הרצח המתועב של שליחת הרבי מה”מ מהודו, יחד עם תושבי נחלת הר חב”ד, החזיר אותנו לאס

הרצח המתועב של שליחת הרבי מה”מ מהודו, יחד עם תושבי נחלת הר חב”ד, החזיר אותנו לאסון הנורא מלפני ארבע שנים בדיוק, בבית חב”ד שבבומבי, אסור להסביר, אי אפשר להבין או לנחם. מאתנו נדרש רק לעשות הרבה יותר, כדי להביא את התגלות משיח צדקנו.

ראש חודש כסלו, חלקנו נמצא אחרי התוועדויות לרגל היום הבהיר, יום ההודאה לה’, חלקנו מתפללים שחרית ואומרים הלל, מצפים להמשיך ולחגוג, ולחזק את עם ישראל בארץ ישראל.

החדשות האיומות מגיעות, וזהות הנרצחים הי”ד בקרית מלאכי עוברת מפה לאוזן, עד שהיא מתפרסמת בגלוי, כאשר נודע השבר עם הרצחם של שלשה מתושבי נחלת הר חב”ד, ובתוכם שליחת הרבי מלך המשיח שליט”א לעיר ניו דלהי, בירת הודו.

כששומעים זאת, המחשבות חוזרות מיד, והרגשות לוקחים אותנו בדיוק ארבע שנים לאחור לאסון שפקד את כולנו, בבית חב”ד שבאותה מדינה, בעיר בומביי בה נרצחו שליחי כ”ק אדמו”ר מה”מ, בתוך שליחותם. מה שנותר הוא רק לחזור כמעט על אותם דברים, להתאימן למציאות, ולזעוק לקב”ה כי די כבר, איננו יכולים לחוות זאת שוב!

האם ניתן בכלל לנחם בעל שמאבד את אשתו, ילדים שמאבדים את אמם, בידי מרצחים שפלים. מישהו יכול בכלל לתפוס ולהכיל את העובדה המצמררת: שליחה של הרבי, נרצחה על קידוש ה’, חסידים ותושבים נרצחו בתוככי שכונה, נחלתו של הרבי, כל מילות הזוועה מתגמדות אל מול העובדות עצמן. 

אנו קוראים את דברי הרבי, לפני למעלה מיובל שנים, בקשר לטבח בכפר חב”ד. הרבי קובע כי אין מקום לשום הסבר או תירוץ, אין מקום לדיבור, גם כאשר יודעים ש”בקרובי אקדש”, אין בכך מענה או הסבר, אלא רק “וידום אהרן”.

וכאשר לפני כשלושים וחמש שנה, נהרגו בתאונת דרכים מחרידה, ארבעה מחסידי חב”ד, שמענו מהרבי כי אין לנסות “להצדיק” את הקב”ה, הדבר אינו מובן בשכל כלל, אלא זהו באופן ד”והפלה ה’”, ובמילא, “שרייט ער..”,
ובודאי שהקב”ה בעצמו מצטער על זה. האמונה המוחלטת בקב”ה, אינה סותרת את הזעקה.

ועד לשנים האחרונות – כולנו זוכרים את דברי הרבי משנת תשנ”ב, אודות מסירות הנפש, שיש לאמא לילדים, אשר מסרה את נפשה על קידוש ה’. כל מילה בשיחה, כאילו נאמרה ברגעים אלו ממש, ושייכת ביתר שאת למאורע המחריד, שטרם הספקנו לעכל שאנו עדים לו.

כל האירועים המחרידים והמזעזעים, כאילו הצטרפו ובאו למאורע אחד, ואם עד עתה הכרנו מקרים בהם נהרגו יהודים על קידוש ה’, ומקרים אחרים בהם נפטרו או נהרגו בדמי ימיהם, שלוחים של הרבי – הרי שכאן, נרצחו יהודים על קידוש ה’, ובתוכם אמא לילדים, שליחה של הרבי.

 ה”בית יוסף” שזכה לחבר את ה”שלחן ערוך” הערוך עד ימינו לכל יהודי באשר הוא, השתוקק למות על קידוש ה’, ואילו השלוחים היקרים המסולאים בפז, לא מחפשים זאת לעצמם. כשלוחי המלך, הם ידעו לחיות תוך קידוש ה’, הם פועלים כל העת לקיים את השליחות, ובמיוחד את השליחות האחרונה והיחידה, ולהכין את החלק שלהם בעולם לקבלת פני משיח צדקנו.

כל כמה שנדבר ונכתוב, לא נצליח להקיף ולו חלק קטן ממימדי האסון, כל מילה רק מגמדת את העיקר. “ברוב דברים לא יחדל” וכו’, כך הזכיר הרבי בשיחה על עניין כזה, ולכן, לא עת להרבות בדברים עתה, למרות הכאב העצום המחפש את הדרך לפרוץ החוצה.

כל אחד מאתנו, ילמד ויקח דוגמא, להתמסרות מוחלטת לרצון המשלח, בלי חשבונות. נוסיף ונגביר פי כמה את הפעולות, את הדביקות שלנו בשליחות, וכך נוכל לפעול מיד ש”הקיצו ורננו שוכני עפר” ובוודאי שבראשם יעמדו השלוחים “שלוחו של אדם כמותו”, וביחד נראה כיצד מסתיימת עבודת השליחות של כולנו, של הדורות כולם, ומקבלים פני משיח צדקנו מתוך ההכרזה

 יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד