א הוד קדושה אפף את חדרו של כ”ק אדמו”ר הריי”צ. “גן עדן העליון” נקרא חדרו הפרטי של

א

הוד קדושה אפף את חדרו של כ”ק אדמו”ר הריי”צ. “גן עדן העליון” נקרא חדרו הפרטי של הרבי, ולא בכדי. שקט מופתי ורוח של קדושה טמירה אופפים את החדר, כמעט ניתן למשש זאת. רק קול חריקת עטו של הרבי השוקד על רשימותיו, מפר מדי פעם בפעם את הדממה.

בחדר הסמוך עבדו מזכיריו של הרבי. עבודה רבה הייתה להם - להביא את הנהגתו של הרבי לידי ביטוי, הנהגה שמחד גיסא הייתה פרושה בכל קצוות תבל, ומאידך גיסא - ידעה את אשר נעשה בבתיהם של משפחות אנ”ש בערי רוסיה השונות, בריגא, בלטביה, בפולין, בצרפת, בארץ ישראל ואף באמריקה הרחוקה. בהנהגה מעוררת השתאות הניע הרבי גופים אדירים, הפך עולמות כדי לסייע לקהילות, למוסדות ולאנשים פרטיים ששיוועו להנהגתו הבוטחת באותו דור טרוף–אימה, אחוז בלהות.

דלת אחת בלבד חצצה בין חדרו של הרבי ובין מזכיריו שישבו בחדר הסמוך. בעוד הרבי רושם את אגרותיו, מתווה דרך, המזכירים מכינים את האגרות ומתרגמים את רצונו של הרבי הלכה למעשה.

מדי פעם היה נשמע קולו של הענבל מכה בתוף הפעמון, אות וסימן שהרבי קורא למזכירו להיכנס לחדרו. כשקול הפעמון היה נשמע מן הקודש, ידעו המזכירים כי הרבי רוצה שיכנסו אליו.

מזכירו של הרבי, ר’ חיים ליברמן, היה נכנס פנימה, מתיישב מעבר לשולחן, מול פני הקודש, ומתחיל לכתוב את אשר עליו לעשות, בעוד הרבי הריי”צ מקריא באוזניו את תוכן המכתבים שיש להכין. כך היה מנהגו מדי יום, כאשר לאחר מכן היה יוצא ומכין את אגרות המלך. כשסיים, היה מחזיר לרבי את המכתבים כדי שיגיהם ויתן את אישורו הסופי למשלוח. אם היו המכתבים ראוים - היה הרבי חותם עליהם בכתב ידו היפה, ואם היה נדרש להוסיף תיקונים או הוספות - היה המזכיר צריך לכתוב את המכתב מחדש.

ב

יום אחד, בשבת ר’ חיים ליברמן מול פני הקודש, רשם בחריצות את אשר מקריא לו הרבי, נטל לפתע אדמו”ר הריי”צ את הפעמון וצלצל בו. המזכיר הבין כי זה הזמן שעליו לצאת, שכן דבר לרבי עם מזכיר אחר, עניין שאינו נוגע לו או לתחום עבודתו.

צוות המזכירים כבר הכיר את הסימנים הדקים, ועל פי הסימן שהשמיע כעת הרבי, ידעו כי הרבי מבקש ממזכירו הנאמן ר’ יחזקאל פייגין הי”ד להיכנס לחדרו.

יהודי מיוחד היה הרב פייגין, או כפי שנקרא בחיבה בקרב חבריו “ר’ חאצ’ע”. תפקידו בחצר הרבי היה להכניס אנשים ל’יחידות’. מלבד זאת, היה כותב מכתבים בשם הרבי ומשגרם ליעדם ברחבי העולם. הוא גם היה הממונה על דמי ‘מעמד’ - כל זאת מלבד היותו מנהלה הרוחני של ישיבת ‘תומכי תמימים’, בה כיהן כמשפיע הישיבה. בין לבין היה מוסר שיעור לפני התלמידים, ואף היה בוחן את התלמידים שביקשו להתקבל לישיבה. בשנים הראשונות לנשיאות אדמו”ר הריי”צ, אף כיהן כ’חוזר’ ראשי על מאמריו של הרבי.

כתפיים רחבות היו לחסיד בר–דעת זה, אשר מעל הכל היה חסיד הבטל בכל מאודו ונפשו לרבי, זאת למרות קרבתו הרבה לרבי.

כשהרב פייגין נכנס אל הקודש, קם המזכיר הרב ליברמן ויצא את החדר כדי להשאיר את הרבי ומזכירו לבדם. לימים, כשסיפר על כך, גילה טפח אך כיסה טפחיים מעבודת המזכירים בקודש: “כשהיו אצל הרבי”, אמר והתכוון על עצמו ועל חבריו המזכירים, “היו צריכים לדעת מה לראות ומתי לא לראות. ואפילו כשראו משהו - זה לא היה כפי שרואים. זאת ועוד: בעיקר היו צריכים לא להיות כשלא צריכים להיות. מעל הכל היה צריך “שווייגן” (לשתוק)”.

