לגלות את הפנימיות

דווקא מתוך קושי הגלות והחורבן אפשר לראות את תחילת אור הגאולה עולה ובוקע, מזהיר ונוצץ. עובדה היא שככל שמתקרבים יותר לגאולה, כך ניתן פחות דגש לצד של החורבן ויותר לצד הגאולה שמפלס את מקומו אל מרכז הבמה

לפני שנסענו ל”קבוצה” ללמוד  בד’ אמותיו של הרבי מלך המשיח שליט”א ב–770, התוועד עמנו המשפיע שלנו, המשפיע בישיבת “תומכי תמימים” בארץ הקודש הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס.

כטוב לבו ביין, אחרי כמה שעות של התוועדות חסידותית, האווירה התלהטה, הניגונים נשפכו בזה אחר זה והתעצמו עם הנוכחים יותר ויותר. המילים היו דלות מדי כדי להביע מה שכל אחד מאתנו חש והרגיש. ואז נענה ר’ מענדל ואמר: “מה חושבים אתם, שעתה, כאשר אתם נוסעים ל”קבוצה”, פירושו של דבר הוא שאתם עולים לשלב נוסף בצמיחתכם והתפתחותכם ועלייתכם מחיל אל חיל?!”

כאשר ילד שגדל בבית חסידותי עומד להיכנס ל”חדר”, מרגיש הוא שמחה גדולה על שעלה והגיע לשלב חדש. הוא נעשה עתה גדול יותר. וכי קלה זו היא בעיניכם, מתחיל הוא ללמוד תורה ב”חדר” ולהתחנך בחינוך חסידותי. הוא מרגיש יותר אחריות למעשיו. הוא  דורש מעצמו יותר חסידישקייט, יותר יראת שמים, יותר התמסרות ללימוד התורה, והוא משחק ומשתובב פחות. משגדל בשנה ועלה לכיתה גבוהה יותר, הוא מרגיש שוב כי עלה בדרגה, ולכן עליו להתעלות עוד יותר. משהתחיל ללמוד משנה, ואחר כך גמרא, שוב חש הוא התרוממות רוח, עליית מדרגה, והוא דורש מעצמו בהתאם את הנגזר מכך. כאשר מגיע הרגע המאושר בו הוא נעשה בר–מצווה, הוא חוזר ברבים את המאמר ד”ה איתא במדרש תהילים אחרי שהתכונן לכך כל כך הרבה. כולם מזכירים לו שוב ושוב כי עתה הוא כבר גדול באמת. אפשר לצרף אותו כבר למניין. הוא חייב בכל המצוות ואחראי בעצמו לכל מעשיו לטוב ולמוטב. ומאחלים לו כי יגדל להיות חי”ל, חסיד ירא שמים ולמדן, כפי שהרבי נוהג לברך לבר–מצווה - אזי הוא מתרגש מאד, לוקח זאת בכובד ראש ובכל הרצינות, והדרישות מעצמו הן בהתאם.

[ר’ מענדל מפסיק באמצע ומדגיש שוב ושוב שהסדר חייב להיות באופן זה דווקא, כפי שקבע הרבי בברכתו לבר–מצווה: קודם כל ולפני הכל הוא חסיד, אחר כך הוא ירא שמים ורק לאחר מכן הוא למדן. אם משנים את הסדר - אם היראת שמים קודמת לחסידות, אזי אין זו יראת שמים אמיתית אלא סתם “פרומקייט” שלא תמיד היא בכיוון הנכון. ואם הלמדנות קודמת לחסידות וליראת שמים, אין זו הלמדנות הראוי’ והנדרשת מיהודי. ועלולים אף להגיע ח”ו למצב של “לא זכה”, שאז נעשה לו הלימוד ח”ו סם של היפך החיים ח”ו].

כאשר עובר הוא עוד שלב ונכנס לישיבה, מילד הוא הופך להיות “ישיבה–בחור”, מגיעה ההתרגשות והתרוממות רוחו לשיא חדש. הוא מפסיק את השובבויות ואת משחקי הילדים ועובר להתנהגות חסידותית ההולמת “ישיבה–בחור”. ומה גם “תמים”, מאותן נשמות שזכו כי כ”ק אדמו”ר מוהרש”ב נ”ע בחר את נשמותיהן שיזכו להיות תלמידי תומכי תמימים. וכך עולה הוא כל פעם לשיא חדש כאשר הגיע לכיתה גבוהה יותר.

