה מצבים בתפילתו של יהודי:

יכולה להיות תפילה בדרגה הנמוכה ביותר של ‘מצוות אנשים מלומדה’ - אומרים את מילות התפילה כמו מתוך קלטת קבועה שחוזרת על עצמה בכל יום. ללא חשק, ללא כוונה, וללא התלהבות. על תפילה מסוג זה כבר אמרו חז”ל “תפילה בלא כוונה - כגוף בלא נשמה”.

הדרגה האמצעית, היא תפילה עם כוונה כללית של “דע לפני מי אתה עומד”. כאשר יהודי ניגש להתפלל, אין הוא מדקלם את המילים ללא מחשבה מינימלית, אלא הוא משתדל לכוון באופן כללי בפירושם הפשוט של המילים ולכוון בתפילתו שעומד כעת לפני הקב”ה.

- על סוג כזה של תפילה, מביא הרבי באחת השיחות את הכתוב ברמב”ם שישנם דברים המעכבים את התפילה - שבלעדיהם התפילה אינה נקראת תפילה - ואחד מאותם הדברים היא הכוונה בתפילה. יהודי שמתפלל בלי כוונה, לא עלתה לו התפילה. מה על יהודי לכוון? מסביר הרבי שהכוונה היא שיהודי יידע וירגיש לפני מי מתפללים. לולא הרגשה זו, שיש בורא לעולם ואליו אני מתפלל, לא יצא היהודי ידי חובתו בתפילה.

[זו גם הסיבה שחסידים מאחרים את זמן התפילה: בלי העבודה שלפני התפילה - בלימוד החסידות ובהתבוננות - לא ניתן להגיע לאותה כוונה. אשר על כן, עדיף לאחר מעט את זמן התפילה, מאשר להפסיד את התפילה עצמה].

הדרגה הגבוהה ביותר היא ‘עבודת התפילה’ שחסידות דורשת. מה עניינה ומדוע היא נקראת ‘עבודה’? עבודה זה מלשון ‘לעבד’. לעבד את עצמי; את כוחות הנפש שלי; את הפנימיות שלי. ועניינה שכוחות הנפש והפנימיות שלי יהיו קשורים ומחוברים לה’.

בריבוי מקומות בתורת החסידות מזכירים את מאמר הגמרא שתפילה היא מלשון ‘תופל כלי חרס’. את כלי החרס היו צריכים להדביק ולחבר מחלקים שונים ורבים, וכך גם בתפילה - עלינו לחבר את כל החלקים שלנו לקב”ה ולעבד את ה’כלי’ למצב שונה ואחר ממה שהיה קודם לכן.

גם כן מוזכר פעמים רבות שתפילה היא מלשון פלל/פלילים - מריבה. כשאדם מתפלל הוא צריך לריב ולהיאבק עם הנפש הבהמית, בעקבות העבודה שהוא עובד בפנימיותו בתפילה, נוצר מאבק.

עבודה זו של שינוי פנימי ויסודי, זוהי “עבודת התפילה” עליה מדובר בספרי החסידות. אל לנו להסתפק בידיעה הכללית שיש הקב”ה ושהוא ברא את העולם ונתן תורה ומצוות וכו’, אלא יתירה מזאת, עלינו לעבוד ולפעול שדברים אלו יכנסו ויחדרו בפנימיות הנפש עד שיחוללו בנו שינוי עמוק ואמיתי. מה שיכול לקרות רק באמצעות תפילה בדרגה זו.

אור באותיות התפילה

איך מיישמים את ה’עבודה’ הזו ברמה המעשית?

ראשית צריכים להבין את המילים שמוציאים מהפה, להתבונן ולהשקיע מחשבה במשמעותן. כך שכל האישיות שלנו תהיה עסוקה ומונחת בתפילה. למעשה, זו העבודה הנדרשת וזהו ה’עיבוד’ שאותו אנו עוברים על ידי שנכנסים לתוך תיבות התורה והתפילה.

לאמיתו של דבר, יהודי לא יכול לעבוד את ה’ רק בכוחותיו הטבעיים, הדרך היחידה שלו להתקשר לה’ ולעובדו עד שתאיר בו גילוי אלוקי, היא רק על ידי אותיות התורה והתפילה. כפי שהזכרנו את פירוש הבעש”ט: בא אל התיבה. תכניס את עצמך; את הפנימיות שלך; את העצמיות שלך לתוך אותיות התפילה.

