ואין שום משמעות חיובית לברזל?
בשיחה הידועה של כ”ח ניסן, תבע הרבי שיהיו עשרה מישראל ש”יתעקשו” להביא את הגאולה. ב’דבר מלכות’ לפרשת ויחי, מגלה הרבי כי שורש העקשנות הוא ב’ברזל’ דקדושה, ומחדש שבשונה מהמשכן ובתי המקדש הקודמים – בבית המקדש השלישי ישתמשו בברזל לבניינו, והרבה! >> מה מיוחד בחידושו של הרבי ב’דבר מלכות’ השבועי, על תפקיד הבר
בשיחה הידועה של כ”ח ניסן, תבע הרבי שיהיו עשרה מישראל ש”יתעקשו” להביא את הגאולה. ב’דבר מלכות’ לפרשת ויחי, מגלה הרבי כי שורש העקשנות הוא ב’ברזל’ דקדושה, ומחדש שבשונה מהמשכן ובתי המקדש הקודמים – בבית המקדש השלישי ישתמשו בברזל לבניינו, והרבה! >> מה מיוחד בחידושו של הרבי ב’דבר מלכות’ השבועי, על תפקיד הברזל בגאולה, וכיצד מקשר הרבי את לידת המשיח עם חודש טבת? >> שיחה מרתקת על הדבר מלכות השבועי
במסגרת סדרת הראיונות על ה’דבר מלכות’ השבועי, ישבנו השבוע לשיחה מרתקת עם אחד מחשובי השלוחים וגדולי המרצים החב”דיים בארצות הברית, הרה”ג הרב העשל גרינברג מבופולו.
חלק נרחב מהשיחה השבועית מוקדש ל’ברזל’ - מעט על משמעותו השלילית, והרבה על משמעותו החיובית. כדי להבין את החידוש של הרבי, נבקש להבין קודם כל - מדוע הברזל נחשב למתכת שלילית ביהדות?
בשונה מהמתכות האצילות כמו כסף וזהב, המשמשות בעיקר לתכשיטים ונוי - הברזל מהווה מרכיב חשוב ביצירת כלי המלחמה, ההרג והחורבן. עד כדי כך שרש”י כותב כי “הברזל נברא לקצר ימיו של אדם”, ומשום כך אסרה תורה לבנות את המזבח מאבני גזית, שמסתתים אותן עם ברזל - “שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם . . אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך”.
בנוסף לחסרון הכללי של הברזל שנברא לקצר חיים - חז”ל מדגישים את חסרונו הפרטי בנוגע לבית המקדש, וכך מוסבר במדרש מדוע לא נזכר הברזל בין החומרים שהרכיבו את המשכן או המקדש - “למה? שנמשל בו אדום שהחריבו בית המקדש”. לא זו בלבד שלא השתמשו בברזל לבניין המקדש –הוטלו מגבלות על השימוש בברזל אפילו כאמצעי לחציבה וסיתות. לפי דעה אחת, היה מותר לסתת את אבני המקדש (לא המזבח!) בכלי ברזל מחוץ לתחומי הר הבית; ואילו לפי דעת רבי יהודה, גם מחוץ להר הבית לא השתמשו בברזל לסיתות האבנים, אלא בתולעת השמיר.
הדגשת הפן השלילי של הברזל הגיעה לשיא, זמן קצר לפני חורבן הבית הראשון, כאשר הקב”ה מתגלה ליחזקאל הנביא, ומורה לו: “קַח לְךָ לְבֵנָה וְנַתַתָּה אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ וְחַקּוֹתָ עָלֶיהָ עִיר אֶת יְרוּשָׁלִָם: וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מָצוֹר וּבָנִיתָ עָלֶיהָ דָּיֵק וְשָׁפַכְתָּ עָלֶיהָ סֹלְלָה וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מַחֲנוֹת וְשִׂים עָלֶיהָ כָּרִים סָבִיב: וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר וַהֲכִינֹתָה אֶת פָּנֶיךָ אֵלֶיהָ וְהָיְתָה בַמָּצוֹר וְצַרְתָּ עָלֶיהָ - אוֹת הִיא לְבֵית יִשְׂרָאֵל”. זאת אומרת, שהברזל מסמל את המצור והחורבן.
ובגמרא לוקחים את הדברים עוד שלב אחד קדימה, וקובעים כי הברזל מסמל גם הנתק שנוצר בעת החורבן בין הקב”ה לעם ישראל - “מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים”.
