עוד מנהל הישיבה הריי”צ יושב במשרדו ועורך את מכתביו, נכנסו לפתע שוטר ושני אנשים א
עוד מנהל הישיבה הריי”צ יושב במשרדו ועורך את מכתביו, נכנסו לפתע שוטר ושני אנשים אלמונים לבושים אזרחית. הם נכנסו תוך הפגנת ביטחון עצמי רב היישר לחדרו של הריי”צ בעודם מדלגים על משרדו של המזכיר ומנהל החשבונות ר’ יעקב קאפיל זליגסון. “הבנתי כי שני לבושי האזרחי הנם חברי הבולשת”, מספר הריי”צ, “ואם כי כבר נז
עוד מנהל הישיבה הריי”צ יושב במשרדו ועורך את מכתביו, נכנסו לפתע שוטר ושני אנשים אלמונים לבושים אזרחית. הם נכנסו תוך הפגנת ביטחון עצמי רב היישר לחדרו של הריי”צ בעודם מדלגים על משרדו של המזכיר ומנהל החשבונות ר’ יעקב קאפיל זליגסון. “הבנתי כי שני לבושי האזרחי הנם חברי הבולשת”, מספר הריי”צ, “ואם כי כבר נזמן לי להיפגש עם אנשים ממין זה, בכל זאת עשה הדבר עלי רושם חזק” • תיאור מאסרו השני של כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע – מוגש במלאת מאה ועשר שנים
א
“במענה על שאלתך אודות ימי מאסרי וימי גלותי בעיר מקלט קאסטראמא” – כותב אדמו”ר הריי”צ נ”ע לאחד מחתניו הרבנים – “אף כי הכל כתוב ברשימותיי, אבל מפני סיבות שונות אי אפשר לגלותם, רק קטעים אחדים ורושמים כוללים, מה שאין בהם פגיעה בכבוד מי שהוא. ..חמש פעמים נאסרתי בימי השלטון הישן, ושתי פעמים בימי השלטון החדש” [הקומוניסטי].
במילים אלו פותח אדמו”ר הריי”צ סקירה קצרה על אודות מאסריו. “אמנם כולם היו מאסרי שעות”, כותב הרבי והוא מציין שרק מאסרו האחרון “הוא הנכבד בכולם”…
בימים אלה מתמלאים מאה ועשר שנים למאסרו השני של כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע.
ב
היו אלו ימי אביב של שנת תרס”ב.
אברך צעיר, כבן עשרים ושתים בלבד היה רבי יוסף יצחק; עלם צעיר וכבר עמד בראש הנהלת ישיבת ‘תומכי תמימים’ – תפקיד כבד שהוטל עליו על ידי אביו, מייסד הישיבה. זה חמש שנים מאז הוקמה ישיבת “תומכי תמימים” על ידי יוזמה ומחוללה כ”ק אדמו”ר הרש”ב נ”ע, ואט אט התפשטה השפעתה על ריכוזי החסידים אשר ברוסיה הגדולה.
אולם עם זאת, באותה תקופה היו הרבי הרש”ב ובנו עסוקים וטרודים ביותר סביב אירועי תחום המושב, באשר שונאי ישראל אסרו למעלה משלוש מאות יהודים באשמה כי זייפו תעודות שונות על מנת לגור גם מחוץ לאזורי התחום אותו הרשתה ממשלת רוסיה. הדבר דרש את התערבותם העמוקה של הרבי ובנו לצד שורה של חסידים ועסקנים שפעלו בנידון עד כדי מסירות נפש, מתוך מתח וחרדה עצומים. פעילות זו השפיעה לרעה על בריאותו של הרבי הרש”ב. “אבי בצער גדול”, ציין הרבי הריי”צ ברשימותיו באותה תקופה.
