לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

גם כאשר יוצאים מ״עסוקין בעניני הרגל״ ונכנסים לימות החול: על כל אחד לדעת, שהדבר אינו צריך לעורר בו תחושת עצב ח״ו, אלא להיפך, עליו לעשות זאת בשמחה גדולה  משיחת ש״פ לך לך תשמ״א - מתורגם ללה”ק

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

ז’ מרחשון - סיום העליה לרגל

א. ז’ מרחשון חל תמיד בשבוע שקוראים בו את פרשת לך לך. ולפי הידוע שלמועד השנה - מלשון זמן “מיועד” ומיוחד - יש קשר לפרשות הנקראות בסמוך להם, מובן, שגם לז’ מרחשון יש קשר מהותי עם פרשת לך לך, ובמיוחד כאשר ז’ מרחשון חל תמיד בפרשת לך לך, כדלעיל, בשונה ממועדים אחרים שחלים בפרשיות שונות בשנים שונות.

על ז’ מרחשון נאמר במשנה שזהו היום שבו “שואלין את הגשמים”, “ט”ו יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת”, וכך נפסקה ההלכה ברמב”ם ובשולחן ערוך, שבארץ ישראל מתחילים לבקש בז’ מרחשון.

מובן, שאין זה משום סיבה שלילית בלבד, שהגשם לא יגרום צער ליהודי לפני הגיעו לביתו אשר בקצה ארץ ישראל, אלא שעד לז’ בחשון זהו עדיין המשך של העליה לרגל שבחג הסוכות, כפי שמפורש בדברי הש”ך, “דכל פעם שהיו ישראל עולים לרגל לא היו יכולין להגיע לבתיהם אחר הרגל אלא בט”ו יום והיה דומה להם כאילו הם עדיין בארץ ישראל עסוקים בעניני הרגל כל זמן שלא היו עוברים הנהר הגדול נהר פרת”.

כלומר, ז’ מרחשון הוא היום המדגיש את סיום העליה לרגל - הוא מסמל את הירידה מן העליה, יהודים יורדים משיא הקדושה שבבית המקדש בירושלים, וכל אחד מגיע למקומו, “תחת גפנו ותחת תאנתו”, בארץ ישראל או בחוץ לארץ, עד שהאחרון שבישראל בחוץ לארץ, מגיע לנהר פרת.

“לך לך’ - עליה אל ארץ ישראל

ב. לפי זה צריך להבין את הקשר לפרשת לך לך, שבה מודגש ענין הפוך

- “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך” - הליכתו ועלייתו של אברהם ממקומו ומארצו בצאתו מחוץ לארץ - חרן, ובלכתו אל ארץ ישראל.

אמנם, מיד בתחילת הפרשה מסופר גם “וירד אברהם מצרימה”, אך בכל זאת ידוע שתוכנה העיקרי של כל פרשה מתבטא בשמה, ובפרשתנו - בשם “לך לך”, המצביע על הליכה מחוץ לארץ ועליה אל ארץ ישראל.

וכיון שכל ענין בתורה מהוה הוראה, יש ללמוד הוראה הן מפרשת השבוע (כפי שידועה אמרתו של אדמו”ר הזקן ש”צריך לחיות עם הזמן” - “עם פרשת השבוע”) והן בענין של ז’ מרחשון - ויש להסביר, כיצד מתחברים שני ענינים אלו, הנוגדים זה לזה.

ובמיוחד כאשר הענין האמור לעיל של ז’ מרחשון אינו קשור רק לתקופה שבה היה בית המקדש קיים, כאשר עלו לרגל, אלא הוא קשור לישראל בכל הזמנים. ולכן “שואלין את הגשמים” בז’ במרחשון בארץ ישראל גם כיום, כפי שמציין אדמו”ר הזקן בשולחן ערוך “אף לאחר החורבן היו מתאספים גם כן מכל הסביבות בירושלים לרגל כמו שעושים גם היום. לפיכך לא בטלו תקנת חכמים שתקנו השאלה בארץ ישראל בז’ מרחשון.