ואין שום משמעות חיובית לברזל?
כמתכת גשמית, לא מצאנו משמעות חיובית לברזל (עד לחידוש בשיחה השבועית, שעוד נדבר עליו); רק כאשר מדובר על המשמעות המופשטת של הברזל - אפשר למצוא בחז”ל איזכורים חיוביים לברזל. כך מדמים חז”ל את תלמידי החכמים לברזל, וקובעים כי “כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל - אינו תלמיד חכם”… ובמקום אחר מפורש הפסוק “ברזל בברזל יחד” - “מה ברזל זה אחד מחדד את חברו, אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה”.
בחסידות מביאים את משמעותו הרוחנית של הברזל בהקשר ל”עקשנות” דקדושה, החוזק והתוקף של עצם הנשמה. ובאור התורה מציין ש’ברזל’ בגימטריא ‘גורל’ שמכוון לעצם הנשמה.
לפי המדרש, הפסוק “ברזל בברזל” מדבר על שני סוגי הברזל - פרעה הוא הברזל של הקליפה, ומשה הוא הברזל של הקדושה. בדומה לזה גילה האריז”ל שיש “ברזל דקדושה” לעומת “ברזל דקליפה” - כאשר ה’ברזל דקדושה’ רמוז בראשי התיבות של שמות ארבעת נשיו של יעקב אבינו - בלהה, רחל, זלפה ולאה. ואילו ה’ברזל דקליפה’ מכוון כנגד ארבע בחינות בנוקבא דקליפה המרומזות בפסוק “ערשו ערש ברזל” שנאמר על עוג מלך הבשן.
ומה החידוש של הרבי בדבר מלכות השבועי?
כפי שהדגשתי קודם, כל המשמעויות החיוביות שלמדו חז”ל מהברזל, הוגבלו לתחום המטאפורי, בעוד הברזל עצמו נותר סמל שלילי לחלוטין.
ב’דבר מלכות’ השבועי, מחולל הרבי מהפך ומחדש שבנוסף לכך שלבית המקדש השלישי יהיה תוקף נצחי, שזוהי המשמעות הרוחנית של הברזל - גם הברזל עצמו, אותו חומר מתכתי קשה ש’נברא לקצר ימיו של אדם’ - יהפוך למתכת חיובית ויהווה חלק מהבניין של בית המקדש השלישי!
[יודגש: בגלל שמדובר בחידוש מאוד גדול, ממש מהפך, הרבי מסייג זאת במילים “ואולי יש לומר”, אבל הרי ידוע הסיפור (שהובא גם במאמר ד”ה לכה דודי תשי”ד) שכאשר הרבי הרש”ב נ”ע אמר משהו רק “בדרך אפשר”, אמר זאת הרבי הריי”צ כוודאות מוחלטת. וכשאביו טען כלפיו: הייתכן?! והרי אמרתי רק “בדרך אפשר”! השיב הרבי הריי”צ: מה שאצלך “בדרך אפשר” אצלי הוא בוודאות].
את חידושו מבסס הרבי על כמה יסודות:
א. מכיוון שחסרונו הגדול של הברזל הוא מכיוון שהוא “החריב את בית המקדש” - מובן שתכונה זו נמצאת בכל זמן שיש אפשריות לחורבן בית המקדש. אבל לעתיד לבוא, כאשר ייבנה בית נצחי, שלא שייך בו חורבן - שוב אין לברזל משמעות שלילית.
ב. גם המשמעות השלילית של הברזל בכך שהוא “מקצר ימיו של אדם” - מוגבלת לזמן הגלות בלבד, אבל בימות המשיח, לאחר קיום הייעוד “וכתתו חרבותם לאתים”, לא ישתמשו עוד בברזל לקיצור חיי אדם. ויתירה מזו: כל המושג של מוות כלל לא יהי’ קיים, שכן “בלע המוות לנצח”.
ג. עיון ב’דברי הימים’ מגלה כי דוד המלך הכין עבור בית המקדש כמויות עצומות של ברזל. פעמיים מסופר על כך ב’דברי הימים’: פעם אחת, כאשר דוד המלך מספר לשלמה בנו, לפני פטירתו, על ההכנות שלו לבניין בית המקדש, ואומר “והנה בעניי הכינותי לבית ה’ זהב - כיכרים מאה אלף, וכסף - אלף אלפים כיכרים, ולנחושת ולברזל אין משקל”.
ופעם שניה, כאשר דוד המלך קורא את כל שריו וגיבוריו, ונואם בפניהם את נאומו האחרון. דוד מספר על מאמציו להכין את החומרים הדרושים לבניין בית המקדש. וכך אומר להם דוד: “בכל כוחי הכינותי לבית אלוקי - הזהב לזהב, והכסף לכסף, והנחושת לנחושת, הברזל לברזל והעצים לעצים…” וכך ממשיך ומפרט את כל החומרים שהכין, ומסיים בבקשה שיתרמו אף הם ויסייעו לשלמה המלך לבנות את המקדש. הפסוק מציין את כמויות התרומה, ובין השאר מובא גם “וברזל - מאה אלף ככרים”.
ומכיוון שבבית המקדש הראשון והשני לא השתמשו בברזל שדוד המלך הכין - צריכים לומר שהברזל יבוא לידי ביטוי בבית המקדש השלישי.
אם בתנ”ך מובא בהרחבה כל כך על כמויות הברזל שדוד המלך הכין, האם המפרשים לא שואלים מה נעשה בכל הכמות העצומה של הברזל הזה?
מפרשי התנ”ך אכן נדרשים לשאלה מדוע הכין דוד המלך כמויות כל כך גדולות של ברזל, בשעה שאסור להשתמש בברזל בבית המקדש, ועונים על כך שתי תשובות: הרמב”ן אומר שהברזל לא נועד לבניין המקדש עצמו, אלא ליצירת כלי העבודה, כמו גרזנים לחטיבת העצים ואיזמלים לסיתות האבנים (מחוץ להר הבית). ואילו רבי זאב וולף איינהורן, מחבר פירוש “מהרז”ו” על המדרש, לומד שהברזל שימש לבניין בחצרות המקדש.
אלא שפירושם צריך עיון, כיוון שמדובר בכמויות עצומות של ברזל,
- הרי הפסוק מציין שדוד המלך הכין מאה אלף כיכרות זהב, ומיליון כיכרות כסף, ואילו את כיכרות הברזל כבר לא ספרו, מכיוון שהיו בכמויות גדולות יותר מהזהב והכסף (זה בנוסף למאה אלף כיכר שתרמו נכבדי ישראל) -
קשה לומר שהשתמשו בכל זה בבית ראשון, בשעה שאין לזה איזכור כלל וכלל בפסוקים ובמדרשי חז”ל.
לעומת זאת, בנוגע לבית השלישי - מכיוון שהכתובים ביחזקאל אינם מפורשים ומבוארים, אפשר בהחלט לומר שחלקים גדולים בבית המקדש יהיו עשויים מברזל, ופרט זה הוא אחד מהפרטים שאינם מבוארים ביחזקאל.
זה, כאמור, חידוש של הרבי, שמופיע בדבר מלכות השבועי.
ואם כבר מדברים על חידושים ב’דבר מלכות’, יש עוד חידוש מעניין שמסתתר בהערה 36: כאשר הרבי מזכיר בשיחה שמשיח נולד בתשעה באב - מעיר הרבי, שמכיוון שזמן העיבור הוא (לפחות) שבעה חודשים לפני הלידה - יוצא שהעיבור של משיח החל בעשרה בטבת…
מה כל כך חשוב שנדע עכשיו, על השימוש בברזל בבית המקדש? בין כך איננו יודעים פרטים רבים על המקדש השלישי…
כל החידוש הזה של הרבי, הוא חלק ממהלך שלם בשיחה, שנועד להבהיר שהירידה של הגלות היא לא רק ‘לצורך’ עלייה, כפי שנהוג תמיד לומר - אלא יתירה מזו: בגלות עצמה, כבר יש את הגאולה. לכן מאריך הרבי להסביר שבגאולה ישתמשו בברזל עצמו לבניין בית המקדש, וכך כבר בתחילת מאורעות החורבן - אפשר לראות את ניצני הגאולה:
הסימן הראשוני לחורבן, היה בנבואת יחזקאל האמורה, ושם משמש הברזל כמוטיב מרכזי להמחשת הגלות הצפוייה. והנה מסתבר שאותו ברזל עצמו יהיה חלק מבניין בית המקדש השלישי. זה נותן לנו מבט וזווית ראייה חדשה לגמרי על נבואת יחזקאל, וכעת אפשר לראות את ניצני בית המקדש השלישי - אפילו בתוך פרטי נבואת הגלות והחורבן!
בנוסף, אחרי שלומדים את השיחה על מעלת הברזל דקדושה, וכיצד הברזל עצמו יהיה חלק מתהליך הגאולה ובניין בית המקדש השלישי - אפשר להבין טוב יותר את דברי הרבי מלך המשיח בשיחה הידועה של כ”ח ניסן, שצריכים עשרה מישראל ש”יתעקשו” להביא את הגאולה. הרבי דיבר גם באותה שיחה על העניין של ‘עם קשה עורף’ למעליותא. מה פתאום צריכים דווקא ‘עקשנים’? מה החשיבות של העקשנות?
לאחר שלמדנו את הדבר מלכות השבועי, על חשיבות הברזל בתהליך הגאולה, ולאחר שלמדנו שגם העקשנות דקדושה נקראת ‘ברזל’ - הדרישה של הרבי לעשרה עקשנים מקבל גוון אחרי לגמרי: הרבי דורש דווקא עקשנים, כי הפעולות להבאת הגאולה אמורות להעשות בדוגמת הגאולה אותה רוצים לגלות, ומכיוון שהברזל הוא חלק מרכזי בגאולה - יש צורך בשימוש בתכונות הברזל דקדושה גם בפעולות להבאת הגאולה.
מדבריך עולה, כי כבר בנבואת החורבן, כאשר יחזקאל עמד לפני כ–2600 שנה, והציב את מחבת הברזל - היה טמון בכך גם בכך אלמנט של גאולה. מדוע לא ידענו על כך עד לשנת תשנ”ב?
הרבי מאריך לבאר בשיחה, שאמנם הכל היה נכון וקיים מאז תחילת הגלות. ידוע הרי שבעיצומו של החורבן היו הכרובים מעורים זה בזה - מצב המורה על תכלית האהבה והקירוב בין הקב”ה לכנסת ישראל. אבל מי יכל בזמן החורבן לראות את הפנימיות של הדברים? רק מי שהיה ממש בקודש הקודשים. אבל מחוץ לקודש הקודשים ראו חורבן וגלות קשים מנשוא.
מה שאין כן “בדורנו זה ובשנה זו מודגש ביותר ובעיקר החיזוק שבהדגשת הכוונה והתכלית דהגאולה שישנה בהתחלת זמן הגלות”. הרבי רוצה שנתחיל לראות כיצד הגאולה נמצאת בכל דבר בעולם, ולכן חשוב לו לגלות לנו שאפילו הברזל - סמל החורבן - גם הוא מלא תוכן גאולתי.
הכוח לראות בכל דבר בעולם את הגאולה - ניתן לנו על ידי לימוד התורה. מעניין לציין, שבשנים קודמות כאשר הרבי דיבר על לימוד התורה, הרבי קישר זאת ל’מבצע תורה’, ואילו בשיחות של נ”א ונ”ב, הרבי מדבר הרבה מאוד על ההוספה בלימוד התורה - אם מדובר על לימוד ענייני גאולה ומשיח, לימוד פרקי אבות, לימוד תורה אור, לכתוב חידושי תורה וכו’ וכו’ - ולא מקשר למבצע תורה.
לכאורה, אחרי שהסתיימה עבודת השליחות, והסתיימה עבודת הבירורים - מחד, ברור שצריכים להמשיך בכל המבצעים, ובכל התוקף, כמו כל המצוות, שמוסיפים לקיימן ובהידור גדול; אך לאידך, יש כאן עבודה חדשה. וגם בעניין לימוד התורה - מעבר ל’מבצע תורה’, יש כאן חידוש מיוחד, שכדי לחיות את הגאולה כבר בזמן הגלות, זקוקים לכוח התורה, שבכוחה לשנות את המציאות בעולם, ובכוחה לאפשר לנו את התחושה הגאולתית, והראייה הגאולתית גם ברגעים האחרונים של הגלות.
ובפרט כאשר לומדים את התורה באופן המוסבר בדבר מלכות השבועי, שלימוד התורה חודר מן הקצה אל הקצה, כמידתו של יעקב אבינו, שהיה בריח התיכון - או אז, ייעודי הגאולה לא נשארים בתור כותרת נפרדת מהחיים היום–יומיים, אלא מתגלים ומורגשים בחיי היום יום שלנו.
וכאשר נחיה את הגאולה כמו שהרבי רוצה - הרי מובטחים אנו להגיע לגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש, בהתגלותו השלימה של הרבי מלך המשיח, נאו!