הסבר לכך ניתן למצוא בתורת החסידות המבארת ש’אות’ הוא מלשון ‘אתא בוקר’. גילוי האור. כל אות בתפילה מכילה בתוכה גילוי אור אלוקי. כאשר אנו עובדים עם עצמנו ופועל בעצמנו, אזי אנו יכולים להכניס לתוכנו את האור שנמצא באותן אותיות. רק דבר זה אכן פועל שינוי פנימי.

המעניין הוא, שאת הנקודה הזו - המכירה במיעוט כוחנו לעבודה בכוח עצמנו בלבד - אנו אומרים בכל יום בברכת “ברוך שאמר”: “…המהולל בפה עמו, משובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו, ובשירי דוד עבדך נהללך ה’ אלוקינו”. הקב”ה אמנם משובח בפינו ומפואר בלשוננו, אך הדרך היחידה לעשות זאת היא על ידי “שירי דוד עבדך”. לולא מילותיו הקדושות של דוד המלך ונוסח התפילה שחיברו אנשי כנסת הגדולה, לא נוכל להתחבר לה’ בצורה שאכן תפעל בנו את השינוי המיוחל.

חשוב להבהיר: הדרגה הזו, של להרגיש בכל מילה ובכל אות בתפילה את האור האלוקי שבה, היא דרגה נעלית וגבוהה מאוד. בשיחותיו של הרבי גם מוזכר שלאו דווקא תמיד נרגיש ונראה בכל יום ובכל תפילה רגילה, את האור הנמצא בכל אות בתפילה.

רגש של אהבה ויראה

יש תחושה וחוויה מסוימת שאמורים להרגיש כשמתפללים באופן כזה?

התחושה הכללית שאמורה להיות לנו בעת התפילה, היא תחושה שמשהו ‘זז’ בתוכנו. שנרגיש שברבדים העמוקים שלנו משהו השתנה. שהרגש שלנו לה’ הושפע ממילות התפילה שאותם אמרנו, בם התעמקנו, אליהם התחברנו ואלו שיצרו בתוכנו רגש של שייכות, רגש של אהבה ויראה.

אדם שמתפלל באופן כזה, הנהגתו ותחושותיו מוליכים אותו בדרך ממילא לדברים קדושים וטהורים כמו הידבקות בבורא ורצון להתקשר ולהתחבר אליו. הוא אדם שכל שאיפותיו, רצונותיו ומעשיו יהיו חדורים באלוקות.

תפילה היא הדרך שלנו לפתח רגש של אהבה לה’ ויראה ממנו. כאשר אנו מתבוננים בתיבות התפילה וחושבים על גדלות הבורא ועל הבריאה העצומה שברא, בדרך ממילא מתעורר בנו רגש של אהבה לה’ על כל הטוב שברא בעולמנו, ובד בבד מתחזק בנו רגש היראה ממנו. אלו שתי הרגשות והתחושות שמובילים את האדם לכיוון הרצוי והטוב.

בעניין זה כדאי להזכיר את הסיפור על ר’ הלל מפאריטש, שהיה ידוע בחומרותיו ובהידוריו, שאמר פעם שכל מטרת החומרות היתירות וההידורים הרבים שהוא נטל על עצמו, הם בכדי ש”יהיה מונח אצלו ווארט של חסידות”. דהיינו, הוא מחפש כל העת לזכך יותר ויותר את רצונותיו ושאיפותיו, כדי שדברי החסידות יוכלו לשכון בתוכו לבטח.

יהודי שמתבונן ומתעמק במילות התפילה, מגלה שיש בהן עולם ומלואו. למשל, כשמתבוננים בפסוק “הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו . . לבני ישראל עם קרובו”, מבינים שהקב”ה הנעלה כל כך, אשר כבודו על כל השמים והארץ, בחר להרים את קרנו של העם היהודי, עם קרובו. זהו מזמור שממחיש עד כמה אפשר לעורר רגש עוצמתי של אהבה לה’, ובד בבד להותיר מקום לרגש היראה.

הרבי הריי”צ כותב ש”דרכי החסידים שמכניסים אור בבית, היא עבודת התפילה”. עבודת התפילה אמיתית משפיעה ומקרינה על הבית ועל כל הסביבה. ברגע שהתפילה פעלה בי והעניקה לי רגש באלוקות, אהבה ויראה, הסביבה שלי כולה תושפע מכך.

