כשבא מישהו וטוען שנכון אמנם שמוכרחת ההתקשרות והביטול המוחלט למרדכי היהודי, ונכון

כשבא מישהו וטוען שנכון אמנם שמוכרחת ההתקשרות והביטול המוחלט למרדכי היהודי, ונכון שחייבים להתמסר לגמרי למילוי ההוראה העכשווית “לחיות עם משיח”, אבל הוא רוצה שלא יצעקו זאת בקול גדול מדי; שהרי רוצים אנו לחיות בשלום עם כולם. על כך אומרים לנו כי עניינו של חג הפורים היא “דלא ידע בין”. לא להיות “פוסח על שתי הסעיפים”.

לחיים, לחיים, א פריילעכן פורים!

כטוב לבו של המשפיע ר’ מענדל פוטרפס ביין, הי’ נוהג לומר ולהדגיש: פורים מלמד אותנו עד כמה חשוב לומר (וגם לשתות) מפעם לפעם “לחיים” בהתוועדות חסידותית. ראו נא ראו מה קורה במגילה. אסתר מוסרת את נפשה בפועל ממש, שהרי “כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אשר לא ייקרא, אחת דתו”. ברגע האחרון קורה נס. אחשוורוש מושיט לה את שרביט הזהב, ושואל אותה “מה שאלתך אסתר המלכה ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש”. הגיעה לידיה אז הזדמנות פז, שמי יודע אם ומתי תהיה עוד פעם הזדמנות כזו לבטל את גזרת המן ולהביא את הישועה והגאולה לכלל ישראל. ומה היא שואלת ומבקשת, אחרי כל כך הרבה מסירות נפש - לבוא אל המשתה, “נעמען א כאפ משקה”. וכאשר כבר באו אל המשתה, ושוב שואל אותה המלך מה שאלתה ובקשתה עד חצי המלכות, שוב נקרית לפניה הזדמנות פז לבקש את מה שצריך מן המלך, הזדמנות שמי יודע מתי תחזור שוב. ומה היא שואלת ומבקשת שוב - לבוא גם מחר אל המשתה!

ידוע ידעה אסתר, אומר ר’ מענדל בדרך צחות, שהדרך היחידה לבטל את גזרת המן ולהביא את הישועה והגאולה לכלל ישראל, היא דרך “משתה היין”, כי רק התוועדות חסידותית, שבה אומרים “לחיים” היא הדרך לבטל את כל ההמנים והעמלקים למיניהם, ולהביא למצב ש”ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר”.

ומכיון שאומרים קצת “לחיים”, ונמצאים באופן ד”עד דלא ידע”, הרי משתחררים קצת מלבושי השקר האופפים אותנו בימים כתיקונם, מפסיקים לחשוב כל כך במושגי החיצוניות של העולם הזה התחתון, מה יגידו ואיך הדברים יתקבלו אצל הזולת, ומנסים לומר קצת יותר את מה שחושבים באמת.

וכפי שסיפר הרבי שליט”א מלך המשיח כמה פעמים אודות החסיד המפורסם ר’ אלחנן דוד מורוזוב הי”ד. שהיה נוהג “לקחת משקה” ולדבר את מה שהיה צריך לומר. כשהדברים שהיו צריכים להאמר, אולי לא תמיד התאימו כל כך לכללי הנימוס והאתיקה. כאשר באו אחר כך בטענות, היה יכול להצטדק ולומר שזהו בגלל ה”משקה”.

(וביחד עם זה חשוב להדגיש את ה”גזירה” והאיסור של הרבי לקחת משקה מעל המותר, ועד הביטוי שקיום ה”גזירה” של המשקה נוגע ל”קליאמקע”, לידית הדלת של ההתקשרות עם הרבי).

לא להיות ‘בין לבין’

ואז, כטוב לבו ביין, היה ר’ מענדל אומר וחוזר ואומר: מה אתם חושבים, מה הפירוש “חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” - וכי התורה דורשת מאתנו להגיע למצב בו לא נוכל לדעת ולהכיר בהבדל בין ארור המן לבין, להבדיל, ברוך מרדכי? וכי ייתכן שאומרים לנו “לקחת משקה” ולהגיע למצב כה שפל שלא מבחינים בין אמת לבין שקר, בין טוב לבין רע, בין אסור לבין מותר? וכי כך אומרת לנו התורה לחגוג את השמחה הגדולה ולהודות לה’ על נסי ההצלה והישועה המופלאים של חג הפורים? להתהולל ולהשתולל עד שלא נדע להבחין בין המן לבין מרדכי?!

והיה ר’ מענדל מסביר את הדברים כדת היום: בוודאי אין הכוונה לומר שצריך להגיע ח”ו למצב בו לא מבחינים בין טוב לרע ובין צדיק לרשע. ההיפך הוא הנכון. העובדה שהמן הוא ארור ומרדכי הוא ברוך היא כל כך מוחלטת וחד משמעית, שבשום מקום ובשום מצב לא ייתכן שיהיה ליהודי אפילו נדנוד של ערעור על כך. תמיד תמיד צריך יהודי להיות שייך וקשור למרדכי ולשלול בתכלית את המן.