הרב פייגין שהה בקודש פנימה שעה ארוכה, וכשיצא, קם המזכיר הרב ליברמן ממקומו במטרה לשוב פנימה ולהמשיך בעבודה השוטפת שהופסקה בעיצומה. אלא ששוב נשמע קולו של הפעמון האחוז בידי הרבי. הרב פייגין נקרא בשנית אל הקודש פנימה, והפעם שהה בפנים כדקה או שתיים.

כשיצא מגן עדן העליון, היו פניו חיוורות כסיד, והדבר הפליא מאוד את ר’ חיים - שכן מעולם לא ראה את הרב פייגין בהתרגשות כזו, כפי שהיה נראה ביציאתו מחדר הרבי…

לא איש מופנם ודיסקרטי כמו ר’ חיים ליברמן שישאל את עמיתו למזכירות מה קרה בקודש פנימה, מה גם שהבין שהיה שם משהו רציני, ואין זה עניין לסקרנות גרידא. בכל זאת, הוא המתין לזמן המתאים כדי שיוכל לשאול את הרב פייגין מה היה בקודש, ומדוע פניו היו כה חיוורות.

ואכן, כשהתגלגלה לידו הזדמנות בה חש כי זוהי עת רצון אצל הרב פייגין, פנה אליו ושאלו, מה היה בעת שהרבי קראהו לחדרו.

פניו הנעימות של הרב פייגין נחרשו קמטים, ודמעה קטנה בצבצה בזווית עינו. הוא חכך בדעתו רגע קצר, ואחר פתח וסיפר.

ג

זמן מה קודם לכן, התקיימה התוועדות חסידים בה השתתפו זקני החסידים וחשובי המשפיעים בדור ההוא, ובהם הרה”ח ר’ יצחק הורביץ (המכונה בפי כל “ר’ איצ’ה דער מתמיד”), המשפיע הרה”ח ר’ ברוך פרידמן, הרה”ח ר’ מרדכי חפץ, הרה”ג הרה”ח ר’ רפאל הכהן כהן (רבה של נעוול), הרה”ח ר’ יהודה עבער, ועוד. כולם אריות שבחבורה.

ניגון רדף ניגון, והמתוועדים נכנסו עמוק בתוך אווירת ההתוועדות. אולי גם השעה המאוחרת גרמה להם לדבר על החילוק בין צורת הנהגתו הקדושה של אדמו”ר הרש”ב להנהגת בנו, הריי”צ.

אחד הנוכחים הסביר את אשר הבין בדעתו, דעת תחתון - כי הנהגתו של אדמו”ר הרש”ב הייתה בבחינת ‘אהבה בתענוגים’. שכן הוא היה לתמימים כמו אב הדואג לבנו בכל פרט. כך למשל, כאשר היה קורא לאחד הבחורים להיכנס ליחידות, הוא היה משוחח עמו על כל העניינים הנוגעים בעבודת השם האישית שלו - מה ללמוד, איך ללמוד, כיצד להתפלל, האם במנין, או לבד באריכות; וכן הנהגות שונות בחייהם. כך למשל מסופר שהיה מייעץ לבחורים לגבי זמן השינה שלהם וסדר הנהגתם. כך הייתה הנהגתו כהנהגת אב לבנו, ויש האומרים אף הנהגת אב לבנו יחידו.

בנו, הרבי הריי”צ לעומתו, כיהן בתפקיד ‘מנהל פועל’ של תומכי תמימים, תפקיד אותו ביצע בשליחות אביו. בתפקידו זה ניהל את הישיבה ביד רמה ובחוזקה. היו מתלמידי התמימים מספרים, כי פעם נאלץ הרבי הריי”צ לשלוח את אחד הבחורים מן הישיבה אל ביתו, לאחר שזה נתפס כשהוא קורא ספרים שאינם מתאימים לבחור ישיבה. חבריו התמימים הצטערו על כשלונו ומעידתו, והם העזו ונכנסו אל הקודש פנימה וביקשו רחמים מאדמו”ר הרש”ב שלא יזרקו את חברם מהישיבה. כשראה הרבי את רצינות כוונותיהם, הסכים שהלה יישאר לתקופה נוספת של ניסיון. בנו, הרבי הריי”צ, לא אהב את שינוי ההחלטה שלו, והוא נכנס לאביו והניח את מפתחות הישיבה על שולחנו הק’, באמרו: או שאני מנהל את הישיבה, וכפי שאני אומר כך צריך להיות, ואם לא - הנה המפתחות של הישיבה…

המסר היה ברור.

כך או כך, המתוועדים, כולם, כבירי המוח והרגש שבחבורת החסידים בדור השישי לנשיאות חב”ד, הגיעו למסקנה שהרבי הריי”צ - עבודתו היא באופן של “אהבה כרשפי אש”, שכן “אש אוכלה הוא”, ויש להיות זהיר בגחלתם, שמא לא תיכווה.

לשמע דבריו של החסיד, קיבלו חבריו את עמדתו והנהנו בראשם בהסכמה.