עניין זה מתקשר גם לשירה בתפילה, נקודה שעליה עורר הרבי בדבר–מלכות פרשת בשלח תשנ”ב: ניגון הוא ביטוי של רגש. בניגון גופא ישנו הרובד הפנימי - שהנקודה הפנימית שלי מזדעקת וזה בא לידי ביטוי בניגון שפורץ, וישנו הרובד החיצוני יותר - שהניגון בא לעורר את הנקודה הפנימית, הרדומה עדיין. זהו העניין של ניגון בתפילה החסידית. שגם ברובד הפנימי והעמוק וגם ברובד החיצוני וה’קבלת–עול’ניק’ יהיה ניכר השינוי שנוצר על ידי עבודת התפילה.

לעצור, ולהשקיע

בפועל, איך גורמים לתפילה להיראות כראוי?

דבר ראשון להשקיע. לא לקבל את הדברים כמובנים מאליהם.

נתחיל מההכנה לתפילה. יש לעצור ולהתכונן. להפסיק את שיטפון החיים ולהבין שאני כעת הולך לעמוד ולהתקשר עם הבורא. לחשוב על כך מעט, להבין (ולו מעט מזעיר) את גודל העניין ולהפנים שבשביל כך צריכים להתכונן.

ההכנה מתבטאת בשלושה שלבים:

השלב הראשון הינו ‘סור מרע’ - מקווה. ללכת למקווה, לטבול ולהיטהר ובעיקר להסיר מעצמנו את הקליפות שמפריעות לנו להתקרב ולהתחבר.

השלב השני לאחר מכן מתחיל ב’עשה טוב’ - נשים כמה מטבעות בקופת הצדקה. זה מעורר השפעת שפע מלמעלה, כך ע”פ דברי אדמו”ר הזקן. וכמובן לימוד החסידות. בלימוד חסידות אנו מעוררים מחדש את אותם רבדים פנימיים ונסתרים בנפשנו ומכינים אותם לגילוי האור במהלך התפילה.

לאחר מכן בא השלב השלישי - ההתבוננות. במשנה נאמר “אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש”. כבר נפסק שצריכים להתבונן בגדלות הא–ל ושפלות האדם. בחסידות נאמרו ביאורים רבים מספור על מהותה של ההתבוננות, אך אנו נתמקד במובן הפשוט ביותר של המשפט: לחשוב ולהרהר עד כמה גדול ריחוק הערך בין הבורא לביננו. הרבי מציין שבדורנו יש לשים לב בעיקר על גדלות הבורא - השגחתו התמידית על הנבראים ורום מעלתו - ופחות על שפלות האדם. יש להשקיע במחשבה זו כל אחד לפום שיעורא דיליה, מי יותר זמן ומי פחות, אבל להשקיע ולהרהר בדבר (ולו לחמש שניות - אבל מחשבה אמיתית ולא כדי ‘לצאת ידי חובה’).

לאחר ההכנה הראויה, היהודי כבר עומד בקרן אורה ומוכן להיכנס לתוך תיבות התורה והתפילה.

לעצור, ולהשקיע

יושב לו יהודי שוקד בתורה, מקיים מצוות בהידור, טובל במקווה לפני התפילה, יוצא ל’מבצעים’ מידי יום שישי. מה יתווסף לו על־ידי עבודת התפילה? או במילים אחרות: מהו החלל שנוצר בליבו של חסיד שאינו משקיע מחשבה והתבוננות בתפילה?

בשיחת ה’דבר מלכות’ פרשת תבוא תנש”א, הרבי מסביר בהרחבה שכל יהודי הוא ביכורים לפני ה’ אלוקיכם. כל יהודי צריך להיות שלם בכל פעולותיו - בדיוק כמו ביכורים שצריכים להיות בשלימות. אצל יהודי אין דבר כזה שהחלקים החיצוניים שלו עושים את עבודתם ואילו החלק הפנימי יותר נשאר בלא כלום. השלימות מתבטאת בהפיכת האדם כולו, הן החיצוניות שלו והן הפנימיות שלו, למשכן לה’.