אם לא די בכך, הרי שבאותה תקופה הרימו ה’משכילים’ ראש כנגד החינוך היהודי המסורתי וכנגד ישיבת “תומכי תמימים” שהחלה להתבסס ולהתרחב ביתר שאת, והוצבה כחומה בצורה כנגד רוחות ההשכלה שאיימו לשטוף את הצעירים היהודים. הרבי הרש”ב ובנו השקיעו גם במלחמה זו מאמצי נפש כבירים כדי להכשיל את מזימותיהם של המשכילים ולשים לאל את כל תכניותיהם.
כך או כך, מצב רוחו של הרבי הרש”ב, המצביא, היה עגום עליו. עבודת הכלל והעסקנות למען העם היהודי, שאבו ממנו את מיטב כוחותיו, אך הוא שם נפשו בכפו בחזית המערכה, יחד עם בנו יחידו אהובו.
• • •
בצהרי יום רביעי, ז’ באייר, צעד האברך הצעיר רבי יוסף יצחק, הריי”צ, ברחוב סאדאווע שבפטרבורג, כשלפתע פגש במר פרלמוטר, יהודי מגזע חסידי וואהלין, ששנה ופרש. למרות זאת עדיין פיעם בלבו רגש כבוד ליראי ה’, והתייחס אליהם בכבוד. הוא היה חבר ב”חברת מפיצי ההשכלה”, אלו שלחמו בכל עוז ביהדות האוטנטית.
“שמח אני לפגוש אותך”, פנה לרבי יוסף יצחק, “שכן יש לי דבר סתר עבורך. היום בשעה שש בערב אבוא למעונך, אולם תנאי אני מתנה עמך – שאיש לא יידע מכך”.
הלה שמר על הבטחתו, ובשעה הנקובה נכנס למעונו של הריי”צ. אז גילה את אוזנו שמר גיטלסון, המורה הראשי בבית הספר של ‘חברת מפיצי ההשכלה’, כועס מאוד על חסידי ליובאוויטש, והרבי בראשם, בשל מלחמתם במשכילים. על כן הכין מכתב הלשנה למשרד החינוך ושר הפלך, בתואנה כי בישיבת ‘תומכי תמימים’ מעודדים את התלמידים להשתמט מעבודת הצבא על ידי זיופים ותחבולות. הכוונה היא לגלגל את האשמה על מנהל הישיבה, בנו של הרבי.
הוא הוסיף וחשף פרטים מאסיפה סודית שהתקיימה באותם ימים במהלכה שפכו “אש וגופרית” על מייסד הישיבה ותלמידיו החסידים. במיוחד הכעיס אותם דברים שאמר הרש”ב בהתוועדות שמחת תורה, אשר הקב”ה הקדים רפואה בהתייסדות ישיבת ‘תומכי תמימים’, למכה של המורים מפיצי ההשכלה; עוד אמר כי ‘תומכי תמימים’ תאריך ימים, ותתקן את הכפירה שמפיצה חברת מפיצי ההשכלה.
ה’משכילים’ זעמו ביותר על דברים אלו, ואחד מהם אף הציע להזמין את אחד מגדולי החסידים של הרבי הרש”ב, ר’ שמואל מיכל טריינין, להגיב על תכניות אלו של חסידי ליובאוויטש ועל הדברים ה”מחפירים” שנאמרו כנגד פעילותה של ‘חברת מפיצי ההשכלה’. הם ביקשו גם להעביר דרכו מסר לרבי, שלא יקל ראשו כנגדם שכן כוחם רב.
הצעה זו ירדה עד מהרה מהפרק, שכן המשכילים הניחו כי החסיד ר’ שמואל מיכל טריינין הינו חסיד תקיף בדעתו, ואם כן, לא רק שלא יתנצל בשם הרבי, אלא אף יחזק את דברי רבו וכוונותיו. הנאספים החליטו אפוא לעבור להשתמש בדרכים “רציניות” כנגד הרבי בכבודו ובעצמו, וכנגד הישיבה שהקים.
כל זאת סיפר מר פרלמוטר לרבי הריי”צ בחשאיות ובזהירות רבה, שעה שביקרו במעונו לצורך כך.
יומיים לאחר מכן, כאשר חזר הרבי הריי”צ לליובאוויטש, סיפר לאביו הרש”ב את הדברים הללו.
עיניו של הרבי נאחזו בנקודה עלומה, כשהוא ממוקד בהרהוריו. לבסוף נענה לבנו:
“בוודאי יעזור ה’ שייגמר בכי טוב. אולם ביום ראשון בבוקר בוודאי תהיה ב’אוהל’ [מקום ‘ציון’ קדשם של כ”ק האדמו”רים ה”צמח צדק” ומהר”ש], ועל כן תספר שם הכול בפרטות כפי שסיפרת לי”.
הנסיך השישי, הריי”צ, אכן ביצע את הוראת אביו, ובבוקרו של יום ראשון, י”א באייר, הגיע אל האהלי הקודש כשהוא מצויד ב’פדיונות’ עבור הכלל והפרט. “סיפרתי את כל פרשת הענין של המורים מבית הספר של ‘חברת מפיצי ההשכלה’ ואת אשר סיפר לי פרלמוטר”, כותב הרבי הריי”צ ברשימותיו. כמו כן הוסיף כי קרא את הפדיונות שכתב אביו עבור הצלחת הישיבה, פדיונות שנכתבו בדם תמצית הנפש:
“אני בנך (ונכדכם) – שלום דובער בן רבקה – ונכדך (בן הנכדה) יוסף יצחק בן שטערנא שרה, הננו מוכנים למסור נפשנו ממש בעד הנהגת הישיבה רק באותו הדרך בלימוד ודרכי החסידות. אנא לעורר רחמים רבים בעדנו ובעד מחזיקי הישיבה, ויחזק השם יתברך את לבב בני הנ”ל, שיוכל לעמוד בכל הנסיונות ויצליח בעבודת הכלל שהנני מוסר לו”.
ג
ביום שני י”ב באייר, שבע וחצי בערב. החלה מהומה שקטה.
עוד מנהל הישיבה הריי”צ יושב במשרדו ועורך את מכתביו, נכנסו לפתע שוטר ושני אנשים אלמונים לבושים אזרחית. הם נכנסו תוך הפגנת ביטחון עצמי רב היישר לחדרו של הריי”צ בעודם מדלגים על משרדו של המזכיר ומנהל החשבונות ר’ יעקב קאפיל זליגסון. “הבנתי כי שני לבושי האזרחי הנם חברי הבולשת”, מספר הריי”צ, “ואם כי כבר נזמן לי להיפגש עם אנשים ממין זה, בכל זאת עשה הדבר עלי רושם חזק”.
משנכנסו פנימה, האחד סגר את הדלת אחריו והשני פנה ישירות: “קשה לי לדבר בשפת האידיש”, אמר בעוד השני מאשר את דברי הראשון ברוסית “דַא!” השוטר שנלווה עמם, עמד בצד ופניו חיוורות כסיד.
הרבי לא הראה כל רושם חיצוני מהופעתם המפתיעה, והשיב להם בנימוס: תודה רבה, אף כי הנני מתקשה לדבר ברור בשפת המדינה, אקווה כי תבינו את דבריי.
שני חברי הבולשת פתחו בחקירה כללית על אודות סדרי הישיבה, על דאגתה לתלמידים, חוקיות סדרי הכספים בישיבה.
הם: “אמת הדבר כי אתם מלמדים נערים את לימודי דת ישראל ונותנים להם אוכל, הלבשה והנעלה וגם מקום שינה, והכל בחינם?”.
הרבי הריי”צ: “אמת הדבר, והמשטרה המקומית ואף המחוזית יכולות להעיד על כך. אצלנו הכל רשום בספרים כחוק, והמורים אף הם יש להם תעודות חוקיות. ובנוגע לאחזקת התלמידים – לחלק מהתלמידים אנו מספקים הכל בחינם במטבח מיוחד שהקמנו, וחלק מהם יש להם די אוכל משלהם ורק לימודיהם ניתנים בחינם”.
מכאן עברו לדבר על השתמטותם של תלמידי הישיבה מגיוס בצבא.
הם: “מה הם עושים כשהם צריכים להתגייס?”
הרבי הריי”צ: “כאשר מגיע הגיל שעליהם להתייצב, נוסעים התלמידים כל אחד למקום מגוריו או עיר מולדתו, כפי החוק”.
הם: “האם יש מהם שמתגייסים לצבא?”
הריי”צ: “יש”.
הם: “אלו שסיימו את שירותם הצבאי, חוזרים אל הישיבה?”
הרבי הריי”צ: “היו מקרים בודדים שלאחר סיום השירות הצבאי חזרו התלמידים אל הישיבה, אבל רובם, אחרי תום שירותם, מסתדרים הם בחיי המשפחה, נוטלים ריחיים על צווארם ודואגים איך להסתדר בענייני הפרנסה”.
הם: “וממה הם מתפרנסים?”
הרבי הריי”צ: “כל אחד לפי כשרונו: יש ברבנות, יש באמנות השחיטה, או באמנות ההוראה לתלמידים. יש כאלה ששולחים ידיהם במסחר או מקבלים משרות בבתי עסק שונים”.
הם: “האם אתם, חברי ההנהלה, דואגים גם לסידור התלמידים כדי פרנסתם וממציאים להם עבודות להתפרנס מהם?”
הרבי הריי”צ: “אחד היסודות שלנו הוא, שההנהלה דואגת לסידור התלמידים וממציאים להם פרנסה כל אחד כפי כשרונותיו”.
כאן הגיעו החוקרים, אנשי הבולשת, אל תורף חקירתם:
הם: “בהווה, יש בישיבה כאלו שנפטרו מעבודת הצבא, וכמה?”
הרבי הריי”צ: “כמדומה ארבעה או חמישה”.
הם: “האפשר לראות את תעודותיהם?”
הרבי הריי”צ: “בוודאי, צריכים לקרוא אותם”.
הם: “אין אנו חפצים שיוודע הדבר ברבים, אם כן אפוא, לא יקראום, רק להראות לנו את תעודותיהם וכן תעודותיהם של המורים”.
הרבי הריי”צ יצא ממשרדו ושלח את עוזרו להביא את התעודות הנדרשות בעודו מזהיר את עוזרו שלא לעשות ‘רעש’ ושאיש לא יידע מכך, מלבד בעלי התעודות עצמם. כששב למשרדו לאחר מתן ההוראות, שם לב כי אחד החוקרים קורא את המכתבים שהיו מונחים על השולחן. הסמיק האיש ושאל את הרבי הריי”צ האם מרשה הוא לו לקרוא את המכתבים, והרבי נענע בראשו בחיוב.
לאחר שהובאו התעודות המבוקשות, עיינו החוקרים בהם ובדקום שבע בדיקות, את פרטי השמות רשמו בספריהם ולאחר מכן החזירו אותם בחזרה. כמה דקות לאחר מכן, פנו השלושה ללכת לדרכם.
ד
למחרת, בשעה שמונה בערב, שוב נכנסו למשרד הישיבה – הפעם הם היו שניים: שוטר ואיש הבולשת. שניהם ציוו על הרבי הריי”צ להתלוות אליהם לתחנת המשטרה.
הרבי הריי”צ, למרות היותו עול ימים, לא התפעל מהם: “אני אזרח נכבד לדורותיו, ולאנשים אלו יש זכויות מיוחדות. אני מבקש שלא להטריד אותי בשעה כזאת. מחר בבוקר בשעה תשע-עשר אתייצב אליכם.
הבלש נתן בו מבט נוקב. מבלי אומר הוציא את שעונו, הציץ בו, המהם בינו לבין עצמו ואמר: “ומי ערב שלא תברח בלילה?”
הרבי הריי”צ הצטחק קלות: “שניאורסאהן אינו בורח. השניאורסאהנים אינם מוגי לב הבורחים, וגם אין להם שום עילה וסיבה להיות נמלטים”…
למחרת בבוקר התייצב הרבי הריי”צ בתחנת המשטרה כפי שהתחייב. הוא הניח כי מעצר זה הנו קשור להלשנתם של המשכילים כנגד הישיבה ומנהלה. הוא הוכנס לחדר צדדי. שלושה אנשים כבר המתינו לו, אחד מהם הבלש ששהה אמש במשרדו.
האיש הקשיש מביניהם, פתח בדברים ישירים: “אמור את האמת, כמה אנשים פיטרת עד כה מעבודת הצבא? כמה שוחד אתה נותן לפקידי המשטרה כדי שאלו יכסו על פשעיך כנגד החוק?” החוקר ניסה לערער את בטחונו של העלם הצעיר.
הרבי הריי”צ לא נבהל. הוא היישיר מבטו בעיניו של הדובר, וענה לו בדברים נוקבים:
“האם החוק מתיר לדבר בסגנון כזה עם אדם הנקי מכל צל חטא? ומה גם אשר הקיסר ירום הודו ניקולאיי הראשון כבדנו באות הכבוד ‘אזרח נכבד לדורותיו’ חתום בעצם כתב יד הוד רוממותו – האם אין כאן דין ואין דיין? תוכלו לעשות מה שלבכם חפץ?”
הנוכחים בחדר נאלמו דום. הם לא היו רגילים לשמוע דברים כה נוקבים שנאמרו באומץ ובביטחון. רגע ארוך חלף עד שהקשיש שבחוקרים התעשת:
“הנך אסיר היושב בחקירה”, הזכיר לאברך הצעיר, רך הפנים ועז המבט.
תוך כדי דיבור צלצל בפעמונו והזעיק את אחד השוטרים, והורה לו להוליכו אל חדר הכלא, ולעמוד למשמר מאחורי הדלת הסגורה.
“ביושבי שם משך זמן בחושך, לא ידעתי שעה, פחות או יותר”, כותב הרבי הריי”צ בזכרונותיו. לאחר זמן ממושך קרא לאחד הפקידים, וביקשו להביא לו נר, שולחן קטן, נייר ועפרון, כדי שהזמן לא יעבור בבטלה.
הפקיד משך בכתפיו בפליאה. מעולם לא נתקל באסיר שכזה. הוא הסביר לרבי הריי”צ כי יש סדר קבוע בעבודתם של החוקרים, ועל פי הסדר, רק בסוף יום העבודה מטפלים במשאלותיהם של האסירים – אולם הוא הבטיח להעביר את הבקשה לראש החוקרים.
הוא פנה לשוטר והורה לו לסגור את דלת התא מאחוריו. “נשארתי יושב בחושך. בלתי נעימה היתה לי ישיבה זו, אבל שום מורא לא הרגשתי”.
לפנות ערב נקרא הרבי הריי”צ לבוא אל חדרי הבולשת, שם אמר לו הבכיר שבחבורה כי אמנם טרם הסתיימה החקירה, אולם בבדיקות שנעשו עד כה לא הוכחה אשמתו, ועל כן הוא משוחרר לביתו.
“כשבאתי הביתה יצא אבי לקראתי ופני קדשו מאירים בצחוק נעים, ויאמר לי:
“‘שלום עליך. איך הרגשת עצמך בכלא, ומה עשית?’
“‘הרגשתי עצמי בטוב’ – עניתי – ‘רק דאגתי פן ידאגו אודותי, וכן הצטערתי על ביטול הזמן’…”
(מעובד לפי מבוא לקונטרס ומעין, עמוד 26 ואילך).