הדבר קשור גם לכל המקומות, ואף לחוץ לארץ, כדברי הש”ך, שאם כותבים בשטר “אחר הרגל”, הכוונה היא ל”ט”ו יום אחר הרגל” בהתאם לדברי המשנה הנ”ל, “ואף־על־גב דהשתא אנן בגולה מכל־מקום לשון אחר הרגל נמשך מהם”.

ההליכה מבית המקדש - התעלות

ג. עצם הענין, שבעבודתם הרוחנית של ישראל בלכתם מבית המקדש יש יתרון - אשר משום כך יש לומר שנגרמת להם עליה - “לך לך” הוא מובן: דוקא כאשר כל אחד שב אל ביתו ואל מקומו, אדם חורש ואדם זורע, הופך כל אחד את עניניו הגשמיים לדירה לו יתברך בתחתונים, על ידי התורה והמצוות, “כל מעשיך יהיו לשם שמים” ו”בכל דרכיך דעהו”.

עבודה זו אינה אפשרית כל כך כאשר נמצאים בירושלים ובבית המקדש בזמן הרגל, כי אז אין עוסקים בעבודת האדמה, אין הולכים לפרקמטיא וכדומה, ובאופן כללי אין מתעסקים כל כך בעובדין דחול - ב”תחתונים”.

אך החל מז’ מרחשון, כאשר שבים לחרישה ולפעולות הדומות בהפיכת דברים התחתונים לדירה לו יתברך, הרי זה יתרון האור מן החושך, וממילא נגרמת התעלות אצל ישראל - “לך לך”.

בדומה למוסבר במספר מקומות לגבי הירידה הכללית - ירידת הנשמה למטה לעולם הזה, שבאמצעות עבודתה למטה בדברים גשמיים, בעשיית העולם לדירה לו יתברך, היא מתעלה לדרגה נעלית יותר מכפי שהיתה לפני ירידתה למטה.

אך אין די בכך כדי להסביר את הקשר שבין פרשת לך לך בפשוטו של מקרא, שמדובר בה אודות הליכת אברהם מחוץ לארץ אל ארץ ישראל, ואשר מודגש בה הענין של “לך לך”.

בין שכיר לבין שליח

ד. כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את ההבדל בין מעמדם ומצבם של ישראל בעת עלייתם לרגל, בהימצאם “לפני ה’”, לבין מעמדם ומצבם בשהותם של כל אחד במקומו “תחת גפנו ותחת תאנתו”, ולא “לפני ה’”. זוהי כמובן ירידה לעומת מצבם בהיותם “לפני ה’”, אך יש יתרון והתעלות דוקא באמצעות היותם רחוקים, לא “במקום אשר יבחר ה’”.

ויש לומר, שבדומה לכך ניתן למצוא בתורת הנגלה לגבי ההבדל בין שכיר לבין שליח: שכיר עובד בדרך כלל במקום של הבעלים, או עם נכסי הבעלים. ואילו שליח אינו פועל את פעולתו בדרך כלל במקום הימצאם של הבעלים, כפי שנרמז במילה “שליח” עצמה - הוא נשלח מלפני המשלח. ואף פעולתו אינה קשורה דוקא לחפצי הבעלים. השליח מבצע מעשה כלשהו עבור המשלח.

יש גם הבדל מהותי בין השכיר והדומה לו לבין השליח: השכיר עושה את כל מעשיו לצורך עצמו, כדי לקבל את שכרו ואליו הוא נושא את נפשו. ואילו המושג שליח מצביע על כך שפעולתו של השליח אינה נעשית לצורך עצמו, אלא בעיקר למען המשלח.

לפיכך, לגבי השכיר, אשר הוא פועל לצורך עצמו, יש דיון אם מעשהו יכול להיחשב כמעשה של השוכרו, וניתן להחשיב כאילו בעל הבית ביצע את הפעולה.

ואילו השליח, למרות שאין הוא נמצא במקום הימצאו של המשלח, הרי כיון שהוא פועל בעיקר למען המשלח, הרי פעולתו נחשבת כאילו המשלח ביצע אותה. או יותר מכך, שהמעשה עצמו קשור למשלח. כלומר, שהמשלח מבצע את הפעולה באמצעות השליח. ועד לאופן הנעלה ביותר של “שלוחו של אדם כמותו” - כמותו ממש. לא זו בלבד שמעשיו של השליח נעשים כשל המשלח, אלא שהשליח עצמו הופך בעצם מהותו למהות המשלח, ולכן מועילה פעילותו גם במקרים שדוקא המשלח בעצמו צריך לבצע פעולה כלשהי.

ההליכה מבית המקדש - שליחות

ה. מעין זה הוא ההבדל, ברוחניות, בין עבודת ישראל בעת עלייתם לרגל בהיותם “לפני ה’” - “במקום הבעלים”, לבין עבודתם כל אחד תחת גפנו ותחת תאנתו:

בעת עלייתם לרגל הרי נאמר “יראה כל זכורך את פני האדון ה’” “את פני ה’ אלקיך” - ראיית אלקות - “וכדרך שבא לראות כך בא ליראות” - היהודים באו כדי לראות ולספוג את גילוי האלקות שבבית המקדש. ראיית “עשרה נסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש” ו”מקום שכינה, כהנים בעבודתם לויים בדוכנם וישראל במעמדם” - כל זאת הוא, כביכול, לצורך עצמו. לחוש ולראות את גילוי השכינה, בדומה לנשמות בגן עדן, אשר “נהנין מזיו השכינה”.

הליכתם משם ושיבת כל אחד למקומו בז’ מרחשון, איננה כדי לראות את פני ה’, כדי לחוש אלקות, להיפך, זאת היה להם באופן נעלה ביותר “במקום אשר יבחר ה’ אלקיך לשכן שמו שם”, “לפני ה’”, בירושלים בבית המקדש,

אלא כדי לבצע את המטרה והשליחות של הקדוש-ברוך-הוא בקיום תורה ומצוות, ובאופן כללי - לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

ודוקא אז הוא נעשה שליח, שלוחו של אדם - העליון - כמותו, “כמותו ממש” של הקדוש־ברוךהוא, כביכול.

הליכה - מעבר לרמה נעלית ביותר

ו. לפי זה מובן מדוע העבודה הרוחנית של ז’ מרחשון, בשיבה מהעליה לרגל, נקראת “לך לך”:

הליכה אמיתית היא דוקא כאשר עוברים לדרגה חדשה לגמרי, הנעלית באין–ערוך מהדרגה הקודמת, כידוע.

וכיון שלפני כן, בעלייתם לרגל, היתה עבודתם באופן של “יראה כל זכורך”, מציאותם שלהם, שהם כנבראים יראו ויחושו אלקות, יוצא, שהעבודה של “תחת גפנו…”, שהיא ביצוע הכוונה והרצון של הקדוש־ברוך־הוא, היא הליכה ומעבר מדרגה לדרגה באין–ערוך - בין נברא לבורא.

ולפיכך קשורה העבודה של קיום תורה ומצוות - לעשות לו יתברך דירה בתחתונים - המתחילה בז’ מרחשון, עם “לך לך”.

אברהם אבינו מכיר אלקות ומפרסמה

ז. לפי כל האמור לעיל ניתן להבין את הקשר לשם הפרשה “לך לך”, אשר בה מדובר אודות הליכת אברהם מחוץ לארץ לארץ ישראל:

אברהם אבינו, עוד בהיותו בחוץ לארץ פירסם אלקות וקרב אנשים לעבודת ה’ - “את הנפש אשר עשו בחרן”, כפי שמסופר בהרחבה במדרשי חז”ל, וכפי שמסביר הרמב”ם בפירוט “והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוקה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים… והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעו שיש אלוקה אחד בכל העולם ולו ראוי לעבוד…”.

אך כיון שכל זה היה עקב הכירו את בוראו, “שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה”, יוצא, שפירסום האלקות על ידיו היה משום שהוא הכיר, מצד הכרת אלקות,

ו”כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות…” - הוא הודיע “שאין זו דרך האמת דאתם הולכים בה”.

פרסום האלקות בארץ ישראל - עקב ציווי ה’

ח. על כך, ולאחר מכן, היה ציוויו של הקדוש–ברוך–הוא - “לך לך”, ומאז התחיל אצל אברהם ענין חדש: הוא גילה אלקות עקב ציווי ה’ - כשלוחו של הקדוש־ברוך־הוא.

ולפיכך, דוקא בהגיעו אל ארץ ישראל מסופר “ויקרא בשם ה’”, למרות שגם לפני כן הוא פירסם אלקות בעולם, כדלעיל: בכך מספרת התורה שלא זו בלבד שגם בארץ ישראל הוא גילה אלקות, אלא שלאחר ציווי ה’ “לך לך” נעשתה כל פעילותו באופן שונה לחלוטין, כנאמר בפירוש רש”י: “עכשיו הוא אלקי השמים ואלקי הארץ שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה אלקי השמים ולא אלקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו ושמו לא היה רגיל בארץ”:

אמנם, גם בחוץ לארץ פירסם אברהם אלקות בעולם, אבל “לא היו באי עולם מכירים בו ושמו לא היה רגיל בארץ”. דוקא באמצעות “ויקרא שם בשם ה’” בהיותו בארץ ישראל, לאחר הציווי “לך לך”, דוקא אז “הרגלתיו בפי הבריות”.

במילים אחרות: פירסום האלקות בהיות אברהם בחוץ לארץ נבע מהכרתו השכלית, ולכן הוא נעשה באופן שהעולם הוא מציאות בפני עצמה המתבטלת כלפי אלקות. ואילו הפירסום שלאחר הציווי “לך לך” נבע מציווי הבורא, ולכן הוא נעשה באופן של “ויקרא שם בשם ה’ א־ל עולם” - ולא “א־ל העולם” - שהעולם והאלקות הם כביכול מציאות אחת.

“לך לך’ - יציאה ממציאות העצמית

ט. זהו גם ההסבר לכך שהפסוק אומר ומפרט “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”: הדגש אינו מושם כאן על הליכתו של אברהם אל ארץ ישראל, אלא בעיקר על יציאתו ממציאותו - “ארצך” “מולדתך” “בית אביך”,

וכפי שמסבירה זאת תורת החסידות: “מארצך” - מרצונותיך, “וממולדתך” - מהרגליך וממדותיך, “ומבית אביך” - מחכמתך (אב וחכמה) - למרות שאצל אברהם היה כל זה קשור לקדושה ולאלקות, אך בכל זאת היה זה “מארצך וממולדתך ומבית אביך” - הרצונות והמדות וכחות השכל שלו, מציאות בפני עצמה, “אל הארץ אשר אראך”: הוא צריך ללכת אל הארץ, העבודה שאותה מראה לו הקדוש־ברוך־הוא -

ועל ידי כך נגרמה התעלות מיוחדת שאינה בערך לדרגתו הקודמת, כאשר הוא נעשה שליח ה’, ועל ידי כך נוצרה צוותא וחיבור בין הנברא לבין הבורא, אשר היווה הכנה לחיבור בין עליונים ובין תחתונים במתן תורה.

הכניסה לימות החול - שליחות ה’

י. זוהי ההוראה הנלמדת מז’ מרחשון, אשר חל, כדלעיל, בשבוע של פרשת לך לך - שגם בתקופת הגלות שזהו הזמן שבו יוצאים מ”עסוקין בעניני הרגל” ונכנסים לימות החול: על כל אחד לדעת, שהדבר אינו צריך לעורר בו תחושת עצב ח”ו, אלא להיפך, עליו לעשות זאת בשמחה גדולה, ביודעו שדוקא בעבודה זו הוא נעשה שליחו של הקדוש־ברוך־הוא - ששלוחו של אדם כמותו ממש - לבצע את הכוונה העליונה של לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

וזה יהיה בגילוי ממש בכל העולם כולו בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, כאשר “ונגלה כבוד ה’ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה’ דבר”.

(לקו”ש ח”כ. תורגם ללה”ק על ידי ‘מכון לוי יצחק’ כפר חב”ד)