עם המעבר מישיבה קטנה לישיבה גדולה, עולה הוא מדרגה נוספת. עתה הוא כבר בחור מבוגר, “תמים” שיודע היטב מה רוצים ממנו ומה הוא רוצה מעצמו. עתה הוא בוגר, אשר מתוך ידיעה והכרה הינו מוסר את כל כולו למלא את הכוונה של רבותינו נשיאינו הקדושים, המייסדים והמנהלים בפועל של תומכי–תמימים. יודע הוא את גודל הזכות וגודל האחריות הנדרשת מתלמיד שלהם, מחיילי בית דוד הכותבים גט כריתות לכל ענייני העולם הזה, ומתמסרים בלב ונפש למלא את הרצון והכוונה העליונה. וכך גם כאשר הוא עולה משיעור א’ לשיעור ב’ ולשיעור ג’ (ואצלכם, הוסיף ר’ מענדל ואמר, עליתם מדרגה נוספת, כאשר יצאתם מהישיבה בכפר חב”ד לישיבה במגדל העמק, כדי למלא את השליחות של הרבי, שזהו דבר שאין למעלה הימנו).

ועתה מה, כאשר נוסעים אתם לרבי, נוסעים ל”קבוצה”, עולים אתם עוד מדרגה? מדרגה גבוהה יותר ונעלית לאין ערוך מכל מה שהיה עד עתה? הא?… “לחיים, לחיים ולברכה!”

לא ולא! עכשיו אין אתם עולים עוד מדרגה, מתקדמים עוד שלב, מתרוממים לדרגא גבוהה יותר - עכשיו הגיע הזמן “להוריד את הציור”. להפסיק להיות עוד יותר גדול ועוד יותר מושלם ועוד יותר חסיד ועוד יותר מקושר - עכשיו צריך להפסיק להיות “מציאות”.

אמנם מדובר כאן על מציאות של קדושה. מציאות נעלית וחשובה. מציאות של חסיד ירא שמים ולמדן. של מקושר באמת. של “תמים” ושל שליח - אבל למרות הכל זו מציאות. ומציאות, בעצם קיומה ומציאותה, עד כמה שתהי’ גדולה וקדושה ונעלית ונשגבה, הינה העלם והסתר על אמיתתו יתברך שאין עוד מלבדו.  

אתם נוסעים לרבי, אומר ר’ מענדל וחוזר ואומר, מדגיש וחוזר ומדגיש, לא כדי להיות מציאות גדולה ונעלית יותר - אלא כדי להפסיק להיות מציאות. “להוריד את הציור”, גם את ה”ציור” הנעלה ביותר, ולהיות שייך אליו יתברך. שזהו אך ורק על ידי המסירה והנתינה המוחלטת אל הרבי שליט”א, לגמרי לגמרי, ללא שום מציאות וללא שום ציור. שכן סוף סוף כל “ציור”, עד כמה שלא יהי’ נעלה ונשגב, יש בו עדיין מדידה והגבלה.

לגלות את הפנימיות

העובדה, אומר הרבי (שיחת ג’ תמוז ה’תשמ”ח), שיום הגאולה ג’ תמוז חל תמיד באותו יום בשבוע בו חלים שבעה עשר בתמוז ותשעה באב - אינה אלא משום שיום זה בא לגלות את פנימיותם של ימים אלו. שהרי בחיצוניותם מסמלים ימים אלו את החורבן והגלות, והם נקראים בהלכה ימים של היפך הזכות (ולכן משתדלים במיוחד שלא לעשות בימים אלו דברים שזקוקים בהם לברכה מיוחדת). אך כיוון שיודעים אנו ששום דבר אינו סתם כך ח”ו, אלא הכל הוא בהשגחה פרטית מאת ה’, אשר “מאתו לא תצא הרעות” ח”ו ו”אין רע יורד מלמעלה”, הרי שגם זו לטובה. אדרבה, דווקא בדברים שבחיצוניות הם היפך הטוב, דווקא בהם טמון הטוב הנעלם, שהוא למעלה מעלה מהטוב הגלוי.

