אלמא אטא

ששים ושש שנות חייו של הרה”ק רבי לוי יצחק שניאורסאהן, אביו של הרבי מלך המשיח, עלי אדמות, היו סוערים ומרתקים וביחד עם זאת מלאי סבל ותלאה. חיים אלו הסתיימו במאסר, בגלות ובשחרור זוטא • על דמותו ופועלו של צדיק זה, במלאת 70 שנה להסתלקותו, ביומן ערכים ומושגים שלפניכם

אלמא אטא

אלמא אטא היא העיר אליה הגיע רבי לוי יצחק לאחר גלותו הקשה ובה שהה בחודשים האחרונים לחייו בעלמא דין. מאמצים רבים נעשו על ידי שתדלני החסידים להשיג את הסכמת השלטונות הקומוניסטים להעבירו ממקום גלותו בצ’אילי אל אלמא אטא.

למרות שהגיע אל העיר ממקום גלותו, בכל זאת עדיין היה זה גלות - הרחק מעירו ומקהילתו האוהבת.

בעיר זו השיב רבי לוי יצחק שניאורסאהן את נשמתו לבוראה, ועל הציון שלו הוקם אוהל שאליו נוהרים רבים במשך השנה, ובפרט ביום ההילולא כ’ במנחם אב

כיום שלוחי הרבי, ובראשם רבה הראשי של קזחסטאן הרב ישעיה אלעזר הכהן, פועלים בעיר ומפיחים רוח בשממה היהודית. השלוחים הקימו את המרכז היהודי לקזחסטאן בשם “בית מנחם חב”ד ליובאוויטש - קזחסטאן” ובתוכו בית הכנסת “לוי יצחק”.

בת שבע אלטהויז

מרת בת שבע אלטהויז הייתה אחת הנשים שסיכנה את חייה עבור הצלתו של רבי לוי יצחק בעת גלותו.

היה זה כאשר החסיד ר’ הירשל רבינוביץ השקיע מאמצים רבים בהצלתו של ר’ לויק, לאחר שנודע לו כי מצבו הרפואי של ר’ לויק מחמיר בגלותו והוא החל להפוך עולמות כדי להוציאו משם. לבסוף אכן הצליח להשיג בעבורו תעודת שחרור. כעת היה צריך להעביר את התעודות הנדרשות לצ’יאלי, מקום גלותו של רלוי”צ, אולם לגברים הייתה סכנה לעשות את הדרך הזאת, ועל כן היא התבקשה לעשות את הנסיעה המסוכנת.

בתחילה נטתה לסרב, שכן על צווארה הוטל עול פרנסת ארבעת ילדיה שלה ושל אחותה, אך בלילה הגיעה אליה בחלום אביה הרה”ח אליהו חיים אלטהויז ודחק בה לצאת לדרך, והיא אכן עשתה את הדרך המסוכנת והמפרכת.

הרבנית חנה שהייתה עם בעלה בצ’יאלי, מספרת בזכרונותיה: “בוקר אחד יצאתי להשיג חלב, והנה מרחוק צועדת אשה צעירה - על–פי לבושה ומראה פניה ניתן לדעת שהיא אינה מקומית - ובידה מזוודה. היא התקרבה אלי, נעמדה ואמרה לי: “את היא חנה, הלא כן?” לרגע התפעלתי מהעובדה שזיהתה אותי. כשהתחילה לדבר, הכרתי מדבריה שהיא בתו של אליהו–חיים ושהיא נוסעת במיוחד אלינו.

“ללכת עמה לביתי - לא יכולתי, שכן היה עלי להשיג את כל המזון הדרוש לצורך היממה הבאה, ושעה מאוחר יותר כבר לא יהיה ניתן להשיג דבר. היא מצדה סיימה זה עתה מסע בן שתי יממות, בתנאי הנסיעה של אותם ימים, ובמשך כל זמן זה לא עצמה עין וישבה בצפיפות איומה; כך שלעמוד בבוץ ולהמתין לי - לאחר שכבר שירכה רגליה מתחנת הרכבת, מרחק של יותר מקילומטר - לא היה בה כוח מרוב עייפות. שלחתי אותה אפוא עם “שקץ” של אחד השכנים אל מקום מגורינו, ואילו אני הלכתי לדרכי.

“כשהגעתי הביתה, לאחר שדאגתי לכל הנדרש, לא פגשתיה. התברר כי ה”שקץ” התעה אותה הרחק מביתנו, והיה עלי לצאת לאחר–מכן כדי לחפשה”.

גוטליב, הרב נפתלי צבי

דומה כי כל סיפור המאסר, הגלות ועצם אישיותו של רבי לוי יצחק לא היה ידוע לנו אילולא עבודתו הכבירה של הסופר הרב נפתלי צבי גוטליב, איש ירושלים המתגורר כיום בביתר עילית. יותר מששים ספרים כתב והוציא לאור עד כה, אולם אחד הספרים הבולטים בחשיבותו, לפחות בקרב אנ”ש, הוא הספר “תולדות לוי יצחק”. הרב גוטליב מונה אותו כראשון במעלה בסדרת ספריו.

מטרתו של הספר “תולדות לוי יצחק”, הוא לשרטט קווים לדמותו של כ”ק הגאון המקובל הרב לוי יצחק שניאורסאהן. כיום אין כמעט חסיד שלא מכיר את תולדות חייו בצורה זו או אחרת, אולם כשהרב גוטליב החל את מלאכת הכתיבה, רק בודדים ידעו את מלוא ההיקף של אישיות דגולה זו.

רעיון כתיבת הספר נולד בשלהי שנות הכפי”ם. באחד הימים ישב הרב גוטליב וחשב על כך שאין כמעט איש שמכיר את ייחוסו של הרבי. “היה לי ברור שאביו של הרבי לא היה עוד רב עיר בברית המועצות”, מסביר הרב גוטליב. הוא חשב לשנס מותניים ולכתוב, אך מובן שדבר כזה צריך את הסכמתו של הרבי. לאחר שהמענה בושש לבוא, נגנז הרעיון.

“בחודש תשרי תשל”ה הגעתי לרבי בפעם הראשונה בחיי” - מספר הרב גוטליב - “כשעברתי בכוס של ברכה, פנה אלי הרבי לפתע ואמר לי “הרי הבטחת לי ספר על אבי - היכן הספר?” - לא זכרתי למה מתכוון הרבי כיוון שחלפו שנים מאז נרקם הרעיון. לפתע נזכרתי, ועניתי מיד שמכיוון שלא קיבלתי הסכמה, לא התעסקתי בזה עוד. הרבי חייך חיוך רחב: “מה זאת אומרת, על עניין כזה צריך הסכמה? - רבונו של עולם צריך לתת ההסכמה”. בו במקום הרבי הוסיף והורה: “עכשיו שאתה פה תתעסק באסיפת חומר עבור הספר”.

“התייחסותו של הרבי לעריכת הספר הייתה נדירה. הרבי התעניין כל העת אודות מצבו של הספר. לאחר שסיימתי לכתוב פרק, מיד שלחתי אותו לרבי להגהה. פעמים אחדות קיבלתי טלפון מהמזכיר הרב חודקוב ע”ה שהיה מכתיב לי את ההגהות על הפרק… לא היה בלבי ספק כי היו אלו ההגהות של הרבי, וההשערה התחזקה אצלי לאחרונה לאחר שראיתי צילום כתב–ידו של הרבי עם ההגהות שהקריא לי הרב חדקוב”.

הכנת הספר לא הייתה עבודה קלה עבור הרב גוטליב. עיקר העבודה הייתה באיסוף החומר, ומכיוון שהמקורות היו דלים, העבודה נמשכה זמן רב.

באחד הימים קיבל הרב גוטליב מכתב מהרבי ובסופו הוסיף בכתב–יד–קודשו: “חבל במאד שמתארך כל–כך הר”ד [= ראשי–דברים] ע”ד [= על–דבר] אאמו”ר [= אדוני אבי מורי ורבי] כו”, ועד מתי? וכנראה שגם ליא”נ [= לי”א ניסן] לא יו”ל [= יוצא לאור]?!”

דיו

סדרת ספריו המרכזים את דברי תורתו של רבי לוי יצחק, הרבה מהם בזכות הדיו אותו הפיקה במו ידיה הרבנית חנה שהצטרפה לבעלה הדגול במקום גלותו. במקום זה לא היו כמעט תנאים נורמליים, ובוודאי לא דיו לכתיבה.

הרב שישב רבות אפוף בהרהורי תורה, חסידות וקבלה, צמא למעט דיו כדי לרשום את דברי הגותו שמלאו את לבו ונפשו. הרבנית אזרה אפוא תושיה, והיא הפיקה דיו מעשבים כדי לאפשר לבעלה להעלות את חידושי התורה שלו על הכתב.

וכך מספרת הרבנית בזכרונותיה: “שבוע לפני חג הפסח נסעתי לעיר קזיל־ארדא והבאתי משם שתי מחברות, אבקה להכנת דיו וקסת כדי להביא את הדיו בתוכה. את השמחה שהדבר גרם לבעלי - לא ניתן לתאר. הוא נחלץ מיד למלאכת הכתיבה, ביתר מרץ מאשר לאכילת הלחם שהבאתי לו לאחר רעב כה ארוך וכבד”.

מאוחר יותר אף סיכנה את חייה כשנטלה עמה את כתב ידו במהלך נדודיה. בסופו של דבר הוברחו כתבים אלו אל מחוץ לברית המועצות והודפסו בסדרת ספרים בשם ליקוטי לוי יצחק.

הירשל רבינוביץ

דמות מיוחדת היא דמותו של החסיד ר’ צבי הירש, הירשל, רבינוביץ’ מהעיר צ’רנוביץ’. איש פיקח ונועז, בעל לב זהב שסיכן את חייו כדי להציל עוד ועוד יהודים והעמיד את יהדות העיר צ’רנוביץ’ על תילה.

במשך שנות חייו סייע ליהודים רבים והשליך עצמו מנגד כדי לגרום טובה ליהודי אחר, אך דומה שהבולט בניהם היה מיד עם סיום מלחמת העולם השנייה כשהתגורר באלמא אטא והיה מהעסקנים הבודדים שפעלו להצלת רבי לוי יצחק ממקום הגלות בצי’לי והבאתו לאלמא אטא הגדולה והמבוססת יותר. ר’ הירשל השקיע בכך מאמצים כבירים

אך ר’ הירשל לא הסתפק בהצלתו ובהבאתו של ר’ לויק לאלמא אטא, ומדי יום ביומו היה דואג לכל מחסורו. בהתאם להוראת הרופאים היה ר’ לויק צריך לאכול מדי יום רוטב של בשר עוף. אך מהיכן משיגים כל יום עוף חי בימי חרום שכאלה? שוב מזדקרת דמותו הנפלאה של ר’ הירשל. הוא התאמץ בכל כוחו להשיג את העוף, לשוחטו, להכשירו ולבשלו, כאשר הוא בעצמו דאג להאכיל את ר’ לויק בימי חוליו וחולשתו, כשלא יכול היה לאכול בכוחות עצמו.

ר’ הירשל גם השיג עבור ר’ לויק קמח מיוחד, דבר שהיה קשה להשיג באותם ימי מלחמה. הוא לא היה מסתפק בהשגת הקמח, אלא אף היה בעצמו אופה חלות מיוחדות עבורו לשבת קודש ולימות החול. כמו כן היה משיג צימוקים ובמו ידיו היה מכין יין עבור הרב לקידוש ולהבדלה.

לאורך כל ימי מחלתו של הרב, הירשל לא מש ממיטתו ביום ובלילה, בחג ובשבת. ר’ הירשל ליווה את רבי לוי יצחק במסירות ודאג לכל מחסורו, עד אותו יום מר ונמהר כ’ במנחם אב כשהסתלק לשמי רום. הוא אף זכה לרשת את מטהו הפלאי שהגן עליו מפני הסכנות.

לאחר פטירת ר’ לוי’ק, עזבו הירשל ורעייתו את אלמא אטא והתיישבו בעיר צ’רנוביץ’, שם המשיך במעשי החסד ובביסוס היהדות.

זכרונות

הרבה מן הפרקים הלא–ידועים על אישיותו של רבי לוי יצחק, התגלו בזכות מסכת זכרונותיה של רעייתו הרבנית חנה שהעלתה על הכתב זכרונות וסיפורים רבים, כתובים בפרוטרוט המתארים ביד אמן וברגש רב את זכרונות דברי ימי המשפחה.

היה זה זמן קצר אחרי הגעתה לארצות־הברית, החלה הרבנית להעלות את זכרונותיה עלי כתב. רשימותיה, כפי שהגיעו לידינו, נכתבו על גבי שתי מחברות, בשפת האידיש. המחברת הראשונה נכתבה בין השנים תש”ח־תש”ט והיא מכילה בעיקרה את סיפור חייו, מאסרו ופטירתו של בעלה הגאון המקובל רבי לוי יצחק. המחברת השניה, שנכתבה בין השנים תש”י־תשכ”ג, היא בעלת אופי אישי יותר ומכילה סיפורים, אמרות ורגשות שנזכרה בהם בזמן כתיבתה.

את רשימותיה פותחת הרבנית במילים, “לא סופרת אנוכי ולא בת־סופר, וחפצי הוא רק לרשום מעט זכרונות מבעלי ז”ל, מהשנים האחרונות לחייו”. על אף ההצטנעות שבמשפט זה, זכרונות אלו מהווים אוצר בלום השופך אור על פרקים רבים בחיי רבי לוי יצחק, הרבנית עצמה, ובנם הגדול כ”ק רבינו מלך המשיח.

בכתיבה משובחת ורוויית רגשות, מתארת הרבנית ביד אמן את הקורות עמה ועם בעלה במשך חייהם. מקריאת הזכרונות אנו נחשפים למסכת התלאות שעברה על אישים דגולים אלו, מאז מאסרו של רבי לוי יצחק בשנת תרצ”ט ועד לפטירתו בשנת תש”ד. מבעד לכל אלו - משתקפת דמותם העילאית, עוז רוחם ומסירות נפשם גם בתנאים בלתי־אנושיים.

את מחברת הזכרונות הראשונה מסרה הרבנית לאחד ממקורביה (ככל הנראה - הסופר ר’ ניסן גורדון) להקלדה ועריכה. לאחר מכן נמסרו לה דפי ההקלדה והיא הגיהה אותם בכתב ידה. העתק מזכרונות אלו מסרה הרבנית לגיסתה מרת רחל שניאורסון [העתק זה היה גם למראה עיניהם של כמה מהחסידים באה”ק, וביניהם: הרב שלמה יוסף זווין (שאף ציין שנכתבו “בכישרון רב ובדייקנות נאמנה”), הרב אהרן יעקב דיסקין והרב אברהם חנוך גליצנשטיין. כמו כן, ד”ר צבי הרכבי מציין בספרו “יקטרינוסלב” כי רשימות אלו היו למראה עיניו.

ככל הנראה הגיעו הרשימות לרבי רק אחרי הסתלקות אמו הרבנית. בביתו של הרבי נמצא אוגדן המכיל רשימות אלו (בגירסתן המוקלדת) כשעליהם נכתב בכתב ידה של הרבנית חיה מושקא (בשפה הרוסית), “זכרונות - שוויגער, חנה מאיראָבנאַ שניאורסאהן”.

בשנת תשכ”ד פירסם הסופר ר’ ניסן גורדון ב”די אידישע היים”, עיתון נשי־חב”ד בארה”ב, סדרת מאמרים על תולדות חייו של רבינו (תחת שם העט נ. בן־יוחנן). במסגרת מאמרים אלו שילב קטעים מזכרונותיה של הרבנית בתוספת דברים ששמע ממנה בעל־פה.

בתשל”ז יצא לאור לראשונה הספר “תולדות לוי יצחק” בעריכת הסופר הרב נפתלי צבי גוטליב, שעשה אף הוא שימוש ברשימות אלו. יצויין כי ספר זה עבר את הגהתו של הרבי קודם הדפסתו. זכרונות אלו פורסמו לראשונה בצורה מרוכזת ומסודרת בספר “אם בישראל” שיצא־לאור בשנת תשמ”ג.

בשנים האחרונות החלה עריכה מחודשת של כל זכרונות הרבנית, ומדי שבוע הודפסה חוברת חדשה תחת השם “רשימת זכרונות”. אלו תורגמו לחמש שפות (אידיש, לשון־הקודש, אנגלית, רוסית וצרפתית).

חנה שניאורסאהן, הרבנית

הרבנית חנה, רעייתו של רבי לוי יצחק, היא דמות המפתח בכל הקשור לתולדות חייו של רבי לוי יצחק. היא נולדה ביום כ”ח בטבת תר”מ לאביה ר’ מאיר שלמה ינובסקי, שהיה רבה של ניקולייב ולאמה הרבנית רחל. היא קיבלה חינוך חסידי שורשי מגיל צעיר. באותם הימים הייתה העיירה ניקולייב משכן לקהילה תוססת של חסידי חב”ד. כאשר היה מתקבל מאמר חסידות מליובאוויטש, הייתה חנה הצעירה מעתיקה אותו בכתב יד נאה לתועלת החסידים כולם.

בהיותה בגיל עשרים נישאה חנה לרבי לוי יצחק, כאשר את השידוך הציע אדמו”ר הרש”ב עצמו.

בשנת תרס”ט קיבל הרב לוי יצחק הצעה לכהן ברבנות בעיר יקטרינוסלב (כיום דנייפרופטרובסק) והוא עבר אליה לגור עם משפחתו, שם כיהן ברבנות במשך 30 שנה, כאשר כל אותה העת עמדה לצידו הרבנית חנה כשהיא מעורבת ופעילה בחיים הקהילתיים. בזמן מלחמת העולם הראשונה, הקימה הרבנית חנה ארגון שדאג לספק מקום לינה ומזון לפליטים.

כאשר הוגלה רלוי”צ, נסעה אחריו והייתה לו לסעד ולעזר עד יומו האחרון. רק אז התפנתה לטפל בעניניה. היא הצליחה לצאת מרוסיה באמצעות העשאלונים הידועים, וביום כ”ח סיון תש”ז הגיעה צלחה לארה”ב, שם רוותה סוף סוף נחת במחיצת בנה הגדול.

טחינת קמח

אחד הסיפורים המיוחדים על עוז רוחו וגבורתו של רבי לוי יצחק, קשור לטחינת הקמח לקראת אפיית מצות לחג הפסח. סיפור זה סיפר הרבי מה”מ בעצמו בפני ילדי ישראל:

י”ח ניסן הוא יום ההולדת של אבי.

ברצוני לספר על מאורע הקשור אליו, ואשר מחמת סיבות לא נתפרסם הדבר כל כך. מסיפור זה ניתן ללמוד עד היכן יכול איש יהודי להגיע אם הוא מחליט לעמוד בתוקף - לא בתוקף של כוחי ועוצם ידי ח”ו אלא בתוקף ואומץ של הנה ה’ ניצב עליו - והוא משתדל למלא אחר ציווי ה’ ושליחותו.

המאורע התרחש בקשר לקמח ומצות לפסח, בעמידה על המשמר אשר לא ייכשלו בחשש של משהו חמץ.

זה היה בשנות קיום המשטר הסובייטי ברוסיה, מקום שם כל המסחר התנהל על ידי המלוכה. גם טחנות הקמח שטחנו את החיטים וגם המאפיות המרכזיות שאפו את המצות היו בבעלות השלטונות ופעלו בפיקוחם של נציגי הממשלה.

כאשר הגיעה שעת ריכוז הקמח והבאתו אל מאפיות המצות, ומאחר שאבא היה אז מגדולי הרבנים שנשארו שם וגם השלטונות ידעו עליו - ידעו הם היטב, כי ההכשר על הקמח גם בשנים קודמות עברו תחת ידיו, שכן העיר ששימש בה אאמו”ר בתור רב הייתה בדרום רוסיה, ובאזור ההוא גדלה מרבית החיטה של מדינת רוסיה.

לכן כאשר היו צריכים לשלוח את הקמח משם והיו זקוקים להכשרו של רב כי נטחן תחת שמירה מעולה וכי כשר הוא לאפיית מצות, היו פונים לאאמו”ר והוא היה נותן את ההכשר הדרוש, לאחר שהעמיד משגיחים בטחנות הקמח אשר שמרו והשגיחו על טחינתו שלא יבואו לכל מגע עם מים.

ביודעם כי כך היו פני הדברים שנים רבות לפני זה, וכי גם השנה יצטרכו לבקש ממנו הכשר, טרחו ובאו לפניו, הסבירו לו כי הקמח הוא בבעלות הממשלה, ושאם חלק מהקמח לא יימכר בסיבת הימנעותו מלהעניק את ההכשר המתאים, פירוש הדבר כי הוא יוצא למלחמה גלויה נגד הממשלה, אשר לה שייכות ההכנסות מהקמח, ובייחוד כשהקמח לפסח נמכר במחיר גבוה יותר וההכנסות גדולות יותר.

על כך ענה להם אבא, כי מובן הדבר שאם ירשו לו להעמיד משגיחים משלו וישמעו להוראות המשגיחים שטחינת הקמח תיעשה על פי תורת ישראל - ודאי שיעניק את ההכשר הדרוש. אך אם לא ירשו זאת למשגיחים או שלא ישמעו להוראותיהם - הוא לא יתן את ההכשר הדרוש! ולא זו אף זו, הוא אף יודיע לכל, כי לקמח זה אין כל קשר אליו!

על דבריו האלה הדגישו פעם נוספת, כי אמנם יאפשרו לו להעמיד שם משגיחים משלו, אך אם המשגיחים יאשרו ויכשירו הכול - מה טוב; ואם לא יתנו את אישורם ועל סמך זה הוא לא יתן את הכשרו - עליו לדעת כי הוא יוצא למלחמה גלויה נגד הממשלה!

שוב ענה להם כי הוא נוסע למוסקבה, לנשיא הס.ס.ס.ר. קאלינין, יספר לו הכול ויסביר לו כי אי–אפשר לתת הכשר לקמח שאינו כשר לאפיית המצות, ואם ירצו להעניש אותו על כך - הרשות בידם, אך לתת הכשר על קמח שאינו כשר למצה ושישתמשו בזה לפסח - הרי זה נגד ההלכה, נגד ה’, והוא לא יתן הכשרו על כך, וגם יעשה כל מה שבידו, שכולם ידעו כי הוא לא נתן את ההכשר!

הם ניסו שוב ללחוץ ולאיים עליו, אך נוכחו לדעת כי לא יפעלו אצלו מאומה. כן סיפרו על כך לנשיא קאלינין, או ליועציו, אשר לבסוף נתן צו והוראה מפורשת כי בכל המקומות שלוקחים קמח לאפיית מצות לפסח, צריך שיהיה להם אישור ורישיון על כשרותם לפסח, וכן יש להרשות לו להעמיד משגיחים משלו שיפקחו במקומות שטוחנים שם הקמח!

באותה השנה - וגם בשנים שלאחריה, בכל המקומות שאפו מצות כשרות לפסח, בחסות השלטונות, אפו רק מהקמח שהיה לו הכשר לפסח!

יקטרינוסלב

(כיום דנייפרופטרובסק) היא העיר השלישית בגודלהּ באוקראינה. העיר שוכנת על נהר הדנייפר, שהעניק להּ את שמהּ (ובצירוף שמו של מנהיג פועלים קומוניסטי בשם פטרובסק). עד שנת תרפ”ו נקראה העיר יקטרינוסלב היא העיר שבה כיהן רבי לוי יצחק כרבה הראשי.

רלוי”צ נבחר לתפקיד הרם בהיותו כבן שלושים ואחת שנים בלבד, בסוף שנת תרס”ט, וכיהן בתפקיד זה כשלושים שנה, עד למעצרו בשנת תרצ”ט.

כאשר נידון נושא רבנותו של רלוי”צ, כתב הרבי הרש”ב מכתב ליהודי העיר בו דן בעניין זה: “וכאשר אתם עמם כעת שאר בשרי הרה”ג המפורסם מו”ה לוי יצחק שניאורסאהן נ”י, איש אשר רוח בו, וכאשר ידעתיו היטב, כתר הרבנות הולמתו בכל הפרטים הדרושים. הוא למדן גדול וירא אלוקים בתכלית, זך הרעיון ורך המזג, בעל מידות טובות ונעלות מאוד, ויודע פרק בהנהגה בדעת ובהשכל, ואין להם טוב יותר ממנו”.

לאחר שמנה את מעלותיו וכשרונותיו, מוסיף הרבי לציין: “הנה על פי הניסיון אשר ראיתי בכמה עיירות אשר התחכמו לעשות כן, גרמו בזה אשר נשחתו עניני העיר בבלי אפשרות לתקן”.

המפתח לקבלתו כרב, היה בידי שמריה, בנו של חסיד שהתחנך בחינוך חסידי אך לאחר חתונתו ירד מהדרך והחליף את שמו לסרגיי וולפוביץ’. הוא ניהל טחנת רוח גדולה ומנסרת עצים. בנוסף לכך היה מראשי התנועה הציונית בעיר. למרות ריחוקו מעולם החסידות, נראה שבלבו נותרה פינה חמה לרבי ולחסידות, שכן, לאחר שהתקבל מכתבו של הרבי הרש”ב, הזמין את רבי לוי יצחק לביתו לשיחה שארכה שש שעות רצופות. השיחה הותירה עליו רושם עז ובסופה החליט להיאבק למען מינויו כרב העיר בקרב חבריו הציוניים.

מאבקו שנמשך כשנה נחל לבסוף הצלחה - והרב לוי יצחק מונה לרב העיר. על כך כתב לו הרבי הרש”ב מכתב תודה.

במשך שלושים השנים בהן כיהן כרב העיר, פעל לביצור ענייני היהדות בכל דרך אפשרית. כבר עם הגיעו כינס את ראשי הקהילה ודן עמם כיצד לחזק את יהודי העיר למרות הקשיים בגשמיות וברוחניות. ביחד קיבלו שורה של החלטות על מנת לחזק את מוסדות התורה בעיר. כמו כן הוחלט על פעילות מוגברת בקרב הנוער והצעירים.

כוללי זקנים תפארת לוי”צ

כמו דברים רבים שהרבי עשה לזכות אביו, רבי לוי יצחק, בבחינת “בן יכבד אב”, גם הקמת רשת כוללי “תפארת זקנים לוי יצחק” נעשתה לכבד זכרו של אביו הדגול, והרבי אף הקדיש שיחות נרחבות ותשובות מפורטות סביבם.

הרבי לא רק מבקש לכבד את זכרו של אביו בקריאת הכוללים על שמו, אלא אף מרגיש חובה וזכות להשתתף בהקמת הכוללים בסכומי כסף, וכך אמר בהתוועדות כ”ף אב תש”מ: “..לאלה שיתנו את השם “תפארת זקנים” (בלבד) תהיה השתתפות בסכום של ח”י שקלים (וזאת בהתחשב בכך שזהו הסכום הפחות ביותר המוטל לדעתי על כל משתתף לתת), ולאלה שיוסיפו גם את השם “לוי יצחק” - הרי מוטל עלי בפרט חיוב (וזכות) מיוחד בזה - תינתן, איפוא, השתתפות מקופה מיוחדת - בסך מאה שקלים”. הרבי הוסיף שיתנו מ”קרן לוי יצחק”, אותה הרבי ייסד בשנת תשכ”ד, סכומים בתור השתתפות בכל הכוללים לזקנים שייסדו.

ליקוטי לוי יצחק

ליקוטי לוי יצחק הינו ליקוט של תורת רבי לוי יצחק, שכתב את חידושיו במסירות נפש, בתת–תנאים במשך שנות גלותו בעיירה צ’יאילי שבקזחסטאן. בסיס תורתו של ר’ לוי יצחק  מתבסס בעיקר על תורת הקבלה בה העמיק כל ימי חייו.

בואה של הרבנית חנה למקום גלותו הצליחה להקל את סאת צרותיו וסבלו. הרבנית תרמה תרומה תורנית יקרת–ערך ויצרה במו ידיה דיו מצמחים וגם השיגה נייר בכדי שיתאפשר לבעלה לכתוב את חידושי תורתו הנפלאים בשולי הגיליון של הספרים המעטים שהיו עמו.

בהתוועדות ו’ תשרי תשמ”ו, ביום היארצייט שלה, אמר הרבי: “למרות כל הקשיים וריבוי הדאגות בחיי היום–יום, לקחה על עצמה בעלת ה”יארצייט” דאגה נוספת - כיצד לאפשר פרסום תורתו של אאמו”ר (אביו של הרבי - רבי לוי יצחק) באופן שרבים מישראל יוכלו להגות בביאורי הענינים וכל זה בכדי לקרב את הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, התלויה בהפצת המעיינות חוצה”.

לאחר הסתלקותו של רלוי”צ, הצליחה הרבנית לצאת מבריה”מ לא לפני שהפקידה את אוצרות הכתבים בידיהם של אנשים נאמנים במוסקבה. במהלך השנים נרתמו כמה חסידים להבאת תכריכי כתבי היד, ובשיתוף עם יהודים שומרי תורה ומצוות שנסעו לברית המועצות נעשה מבצע הירואי ומסוכן להצלת הכתבים. תחת אפם של בלשי הק.ג.ב. הועבר תכריך כתבי היד מרשות היהודי הנאמן שהופקד על שמירתם לידי שגרירות ישראל, שמיהרה לשלוח בדואר דיפלומטי את הכתבים למשרד החוץ בירושלים, ולאחר כמה ימים הגיעו הכתבים לידי הרבי מה”מ. צוות נבחר של חסידים התיישב לערוך את הכתבים לספרים, כשהרבי מפקח באופן אישי על העריכה והסידור של הספרים.

מצבה

לאחר פטירתו של רבי לוי יצחק, ביום כ’ מנחם אב תש”ד, נקבר בבית העלמין של אלמא אטא. מצבה קטנה נותרה עדות למקום מנוחתו, כאשר אפילו שם משפחתו המפואר לא נרשם על מצבתו מפחד השלטונות. רק זאת צוין:

פ’נ’

ונגנז הרב הגאון ר’ לוי יצחק

בהרב ר’ ברוך שניאור

שנפטר כ’ לחודש

מנ’ אב ת’ש’ד’

לפ”ק. ת.נ.צ.ב.ה.

כעבור יותר מיובל שנים נחלצו הרב דוד נחשון ור’ אבי טאוב להתקין מצבה חדשה על הציון כמו גם להקים במקום אוהל חדש. בכיסוי של אנשי עסקים נסעו לקזחסטאן ופעלו להקמת האוהל החדש תוך מתן שלמונים לממונים במקום. תוך כדי בניה, שרטטו הם על גבי נייר באותיות עבריות את נוסח המצבה, כדי שאיש מקצוע יעשה בדיוק כפי שהם כתבו.

לאחר שתמה מלאכת הקמת האוהל החדש, הגיע טרקטור כבד שהביא את המצבה המוכנה, מצבה גדולה ויפה כיאה לצדיק זה. אחרי לילה ארוך של עבודה, עמלו הפועלים קשות להרים את השיש הענק ולהצמידו אל הקירות החדשים. על המצבה החדשה הוקפד לכתוב גם שם–משפחתו של רבי לוי יצחק: ‘שניאורסאהן’, אף שבמשך ארבעים וארבע שנים הייתה סכנה להזכיר את השם ‘שניאורסאהן’ ברוסיה הקומוניסטית.

“גם לאחר שהקמנו את המצבה החדשה – השארנו את המצבה הישנה כפי שהיא, מפאת חשיבותה, ואת החדשה קבענו בכותל האוהל, מאחורי המצבה הישנה. כיום עומדות שתי המצבות על תִּלן בבניין האוהל החדש” סיפר הרב דוד נחשון.

כמה ימים לאחר מכן נסעו הרב נחשון ור’ טאוב לרבי והביאו עמם תמונות מהמצבה וכן את מפתח האוהל החדש. הם זכו להכנס ליחידות שלא מן המניין, וכשהרבי קיבל את המפתח לידיו הק’, בירך ואמר: “אשרי חלקם, רב שכרם, גדול זכותם, על זה שעוררו את יהודי רוסיה ופעלו אתם, והתעסקו באוהלים של הרביים צדיקים וקדושים. ושלא נצטרך להגיע לזה - על–ידי שיהי’ ‘הקיצו ורננו שוכני עפר’”.

ניקולייב

ניקולייב (או מיקולייב) הינה העיר בה נולד הרבי. סבו של הרבי - הרב מאיר שלמה ינובסקי שימש בה כרב. בעיר זו גם התקיימה ברית המילה של הרבי, ושנות ילדותו הראשונות. שם למד בחדר המקומי אצל רבותיו, ומשם נגה והאיר אורו הראשון של הרבי על פני העולם היהודי כולו.

סרגיי פוולוביץ’

בחירתו של רבי לוי יצחק כרב לעדת היראים בכלל ולעדת החסידים ביקטרינוסלב, היתה בקשיים לא מעטים. בין אלו שהתנגדו לבחירתו, היו החוגים הציוניים אשר חששו שחסידו של הרש”ב ישמש כרב בעירם ויילחם בהם.

בין ראשי הפעילים הציוניים שהיו ביקטרינוסלב היה סרגיי פוולוביץ’ פאליי. שמו היהודי היה שמריה ושם אביו ר’ פייטל. בצעירותו קיבל חינוך יהודי מקורי בבית אביו החסיד, ולפיו התנהג עד לאחר נשואיו. כאשר היה אב לשני ילדים - שנה ופירש, עזב את מסורת אבותיו והתמסר ללימודים זרים. כאשר קיבל את התואר ‘מהנדס’, הפך את שמו לסרגיי פוולוביץ’. הוא היה ממנהיגי ההסתדרות הציונית, מעשירי העיר, וגדולה הייתה השפעתו בעיר. אנשיו התחילו אפוא להאיץ במנהיגם אשר יפעיל את השפעתו המרובה ויעשה הכל בכדי למנוע את מינויו של אחד ממשפחת שניאורסאהן למשרה בכירה זו.

מה עשה שמערל–סרגיי? הוא לא רצה שאנשים קיצוניים יוליכוהו שולל, והחליט לשוחח בעצמו עם המועמד בארבע עיניים, בכדי לעמוד על אישיותו ומהותו. במשך שש שעות רצופות הסתגרו השניים, בשעות הערב המאוחרות, ושוחחו על ענינים שונים. האיש הוקסם כל כך מאישיותו של המועמד הצעיר, אשר לא עברו אלא שעות מועטות, ואותו מנהיג ציוני הפך לאחד מהמצדדים הנלהבים ביותר למען מינויו, והכריע לטובת רבנותו של ר’ לוי יצחק!

הרבנית חנה ע”ה שסיפרה סיפור זה הוסיפה: “בחגיגת הבר מצוה של בני (הכוונה לבנה הגדול הרבי מה”מ) השתתף גם אותו שמעריל. לאחר שהחתן סיים את דרשתו הנפלאה, ניגש אלי לברך ברכת מזל טוב, והעיר כי הוא מרגיש עצמו מאושר על שהיה לו חלק בהבאת רב כזה ובן כזה, לעירו”.

ערעור

בראש חודש אלול תש”א שלח רלוי”צ מעיירת גירושו צ’יאילי, מכתב אל הממונה על שרותי הבטחון הפנימי, נ.ק.וו.ד., לאוורענטי בעריא, בו הוא מבקש לעיין מחדש בתיקו ולשחררו. כך כותב רלוי”צ (מתוך מסמכי הנ.ק.וו.ד. שהשתמרו ונמצאו לאחר כיובל שנים): “…מסרו לי את האשמה בכך שארגנתי ארגון קלריקלי (דתי) בעיר דניעפראפעטראווסק, ועמדתי בקשר, דהיינו התכתבות, עם חוץ לארץ, והודיעו לי כי אני נאשם לפי סימן 54 סעיפים 10 ו–11 .. הכחשתי את כל האשמות, ובפרטיות: מעולם לא השתתפתי בשום ארגונים ולא הייתי חבר בשום מפלגה. רק הייתי רב בעיר דניעפראפעטראווסק, וכיהודי דתי עסקתי בשתדלנות יחד עם הקהילה היהודית לפני המימשל הסובייטי אודות רשיון אפיית מצות לפסח, היות שזהו דבר המותר על פי החוק.

“…כמו כן לא ניהלתי שום התכתבות עם חוץ לארץ, ורק בתור רב התכתבתי לעתים רחוקות בנושאי גיטין בשנות ה–20, וכן התכתבות משפחתית עם בני מענדל שהיה גר בפאריז, ממנו קיבלתי עזרה כלכלית … שום התכתבויות אחרות לא היו.

“…בהתחשב בכל הכתוב למעלה, אבקש לעיין מחדש בתיק שלי ולשחרר אותי. אני זקן בן שבעים שנה, חולה, חלש ואני כבר סובל כמעט שנה וחצי. כמה זמן כבר נשאר לי לחיות? האמנם צריך אני לסבול על לא עוול בכפי עד סוף ימי חיי? אבקש להעביר לעיון מחדש את התיק שלי, ולהודיע את התוצאות לפי הכתובת הבאה: תחנה צ’יאילי, דרך מסילת הברזל של טשקנט, אזור קזיל אורדין, עבור שניאורסאהן לוי בן זלמן”.

עצם המעשה לשלוח מכתב לשר הפנים, שהיה ידוע ברשעותו ובאכזריותו, ולהתלונן בפניו נגד החוקרים - היה בזה משום תעוזה גדולה וגבורת נפש. אך רבי לוי יצחק סבר אחרת ועשה מה שעשה באומץ רב. אולם, כמקובל בשלטון רשע זה, לא היו לו תקוות רבות. מכתבי הערעור הועברו לדיון מיוחד בועדה המיוחדת של הנ.ק.וו.ד. אשר דחו את ערעורו מכל וכל.

פרוטוקולים

עם פתיחת מסך הברזל הסובייטי אשר היה סגור ומסוגר משך שבעים שנות דיכוי ועריצות, נפתחו גם ארכיוני הק.ג.ב. הסגורים מאחורי ארונות פלדה ונוצרה אפשרות לקבל את תיק החקירות של רבי לוי יצחק נ”ע. תיק זה מכיל צווי מעצר, צווי חיפוש, פרוטוקולים מהחיפושים שנערכו בביתו, אישור על שריפת המסמכים שנמצאו בחיפושים, פרוטוקולי החקירות הן האישיות והן חקירות פנים אל פנים עם אסירים אחרים, סיכומים הגשת כתב האישום, גזר הדין, ערעורים על גזר הדין. כמו כן מכיל התיק החלטות בית המשפט מלפני מספר שנים על זיכויו המוחלט מכל האשמות שהואשם בהן לפני יובל שנים.

מעיון מהפרוטוקולים אפשר להיווכח עד היכן הגיעה רשעותם של אלה אשר חתרו עד כמה שעלה בידם כדי להוכיח שהאשמות שהטילו עליו נכונות, וכי הנאשם לויק שניאורסאהן זלמנוביץ אכן עשה כל מה שהעלילו כנגדו. כדי להגדיש את סאת רשעותם, ערכו את מרבית החקירות בלילות ובעיקר בלילות שבת קודש או בימי שבתות וחגים, כפי שאפשר להיווכח. כמו כן אפשר לקרוא בפרוטוקולים את כל מה שעוללו נגד האחרים שנעצרו ועונו בחקירות קשות ומתישות, כולל העינויים שגרמו להם, והכל למען יודו בפה מלא כי אכן עשה ר’ לוי יצחק מה שעשה. עיון בפרוטוקולי החקירות מעלה עד כמה נזהר רלוי”צ מלצטט שמות שעזרו לו בעבודתו. גם במקרים שכן נאלץ היה לעשות זאת, הזכיר כאלה שכבר נפטרו לבית עולמם או שלא נמצאו ברחבי ברית המועצות. פעמים רבות גם ענה “איני זוכר”, “איני מכיר”, כך שאיש לא יכול היה להיפגע.

התיק עם הפרוטוקולים הועבר כעבור יותר מיובל שנים לידי הרבי, לא לפני ששמו “טוהר” מכל אשמה. התיק ניתן על ידי ראש הק.ג.ב. לידי חברי אגו”ח ברוסיה בטקס מיוחד על מנת להעבירו לבנו, הרבי מה”מ. ואכן, ביום חמישי ד’ באלול, כאשר הרבי חזר לחדרו אחרי התפילה, נקראו שניים מחברי אגו”ח אל הקודש פנימה ומסרו את התיק לרבי, אשר באותה הזדמנות גם דיבר אתם אודות החשיבות הגדולה של פדיון שבויים בענין שחרור הספרים מרוסיה.

צ’יאילי

שם של עיירה נידחת בקאזחסטאן, במזרח אסיה הרחוקה. עפרה עפר תחוח, שלולית בוץ של עפר ומים שאינה סופגת ואינה מתייבשת לעולם. היתושים המתהווים מהביצות, ממלאים את כל האויר ו”שותפים” הם לאדם בכל אשר יפנה: ברחוב, בבית, במטבח, בארונות, בכלי האוכל, במאכל ובמשקה, בלכת האדם לישון ובקומו ממיטתו.

בתיה עשויים מחמר וטיח, קירותיה רטובים תמיד מזלעפות הגשם והברד, ורצפת הבית אף היא מעורבת מטיט וחומר. הבית משמש בקושי מסתור ומחסה מפני האש והברד, השלג הקיטור ורוח הסערה המייבבת בכל שעות היממה. השמש הלוהטת בימות הקיץ מעלה מהעפר צחנה וסירחון הגורמים למחלות מסוכנות ומקצרות את חיי האדם.

למקום זה הגיע רבי לוי יצחק ביום שני, י”ט בשבט ת”ש לעת ערב. ‘קבלת הפנים’ לה ‘זכה’ העיבה על מצב רוחו, דממה ועלטה מוחלטת שררה במקום ומבול של מטר שוטף. נפש חיה לא נראתה בחוץ מלבדו ומלבד עוד אסיר יהודי, חברו לצרה, שהוגלה יחד איתו. יחד עם חברו ניסו לחפש בית יהודי, שם יוכלו לנוח קצת מעמל הדרך. את שפת המקום הקאזחית לא ידעו, ועל כן בקושי יכלו לשוחח עם אנשי המקום. לבסוף נודע להם על חייט יהודי אחד אשר הוגלה למקום לפני זמן רב.

בקושי רב כיתתו השנים את רגליהם למקום מגורי היהודי, אך נאלצו לחזור על עקבותיהם. הוא טרק בפניהם את הדלת ולא נתן להם לדרוך על סף ביתו. לאחר שהבחינו מרחוק באור קלוש הבוקע מחלון אחד הבתים, אזרו כוחותיהם האחרונים וצעדו לעבר הבית המואר. רחמנותם של בעלי הבית התעוררו למראה שני האנשים המוזרים והם אפשרו להם להיכנס לביתם.

במטבח הצר והקטן נתנו להם פינה להניח את ראשם, על הרצפה הלחה והרטובה פרשו להם שמיכה כלשהי, עליה שכבו לישון עם מלבושיהם ומעיליהם, למען ישמשו להם קצת מגן מפני הקור והצינה, ברם, שנתם נדדה והם לא יכלו לעצום עין מפאת הקור החודר לעצמות.

כאשר האיר היום ובעלי הבית בחנו את אורחיהם, החליטו כי לא יוכלו לאכסן את שניהם בביתם אלא אחד מהם בלבד. הגורל נפל על הרב. על השני היה, אפוא, לחפש לו אכסניה אחרת.

רבי לוי יצחק עמד בפני מצב מביך כלפי בן לווייתו, אך נאלץ להשלים עם העובדה, כי הדבר לא היה תלוי בו כלל.

הוא הודיע במברק לרבנית חנה על מקום המצאו ועל הדברים הנחוצים והחיוניים לו ביותר: טלית ותפילין, ספרים ודברי מאכל מסוימים.

כעבור שלושה שבועות הגיע לידו המשלוח הראשון, ובו הטלית ותפילין שלו שהרבנית מיהרה לשלוח. התרגשות עצומה אפפה אותו כאשר הגיעו לידיו הטלית ותפילין לאחר כשנה שלימה שלא זכה לראותם וללובשם! באותו יום, סיפר לאחר מכן לרבנית, היה לו תענוג מיוחד שאינו יכול לבטאו במלים כלל וכלל.

קזיל ארדא

עיר מחוז במעמקי קזחסטאן.

כאשר הגיעה רכבת הגולים סוף סוף לאלמא אטא, בירת קאזחסטאן אשר במזרח אסיה, חולקו האסירים לקבוצות וכל קבוצה פנתה למקום אחר. קבוצתו של רלוי”צ המשיכה לעיר קזיל ארדא ואנשיה בקשו להישאר במקום זה כיוון שזו עיר גדולה בה מתגוררים יהודים. מובן שבקשתם לא נתמלאה וניתנה הפקודה להמשיך הלאה. לאחר שנשארו ללון בעיר זו, נפרדה קבוצה זו משאר הקבוצות.

אחד החסידים, רבי אברהם ברוך פבזנר ע”ה, שאף הוא נאסר שנה קודם לכן, גורש לקאזחסטאן, ודינו נפסק לשהות בעיר קזיל ארדא. הוא סיפר כי כאשר הלך למקום גירושו מלווה בחיילים מזויינים, ראה לפתע את רבי לוי יצחק הולך מולו מלווה אף הוא בחיילים מזויינים עם כלבים אימתניים. השניים שהכירו זה את זה היטב לא יכלו כמובן לדבר ביניהם מפאת הסכנה, ולכן הסתפקו בתנועת ראש קלה, לבל יבחינו בכך שומריהם האכזריים.

הרב פבזנר המשיך להביט אחר רבי לוי יצחק הפוסע לאיטו בצעדים כושלים. מרוב תשישות נפל ארצה מספר פעמים, ומה נזדעזע לראות שבכל פעם שכשל רבי לוי”צ, היכוהו החיילים מכות נמרצות ושיסו בו את כלביהם המאיימים שנשכוהו וקרעו את בגדיו, עד שנאלץ לקום מתנודד ולעמוד על רגליו.

כאשר הגיעה הרבנית חנה לצ’יאילי, מקום גלותו של בעלה, פתחה במאמצים במשרדי הנ.ק.וו.ד שיסכימו להעביר את בעלה לעיר קזיל ארדא נוכח תנאי מזג האויר הקשים בצ’יאלי המקשים על בעלה הקשיש והחולה בלאו הכי. היא ידעה שהחיים בעיר קאזיל ארדא היו קלים יותר יחסית, ובעיר זו גם היה ישוב של יהודי בוכרה וביניהם רב ושוחט.

שנים עשר יום שהתה הרבנית בקאזיל ארדא בעיר ועשתה מאמצים נואשים להעבירו לשם. נימוקה העיקרי היה שהוא זקוק לתרופות שאין להשיגם במקום מגוריו הנוכחי אלא רק בעיר הסמוכה, ברם, כל בקשותיה הושבו ריקם. “גם בצ’יאלי אפשר להשיג את כל הדרוש לו” - ענו לה בתקיפות - “ואיננו רואים כל צורך להעבירו משם!”

כשנודע ליהודי קזיל–ארדא על הימצאו של הרב בצ’יאילי, החלו אחדים מהם לנסוע מפעם לפעם לבקרו והחיוהו ממש בביקורם. הם היו מבלים אצלו לילה שלם והרב היה אומר לפניהם דברי תורה וחסידות.

רסקין, ר’ יעקב יוסף ובניו

הרה”ח ר’ יעקב יוסף רסקין זכה אף הוא להיות מאותם הבודדים ומראשי העסקנים המסורים להצלתו של רבי לוי ממקום גלותו ולהעברתו והסתדרותו באלמא אטא. היה זה בעקבות מוראות מלחמת העולם השניה, משפחת רסקין נאלצה לנדוד מאיזור החזית הרחק עד שהגיעה לאלמא אטא, שם שהו בני המשפחה במשך שבועיים בתחנת הרכבת, תחת כיפת השמיים עד שהורשו להכנס אל העיר פנימה.

“בחורף תש”ד עלה בידנו להיות בין המתכננים להוציאו ממקום גלותו בתום חמש שנות גלות”, סיפר הרב יעקב יוסף רסקין ע”ה. בתו מרת צביה רסקין תחי’, הכירה נערה שהייתה שופטת בבית משפט באלמא אטא, ובאמצעותה הצליחו להשיג אישורי שחרור לרלוי”צ. “היו לנערה זו מכרים רבים בק.ג.ב. באלמא אטא. סיפרנו לה הענין אודות רלו”י ושצריכים בכל תוקף לעשות מאמצים להביא אותו לאלמא אטא. היו בזה הרבה קשיים וביצוע הדבר היה כרוך במסירות נפש ממש. זו זכותה הגדולה שהיא הדריכה אותנו בכל המהלכים לאן לפנות ועם מי לדבר, וביחוד עזרה לנו להעביר את סכומי השוחד הגדולים למקום הראוי בכדי לסנוור את עיניהם.

“המאמצים צלחו, והרב והרבנית הגיעו אלינו תיכף אחר הפסח יחד עם שאר העסקנים. השגנו בעבורם דירה מסודרת של שני חדרים ופרוזדור, ובחצר היו גם עצים שגדלו. כמו כן השגנו להם מיטות, שולחן, כסאות ונרות. לא רחוק מביתו סידרנו מניין, בפרט בשבת קודש, ורלוי”צ בא להתפלל עמנו”.

שחרור

ביום חמישי, מיד אחר חג הפסח כ”ז בניסן תש”ד, הגיע רבי לוי יצחק ממקום גלותו אל העיר אלמא אטא. חסידים מעריצים ומוקירי שמו תכננו לו קבלת פנים חמה בתחנת הרכבת, אך הדבר בסופו של דבר לא יצא לפועל.

מאוחר יותר נערכה לו קבלת פנים לבבית ביותר, ומיד החלו לנהור אליו חסידים, ידידים ומכרים, ובראש וראשונה האחים מענדל והירש רבינוביץ. קשה לתאר את השמחה הפנימית ששררה באותו מעמד על אשר זכו לארח בעירם ובסביבתם אישיות דגולה כזו לאחר ציפיה כה ארוכה. על פני רבים מהנוכחים זלגו דמעות על כל הטוב והחסד אשר עשה הקב”ה אתם ועם אורחם הדגול. הרב עצמו הרגיש אף הוא בנוח - זו הפעם הראשונה מזה חמש שנים - בסביבתו החדשה, בין תלמידים, חסידים ואנשי מעשה, אליהם ודומיהם התגעגע כל כך במשך שנות גלותו.

בשבת קודש נערכה לכבודו קידושא רבא בבית תלמידו הנאמן ר’ הירשל רבינוביץ. האוירה בבית, בעת הקידוש והסעודה שלאחריה, הייתה מרוממת ביותר, והמעיין הטהור שהיה סגור זה חמש שנים, התחיל לקלוח בדברי תורה, חסידות וקבלה. הנוכחים היו בהתרגשות עצומה, ובמקום שררה אוירה חגיגית ועילאית.

תמונה

הרבנית חנה בזיכרונותיה כותבת:

אפילו תצלום שלו [של בעלה רבי לוי יצחק] אין בנמצא. היה ברשותי תצלום שניתן לו בשעת שחרורו, לאחר השנים האיומות שעברו עליו. הפנים באותו תצלום לא דמו כלל למראה פניו המקורי. לא רציתי שבנינו יראו את תמונתו במצב זה, והרי בלאו–הכי לא הייתי יכולה להעבירה את הגבולות.

נוסף לכך, קיוויתי למצוא כאן תצלום ששלחנו עוד מרוסיה, אך מאחר שלא נגזר כך מלמעלה - אבד גם תצלום זה. התמונה שהיתה כאן הייתה תמונה משפחתית, עם כל המשפחה יחד.

לימים, נמצאה התמונה שצולמה בעת שיחרורו, בה נראה רבי לוי יצחק מדוכא בייסורים. כאשר שיגרו אותה לרבי מה”מ - רשם הרבי על גב התמונה “אאז”ל?” (= אדוני–אבי זכרונו–לברכה?), כלומר, שמראהו הקדוש של רבי לוי’ק השתנה כמעט ללא הכר כתוצאה ממכאוביו וייסוריו בגלות צ’יאלי - עד כדי שקשה היה להבחין שזה הוא - זכר צדיק לברכה. הרבי הביע תמיהתו וכאבו העצום במילה אחת.

יותר מאוחר, גילו בתיק החקירה של רבי לוי יצחק את תמונתו מתקופת תחילת המעצר (2 תמונות: חזותי ופרופיל), - וגם כאן, למרות, שתואר–טוהר פניו הקדושות של רבי לוי יצחק בתמונה זו - מרשים עד מאד ומעורר חרדת קודש, העיר הרבי: קוקט אויס ניט געזונט (= הוא נראה לא–בריא).