אדמו”ר הזקן בתניא, בפרק לח ואילך, מסביר נקודה מאוד יסודית. אנחנו הרי יודעים שישנו דגש מאוד חזק על מעשה בפועל - ‘המעשה הוא העיקר’ וכו’, ואם כך נשאלת השאלה: מה פשר ההדגשה היתירה שיש בכוונת המצוות? מה רע בכך שיהודי יעשה את הדברים בקבלת עול מוחלטת, ללא כל עירוב של רגש פנימי, ובכך ימלא את מטרתו ושליחותו בעולם?

מבאר אדמו”ר הזקן שיש להבדיל בין הקיום הפיזי של המצוות לבין האור שהן משרות בעולם. הקיום הבסיסי של המצווה אכן יכול להיות בלי כל כוונה, אך כדי שהאור האלוקי ישרה בעולם ויחדור בו, לשם כך חייבת להיות כוונת המצוות.

לענייננו: השלימות של עבודת האדם, לא יכולה לבוא לידי קיום ללא עבודת התפילה. לא ייתכן שחסיד יוכל לקיים ולהשלים את עבודתו בעולם בעשיית דירה לו יתברך בתחתונים, אם לא ישקיע בהשראת האור בעולם על–ידי עבודת התפילה. שליח של הרבי, אם רק ישקיע מעט בעבודה פנימית בעת התפילה, אזי יעורר הוא את נפשו וההשפעה שלו על הסביבה תהיה חזקה הרבה יותר.

חסיד שלא משקיע בכך, לא יוכל להשפיע על הסביבה במידה הרצויה. אנו צריכים להיות שלוחים של כל העולם. להשפיע ולהעלות את העולם כולו. בשביל לעורר יהודי שנמצא במקום נחות ממך, לא די בכך שה’עצם’ שלך קיים. עליך להיות ‘מאיר’ ורק כך תוכל להאיר את הזולת.

כל אחד יכול!

ומה יעשה אדם שאינו חש עצמו מסוגל לעבודה זו? האומנם יכול כל יהודי להתפלל ולהרגיש את נשמתו הקדושה?

חסידות מלמדת אותנו שהאדם צריך ויכול להשתנות. יש אמנם אנשים שמטבעם יותר קל להם לשקוע בעמקות המחשבה ובהתבוננות ראויה, ויש אנשים שקשה להם יותר. אך זו לא סיבה לוותר על כך, ואדרבה.

תפילה מתוך עבודה משפיעה לשני הכיוונים. גם עוזרת ומסייעת להתגבר על ניסיונות בעולם הזה ועל דברים שמפריעים להתקרב לקב”ה, וגם ובעיקר משרה אור אלוקי במקום שקודם לכן היה נעדר אור. מסיבה זו צריך כל אדם לעסוק בתפילה מתוך עבודה, גם יהודי שזכה ואין לו כל ניסיונות. כי כאמור, עבודת התפילה אינה רק ‘סור מרע’, אלא גם ‘עשה טוב’ - משפיעה ומאירה באור ה’.

הדברים שאמרנו אינם בגדר רעיון נחמד או תיאוריה מעניינת. אלו דברים שבכל יום. אברכים שלומדים חסידות לפני התפילה ומתפללים כראוי ובמתינות ראויה, היום שלהם הינו יום טוב יותר ומאוזן יותר. הם יוצאים לעולם עם ‘תחמושת’ רוחנית שמסייעת להם בכל דבר שמנסה להסיט אותם מן הדרך. לעומת זאת, אחרים ש’חוטפים’ תפילה לפני היציאה לעבודה, הניסיונות שלהם קשים לאין שיעור ואצלם מורגש ביותר היעדר האור.

מה לעשות ש”עבודת התפילה” פוגשים יותר בסיפורי חסידים מאשר בבתי כנסת…  וכי אפשר להשוות את עבודת התפילה של חסידי הדורות הקודמים לתפילה של חסידי הדור השביעי?

בוודאי שהדורות שונים אלו מאלו. ההשגות החסידיות של חסיד מתקופת אדמו”ר הזקן, שונות לחלוטין מן ההשגות של חסיד בתקופתנו. על כך אין חולק.

אבל בנוגע למהות עבודת התפילה? עבודת התפילה היא עבודה פנימית של יהודי שדרך זה הוא אוהב וירא מהשם. לכן, אל לנו לעשות השוואות לדורות אחרים. על כל יהודי לעשות את המוטל עליו, ובכוחו לעורר את נשמתו עם הדברים שמעוררים אותה ולהתחזק ברגש הקרבה לאלוקות לפי המוחין והמידות שלו.