את זה בא ג’ תמוז לגלות: הרי גם ג’ תמוז היה נראה בתחילתו ענין שהוא היפך הטוב - שולחים את הרבי הריי”צ לגלות ובכך כאילו פוסקים כי הוא “אשם” וחייב גלות. רק אלו שהיו על אתר ידעו שלאמתו של דבר הייתה ביום זה הצלה מהיפך החיים לחיים והתחלת השחרור והגאולה המלאים. ולאחר מכן התברר הדבר לכולם למפרע שלא הי’ זה אלא יום זכאי ו”אתחלתא דגאולה”, שממנו התחילה הגאולה והשחרור המלא. עד היציאה מרוסי’ והתחלת הפצת המעיינות באופן שלא חלמו עד אז, ולהכרזת “לאלתר לגאולה” ולהבאת הגאולה האמיתית והשלימה. שכל זה התחיל והי’ “בכח” בג’ תמוז. ולכן הרבי קובע: “חסידים עליהם לחוג גם את יום ג’ תמוז”.

ולכן יום זה, שלכאורה הי’ נראה גלות ובאמת הייתה בו התחלת הגאולה, נותן כח לגלות את פנימיותם של כל שלושת השבועות, ימי “בין המצרים”, ימי הגלות והחורבן - שבפנימיותם גם הם לא באו אלא כדי להביא להתקשרות עמוקה יותר עם הקב”ה מאשר הי’ לפני החורבן.

ה’מירשם’ לגילוי הפנימיות

כאשר בית המקדש עמד על מכונו, כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם, הקריבו קרבנות, ניסים היו דבר שבשיגרה וראו אלקות בגלוי - אזי חדרו אמנם הביטול וההתקשרות שהיו ליהודי עם הקב”ה בכל כוחות נפשו ומילאו את כל כולו, אבל זה הי’ רק משום שהוא הבין והוא הרגיש והוא ראה. וממילא היו הביטול וההתקשרות מוגבלים רק לפי מידתו. עד כמה שהוא ראה והבין והרגיש. ומכיון שאז ראו והבינו והרגישו הרבה מאד, היו גם הביטול וההתקשרות הרבה מאד, אבל עדיין במדידה והגבלה.

דווקא כאשר בא החורבן וירדנו לגלות. אותותינו לא ראינו ואין אתנו יודע עד מה. לא מבינים מה קורה כאן ולמה שפך ה’ את חמתו על בניו הנאמנים לו. לא רואים אלקות ולא מרגישים אלקות. להיפך, נדמה כאילו ח”ו “עזב ה’ את הארץ” והכל מתנהל בניגוד גמור לרצון ה’ בתורתו - דווקא אז מתגלה הקשר העצמותי של יהודי עם הקב”ה.

בזמן הגלות אסור ואי אפשר להודות לה’ על הגלות. אדרבה. יהודי צריך לשנוא את הגלות שנאה פנימית ועמוקה. כאשר הבן מרגיש את גודל ועוצמת הריחוק מאביו, אין הוא יכול לשמוח בקשר העצמותי. הרגשת החסרון הנוראה שבריחוק מאביו מביאה אותו למצב שהוא זועק מעצם נפשו שאינו יכול לסבול את הריחוק. “צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ צי’ ועייף בלי מים”. עצם זעקה זו מגלה עד כמה הוא קשור ומאוחד עם האב באופן מוחלט כל כך ששום דבר לא יוכל להפריד ביניהם. עד שדווקא ברגע בו נדמה שאין כל קשר ביניהם, דווקא אז בא לידי ביטוי הקשר העמוק ביותר. אבל כאשר מגיע הרגע בו מתגלה אותו קשר עצמותי, כאשר מתוך חושך הגלות פורצת ובוקעת הגאולה - אז נוכל ונצטרך להודות לה’ על שכעס עלינו כביכול (“אנפת בי”) והביא עלינו את החורבן והגלות.

ככל שעוברים את הגלות ומגיעים לסיומה, ובמיוחד כאשר נמצאים בדור האחרון של הגלות שהוא הוא הדור הראשון של הגאולה  - אזי, אומר הרבי  (שיחת ש”פ בלק תנש”א), נרגש פחות ופחות הכאב והצער של הגלות, ומתחילה ה”טעימה” מהאור והשמחה של הגאולה. עד שמרגישים רק את הפנימיות של הגלות, שהיא הגאולה.

זו הסיבה, אומר הרבי, שבכל הדורות היה חודש תמוז חודש עצוב וכואב, חודש של ימים שאינם זכאין. ועד שאפילו שמו של החודש הוא שם של עבודה זרה (“נשים המבכות את התמוז”). ואילו עתה, בדור האחרון, נקבע בחודש זה חג הגאולה, “מועד המועדים” י”ב–י”ג תמוז. ועד ששמו של החודש בפי חסידים ומהם הולך ומתפשט בכל העולם כולו הוא “חודש הגאולה” - שכן כאשר מתקרבים ממש אל הגאולה הולך ופוחת הרגש הכאב וצער הגלות, והולך ומוסיף הרגש האור והשמחה העצמותית של הגאולה.