ד

“היום, כשהרבי קרא אותי לחדרו הקדוש”, המשיך הרב יחזקאל פייגין לספר לעמיתו למזכירות - “הרבי קרא לי להיכנס אליו, ובקודש פנימה קבלתי נזיפה על ענין כלשהו שהיה נוגע לישיבה. לרבי היו טענות על כמה עניינים שמנוהלים בישיבה שלא לפי רוחו, ואמר לי שאינו שבע רצון מזה.

“כידוע, עם הרבי לא מתווכחים, וכאשר ‘מקבלים על הראש’, הרי על חסיד להוריד את הראש ולקבל את התוכחה באהבה מגולה. ואכן כך עשיתי: לא ניסיתי להצטדק, אלא קבלתי את ה’חלק’ המגיע לי בתור מנהל, וכשהרבי סיים את דבריו, יצאתי מחדרו הקדוש.

“כמו שהבחנת בעצמך, רגע קצר לאחר שיצאתי, שמעתי שוב את קולו של הפעמון; הרבי קרא לי לחזור בשנית לחדרו הקדוש. האמת אגיד לך, ידידי, שלבי פעם בקרבי; ה’חלק’ שקיבלתי על הראש היה ב’שטורעם’ כזה, שכבר הרבה זמן לא קיבלתי ככה… חשתי שאם עכשיו הרבי ימשיך באותו סגנון, הרי אוי לי ואבוי לי. לא ידעתי את נפשי מה אעשה, היכן אוכל להתחבא, כיצד אוכל להסתתר?!

כשנכנסתי לחדרו הקדוש, הרים הרבי הריי”צ את עיניו הטהורות והביט בי בחיוך נורא הוד, כשעיניו מאירות (“מיט א מורא’דיקן שמייכל און מיט זייער ליכטיקע אויגן”) ואמר לי:

“חאצ’ע, מה שקודם אמרתי לך דבר תוכחה בקשר להנהגה של ‘תומכי תמימים’, הרי זה לאו דווקא מצד בחינת ‘אהבה כרשפי אש’; זה יכול להיות גם מצד ‘אהבה בתענוגים’, וכך זה אכן היה. זה היה מצד אהבה פנימית כמו מאב לבן!” (“דאס וואס איך האב דיר פריער געזאגט דברי תוכחה וועגן די הנהגה פון תומכי תמימים, איז דאס לאו דוקא מצד בחינת אהבה כרשפי אש, עס קען אויך זיין מצד אהבה בתענוגים, און אזוי איז עס טאקע געווען, דאס איז געווען מצד א פנימיות’דיקע אהבה כמו מאב לבן!”).

“באותו רגע הרגשתי שהחדר כולו מסתחרר סביבי. רעד ופלצות אחזתני. הבנתי כי הרבי יודע כל מה שדיברנו בעת ההתוועדות על אודות ההבדל בין הנהגתו בקודש להנהגת אביו נשמתו עדן! - - -

“ובכן ידידי, אתה שומע מה קורה כאן?! הרבי יושב בחדרו, ויודע היטב מה חסידים מדברים בהתוועדות במרחק קילומטרים רבים ממנו בגשמיות. הרי לא הייתה שום אפשרות שהרבי ישמע מה שדיברנו שם, ויודע אני בבירור שאף אחד לא דיווח לרבי על הנושא שדובר שם. הרי זה דבר מפחיד, ‘עין רואה ואוזן שומעת’ ממש!

“במעמדנו ומצבנו, איך יכולים אנו להימצא במחיצת הרבי בשעה שהוא רואה ויודע כל מחשבה שאתה חושב, וכל פניה שאתה פונה, האם זה על פי תורה, או ח”ו כאדם ריק רחמנא ליצלן…

“באותו רגע לא ידעתי היכן להתחבא ולהיכן לברוח…”

ה

עשרות שנים שנה חלפו מאז אירע המקרה ועד שהמזכיר ר’ חיים ליברמן סיפר את מעשה הדברים להרה”ח ר’ שניאור זלמן חאנין שי’, מנהל ‘ועד להפצת שיחות’.

“כשהוא סיפר לי את הסיפור הזה”, אומר ר’ זלמן חאנין, “למרות עשרות השנים שחלפו מאז, עדיין ניכרה על פניו התרגשות רבה. הוא הוסיף והטעים: ‘זלמן, הרי יודע הנך שאינני בעל התפעלות, אבל הסיפור הזה שחאצ’ע סיפר לי, הפעים אותי. הכרתי היטב את ר’ חאצ’ע ואני יודע בבירור שהוא לא בעל גוזמא; לא הייתה לו שייכות לדמיונות כלל, ובפרט כאשר מדובר בהעברת דברי הרבי או אירועים שאירעו בקודש פנימה, בהם היה מדייק ביותר, לא רק בכל מילה, אלא גם בכל תנועה.

“ועם זאת, עד היום עומד מול עיניי המחזה, איך ר’ חאצ’ע נכנס אל חדר הרבי ויוצא ממנו כעבור שתי דקות כשפניו הנעימות חיוורות כסיד.

“אחרי ששמעתי ממנו את סיפור הדברים, זה פעל גם עלי הזזה פנימית בכללות ההנהגה שלי כחסיד, ובפרט - איך צריכים להתנהג כאשר נמצאים בד’ אמות של הרבי”.