בכל זאת, אין שוני ביחס הכללי ל’עבודת התפילה’ בין הדורות?

במהות ודאי שאין הבדל, אך בגישה כן. הרבי מציין את הנאמר בשולחן ערוך שקודם התפילה יש להתבונן “בגדלות הבורא ושפלות האדם”,  ומסביר שהיום עלינו לשים את הדגש יותר על “גדלות הבורא” ופחות על “שפלות האדם”.

בדורנו הרבי מלמד אותנו להתרומם ולעלות למעלה במקום לרדת למטה. הן במאמרי החסידות, בהם הרבי מדבר על העניינים הנעלים ביותר, הן בתביעה שכל אחד לא רק ילמד חסידות, אלא גם יחדש בחסידות והן ביחס הכללי אל היהודים בדורנו - כיהודים של ימות המשיח.

אך חשוב להבהיר נקודה חשובה בתחום עבודת התפילה: לא לשגות בדמיונות. דווקא בגלל הדרישה והתביעה מכל אחד ואחד לעסוק בעבודת התפילה, קל מאוד לתפוס את החיצוניות של הדברים, להתנענע שעות ארוכות כאשר בתוך הפנימיות אין האדם חש מאומה. על אנשים אלו אמר אדמו”ר הרש”ב, שהם מטפסים על קירות חלקים. יש להתנהג כפי הדרגה האמיתית ותמיד לשאוף ליותר ולהשקיע ללא הרף.

כל התפילה - גאולה!

כיצד ניתן לחיות גאולה דרך אותיות התפילה?

השאלה אינה במקומה. לא צריך לשאול איך ניתן לחיות גאולה דרך התפילה, אלא אם יש משהו בתפילה שלא מתקשר לגאולה… כל עניין התפילה זה לבקש ולדרוש שיהיה גילוי ה’ בעולם באופן המושלם ביותר כפי שיהיה בגאולה, אז נזכה ש”ונגלה כבוד ה’ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה’ דיבר”.

בכלל, אם נשים לב, נגלה לכל אורך התפילה גאולה ומשיח. מתחיל מ’קדש את שמך בעולמך . . והושיענו בקרוב למען שמך’, עובר דרך ‘קבץ נפוצות קוויך’, ממשיך ב’אז ישיר’ שחסידים נהגו לאמרו מילה במילה, בגלל הנאמר בזוהר שכל כולו מרמז על הגאולה, וכלה בשמונה פעמים ‘אמת’ בברכות קריאת שמע, שמבואר שלא מסתפקים בארבע - כנגד שם הוי’ בזמן הזה, אלא דורשים עוד ארבע פעמים - שמרמזים על שלימות גילוי ה’אמת’ בגאולה.

בולט באופן מיוחד בשיא התפילה של ‘שמע ישראל’ - שפירוש המילות הכי פשוט שלו כפי שרש”י מסביר בפירושו על התורה: ה’ שהוא אלוקינו עתה, ולא אלוקי העובדי כוכבים, הוא עתיד להיות ה’ אחד בגאולה השלימה. וממשיך בתפילת ‘שמונה עשרה’ ששליש מהן בקשות על הגאולה.

כאשר נבין את כל מה שהרבי אומר שצריך להתחיל לחיות גאולה, נתחיל לעבוד כדי לחוש זאת. והעבודה היא עבודת התפילה, בה ניתן להתחיל לחוש את אור ה’ המתגלה בעולם - מעין ודוגמת האור שיהיה בגאולה.

מי שבאמת אוהב את ה’ ורוצה לגאול אותו מהגלות הזו, צריך להפוך את העולם. פשוטו כמשמעו. להפוך את העולם שהוא העלם, לעולם של גילוי אלוקות.

מתפילה יומיומית - לתפילת ראש השנה

אחרי שהבנו את מהותה וחשיבותה הכללית של ‘עבודת התפילה’ בפרט בדורנו, מה מייחד את התפילה בראש השנה לשאר ימות השנה?

בכל ימות השנה אנו נדרשים לקבל על עצמנו עול מלכות שמים, אך בראש השנה, היום הכללי ביותר של השנה, העבודה היא בדרגה נעלית הרבה יותר - עבודה של קבלת המלכות עצמה, בו אנו מכתירים את הקב”ה ומעוררים בו את הרצון הקיומי למלוך על העולם.