ואת כל זה, אומר הרבי, בא לגלות במיוחד יום הגאולה ג’ בתמוז. אותו יום שבתחילה היה נראה לאלו שאינם על אתר כאילו זה יום שבו הוכרח הרבי לצאת לגולה. ורק לאלו שהיו על אתר הי’ גלוי מלכתחילה שזהו יום של הצלה וגאולה נפלאה ממוות לחיים. ולאחר מכן נתגלה למפרע לכולם כיצד זהו יום של אתחלתא דגאולה. שיום זה הוא לא רק יום של ירידה צורך עלי’ (שלעת עתה היא ירידה, ורק שסוף סוף יהי’ ממנה עלי’), אלא שמלכתחילה לא הייתה בו אלא עלי’ נפלאה, התחלת הגאולה - יום זה הוא המגלה את הטוב (בגימטריא י”ז) הנעלם והמופלא שישנו בי”ז בתמוז.

ג’ תמוז, אומר הרבי, הוא הוא הפועל ומגלה כיצד ייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה. משום שיום זה, בהיותו בעצמו יום שהי’ נראה תחילה העלם בתכלית ולבסוף נתגלה כי אינו אלא התחלת הגילוי -  הריהו מגלה גם בימי החורבן  כי לאמתו של דבר דווקא בימים אלו ניתנה לנו התחלת הגילוי של אותו קשר עצמותי שלא הי’ יכול כביכול להתגלות בזמן ה”גילויים” הנפלאים שהיו בבית המקדש הראשון והשני. קשר עצמותי זה, שאינו תלוי בשום דבר, יתגלה דווקא מתוך הגלות והחורבן ומתוך שיא ההעלם וההסתר - בבית המקדש השלישי, שבו לא שייך שום חורבן ושום גלות, בהיותו “בניינא דקודשא בריך הוא”.

כדי להתרומם מהגבלות הגלות, מהעובדה “שנולדו בגלות וגדלו בגלות וממילא הינם אנשי גלות, ושואלים כל מיני שאלות וקושיות הנובעות מחושך הגלות” (שיחת ש”פ במדבר ה’תנש”א) - לשם כך יש להשתמש באותו “מירשם בדוק” שניתן לנו על ידי המלך המשיח עצמו כדי “לחיות עם משיח” בכל כוחות נפשו ובכל מציאותו, גם אם עדיין לא יצא לגמרי מהגלות הפנימית והוא מרגיש עצמו “מחוץ” לגאולה.

ה”מירשם” הוא הלימוד והעיסוק בעניני משיח וגאולה, ובשבועות אלו במיוחד בעניני בנין בית המקדש. ובפרט “בתורתו (מאמרים ולקוטי שיחות) של נשיא דורנו”. ובהדגשה מיוחדת על לימוד הדבר–מלכות משיחות תנש”א–תשנ”ב, שבו מוסבר ומודגש “לידע ולהכיר המעמד ומצב שבו נמצאים עכשיו, שעומדים על סף הגאולה ממש ומראים באצבע הנה זה מלך המשיח בא” - להקפיד ולהתמיד ללמוד את כל הדבר–מלכות מתחילתו ועד סופו בכל שבוע ושבוע. וללמדו כמה פעמים, ברבים ובציבור וגם לעצמו ובחברותא, לדקדק בו (“והלוואי היו מדקדקים”), “הפך בה והפך בה דכולא בה”. ולמלא בו את כל מה שלומדים (“כל הספרים מלאים בדבר זה”) ואת כל מה שבו עוסקים, כך שהמוח והלב וכל האברים יהיו מלאים וחדורים כל כולם במשיח וגאולה. ובאופן שיודעים שזה הדבר הכי עכשווי והכי אקטואלי, הלכה למעשה בפועל ברגע זה ממש. ולמלא ולהחדיר בזה את כל הסביבה ואת כל המציאות, עד שמכל פינה ומכל צד ומכל העולם כולו תפרוץ הקריאה וההכרזה הממלאת את כל המציאות: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד .

מאת הרב חיים לוי יצחק גינזבורג,
משפיע בישיבת תומכי תמימים ראשון לציון