הדבר מתבטא גם בהנהגות המעשיות: להרבות באמירת תהלים ומיעוט דברי חולין, הכול כדי לעורר אצל המלך את הרצון למלוך. לולא רצון זה והמלכת המלך בראש השנה, אין למה ולמי לעבוד במהלך השנה כולה.

בשנת תשנ”ב, כאשר הרבי גילה לנו שאין המדובר יותר בהמלכה ‘רגילה’ לעוד שנה כפי שהיה עד כה, אלא המלכת הקב”ה למלך בגלוי בהתגלותו של משיח, הדבר מקבל משנה תוקף. כי ראש השנה הופך להיות היום הכללי ביותר, לא רק של שנת תשע”ז, אלא של כל מהלך ההיסטוריה וקיום העולם. העבודה, אם כן, בראש השנה הינה במידה כפולה. ביום הזה מעוררים את רצון המלך למלוך בגלוי בעולם כפי שיהיה בגאולה.

לא זו אף זו, מוסבר בחסידות שכל העבודה של קבלת עול במשך השנה כולה, נובעת מהעבודה של קבלת המלכות בראש השנה. זוהי הנקודה שכוללת בתוכה את כל הפרטים. יחידה.

לאחר מכן ממשיכים בעבודה של עשרת ימי תשובה. “דרשו ה’ בהימצאו”. אחרי שיש לנו את הנקודה העצמית של קבלת המלכות, אנו צריכים להוריד אותה לכל כוחות הנפש. להוציא את האור מהעלם ולהלבישו בכל עשרת הספירות.

ואז מגיעים לשיא השיאים - יום הכיפורים. אם בראש השנה העבודה מתבטאת במעשים חיצוניים - יום הכיפורים זהו למעשה הפנימיות של ראש השנה. אין דגש על העם שדורשים את המלוכה, אלא על המלך עצמו שרוצה למלוך, ואף סולח על כל העוונות.

בראש השנה אין מזכירים על העוונות, כי רוצים לעורר את הרצון למלוכה ועל כן מעלימים כל דבר שיכול להעיב על הרצון למלוכה, לעומת זאת ביום כיפור, אז החיבור של יהודי עם הקב”ה הוא כל כך עצמי, שאפילו העוונות לא יכולים לערער את חוזקו ותוקפו.

עניין זה של מחילת העוונות, קשור במיוחד לגאולה. אדמו”ר המהר”ש כותב באחד ממאמריו שנפילת אפים שבכל יום היא שורש הגאולה שבתפילה, כי הכח לרדת למטה (נפילת אפים) ודווקא שם לפעול את הסליחה, הוא הכח של הגאולה. וכן הוא גם בנוגע ליום הכיפורים.

קבלת המלכות - לציית לדברי הרבי

בערב ראש השנה תשנ”ב, אומר הרבי כי העבודה הנדרשת בראש השנה - קבלת מלכות שמים - קשורה ומתגלית על ידי מלך המשיח. במה זה מתבטא?

זהו העניין העיקרי בעבודת “קבלת המלכות”. ישנה מצוות עשה של “ולדבקה בו” ודרשו חז”ל ו’כי אפשר לדבקה בו?’ - אלא הדבק בחכמים ותלמידיהם. בשיחות י”א שבט תשכ”א האריך הרבי לבאר על פי זה, שלהידבק ברבי זה מצוות עשה מדאורייתא.

קבלת המלכות כדבעי הוא להתמסר לשליחו של הקב”ה. בזה אנו מראים ומוכיחים שאנחנו באמת קיבלנו על עצמנו את מלכותו בכל אשר יגזור עלינו. נמצא שבלי קבלת מלכותו של הרבי מלך המשיח, חסר בשלימות קבלת מלכותו של הקב”ה, כי הא בהא תליא.

עדיין לפעמים “עס קומט אן שווער” - זה מגיע בקושי רב…

מסתבר שזה תלוי במידת ההתקשרות של חסיד לרבי.

ישנו מאמר של ר’ הלל מפאריטש, ד”ה איתא בפסיקתא רבה, בו מבאר שעניין הגלות משול כמו אבא שמלמד את בנו תורה, ובאמצע הלימוד ‘מעלים’ את שכלו מבנו, על מנת שיוכל ללמוד בעצמו שכל חדש על מנת ללמדו לאחר מכן את בנו. למראית העין נראה ששכלו של האב נעלם מבנו, אך לאמיתו של דבר זהו בשביל הגילוי החדש.

כך מבאר ר’ הלל את “ג’ דפורענותא” [שלושת השבועות בין י”ז תמוז ותשעה באב], ואת “ז’ דנחמתא” [שבע השבתות בין תשעה באב לראש השנה]: ג’ דפורענותא זו תקופת ההעלם וז’ דנחמתא זה הגילוי שמגיע לשיאו בראש השנה, שאז מבין הילד שכל סיבת ההעלם הוא בשביל הגילוי.

אך בכדי שהתלמיד יוכל לקבל מהרב את השכל החדש, הוא צריך להיות מסור ונתון לרבו באמת. וכאן מתחיל ר’ הלל למנות שלוש דרגות בחסיד:

הדרגה הראשונה היא חסיד שמקבל מרבו את מה שמשיג בכלי שכלו. דברים שמעל ליכולת ההבנה שלו הוא לא מסוגל להכיל. תלמיד זה ודאי שלא יכול לקבל את התורה החדשה שיאמר רבו.

הדרגה השנייה היא חסיד שלומד ושונה את דברי הרב, אבל ההבנה שלו מבוססת על השכל הישר שלו באותו אופן לו הורגל קודם לכן. גם תלמיד זה לא יוכל לקבל את התורה החדשה.

רק הדרגה השלישית, חסיד שהוא ‘מקבל’ אמיתי, שמוכן בקבלת עול לבטל את מציאותו ולקבל את כל דברי הרב כפי שהם, ולא משנה מה יהיו דברי הרב בהתאם לקיבולת השכלית שלו, רק הוא ראוי ויכול לקבל את התורה החדשה.

“קבלת המלכות” זה לקבל את מה שהמלך מורה ואומר ולא להגביל את דבר המלכות לפי כלי ההבנה המצומצמים שלי. ר’ הלל מתאר את התלמיד השלישי כמי ש”מניח ומסלק ידיעותיו הקודמים”. על תלמיד נאמן לרבו לציית לכל הדברים, אף החדשים והנראים סתומים, מבלי להשמיט ולנסות להתאים את הדברים לפי הגדרות שכלו.

“קבלת המלכות” פירושה לציית לדברי הרבי בכל העניינים. הן הכלליים - כפרסום בשורת הגאולה וכו’ והן הפרטיים. - ו”ידע כל איניש בנפשיה” מה הרבי דורש ממנו. עליו לדעת את דברי רבו על פי כוונת רבו בלבד ולא על פי רצונו וידיעתו שלו.

בחסידות נאמר על משיח שהוא הולך ומתעלם בעצמותו. משיח הוא בדרגת פנימיות עתיק. מצד עצמו הוא נעלה הרבה יותר מבחינת המלכות וההשפעה. ולכן, כדי שירצה למלוך, התפקיד שלנו, העם, החסידים, לעורר אותו למלוך ולרצות בו כמלך. “ומלכותו ברצון קיבלו עליהם”.

איפה זה מתורגם ‘טאפארו דא פלאחו’, בחשבון נפש למעשה בפועל?

בעת כתיבת פדיון–נפש בערב ראש השנה, צריך להתבונן ‘האם התנהגתי בהתאם לרצונו ודרישתו של הרבי, המלך?’ / ‘האם הייתי צייתן ומילאתי את רצונו הקדוש?’ / האם קיבלתי את מלכותו ועוררתי בו את הרצון למלוך?

בערב ראש השנה ישנו מקום גם לקו המרירות וחשבון הנפש, אבל בראש השנה ההרגשה צריכה להיות שהשנה אהיה אחרת לגמרי בכל. אתמסר למלך ללא חשבונות. בקבלת עול מתוך שמחה על הזכות הגדולה שנבחרתי להיות חסיד ב’דור השביעי’ ולגלות את מלכותו של מלך מלכי המלכים הקב”ה בעולם, על–ידי עבדו הנאמן איש האלוקים, כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א.

יהי רצון שנזכה בתוך כל עם ישראל לכתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה, עד שנזכה שבשנת תשע”ז נהיה כבר בתוך הגאולה האמיתית והשלמה בהתגלותו השלימה של הרבי משיח–צדקנו.