אלא ההדגשה היא, שיהודי בפורים צריך להגיע למצב נפשי של “לא ידע בין” - הוא לא יודע ולא רוצה לדעת על שום משהו שנמצא באמצע (“בין”), “בין ארור המן לברוך מרדכי”. משהו כזה שאמנם הוא מרגיש עצמו שייך למרדכי ושולל את המן, אבל הוא לא רוצה “להיות מזוהה עם צד מסוים”, גם אם מדובר על הצד של מרדכי. הוא אמנם מזדהה עם מרדכי ובוודאי שאיננו מסכים עם המן. אבל הוא לא רוצה להבליט את הדברים כל כך, ולהיראות קיצוני כל כך. הוא מעדיף לחיות בשלום עם כולם ולנהוג בדרך שלא תרגיז אף אחד. וכפי הביטוי הידוע בשיחות הקודש שה”פוסק האחרון” שלו הוא “די נעקסטע דאר” (מה יאמר השכן מהדלת הסמוכה). הוא לא אוהב ולא רוצה להסתכסך עם אנשים ולעשות דברים שלא ימצאו חן בעיניהם - רצון וחפץ שכשלעצמם הם לגיטימיים בהחלט, ואף נכונים וראויים על פי התורה, אשר דרכי’ דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אולם בגלל זאת הוא נמנע מלנהוג ולעשות ולדבר ולהכריז את מה שהוא חושב שאכן צריך ומוכרח על פי התורה.

מלמד אותנו פורים שחייב אינש לבסומי עד “דלא ידע בין” - שלא יידע ולא ירצה לדעת על שום מצב של “אמצע” (“בין”), “בין ארור המן לברוך מרדכי”. הוא שייך בכל מהותו וגם בכל התגלותו והתפשטותו באופן הנחרץ והמוחלט ביותר - אך ורק למרדכי היהודי.

ודרכו של מרדכי היהודי היא “לא יכרע ולא ישתחווה” - הוא אינו מתפעל ואינו מתרשם משום עבודה זרה. וגם משום “עבודה שזרה לו” ולתפקידו ושליחותו עתה. כאשר הוא שומע על הגזירה ש”כל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן, כי כן ציוה לו המלך” - הוא לא הולך להתחבא באיזו פינה, שלא לעורר את זעמו של המן, ולא לעורר שאלות אצל עבדי המלך. הוא הולך ויושב לו דווקא בשער המלך, ושם הוא מדגיש את העובדה שהוא “לא יכרע ולא ישתחווה”, ויותר מזה “לא קם ולא זע”. הוא יודע כי רק זו הדרך לנצח את המן ואת כל ההמנים התורנים למיניהם. הדגשת חולשה וויתורים והתקפלות ונסיון למצוא חן בעיני כולם רק תגביר את חוצפתו של המן לדרוש עוד ועוד שיכרעו וישתחוו לו ולדרכו האידיאולוגית.

כי אותה תורה, תורת אמת ותורת חיים, אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, יש בה סדר. וכפי שמלמד אותנו הרבי מלך המשיח, שסדר בתורה גם הוא תורה. והסדר בתורה הוא שמיד בתחילת השולחן ערוך, ממש לפני הכל, בחלק הראשון, אורח חיים, בסימן הראשון ובסעיף הראשון, אומרת לנו התורה את ההתחלה של הכל - “שלא ייבוש מפני בני אדם המלעיגים עליו”.

מה מבקש ה’המן’ הקטן שבתוכנו?

כאשר מדובר על “המן”, הרי שיש המן בנפש גם בדקות דדקות, בתוך מסגרת התורה והמצוות ובתוך מסגרת החסידות, וחסידות חב”ד. גם עם ה”המן” הקטן הזה שבתוכי ובקרבי פנימה יש לנהוג כמו עם המן הגדול. לא לוותר ולא להתפשר על אף נקודה עקרונית. ועם זאת, לעשות את זה בדרכי נועם ובדרכי שלום, מתוך אהבת ישראל ואחדות ישראל אמיתית גם למי שאין אני מסכים עמו כלל וכלל.

כשבא מישהו וטוען שנכון אמנם שמוכרחת ההתקשרות והביטול המוחלט למרדכי היהודי, לרבי מלך המשיח שליט”א. ונכון אמנם שחייבים להתמסר לגמרי למילוי ההוראה העכשווית, “לחיות עם משיח”, שהכל, הכל ממש, יהיה מלא וחדור לגמרי עם משיח וגאולה. ונכון אמנם שנחוץ וחיוני “לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש” בקריאת “יחי אדוננו”. אבל הוא רוצה שלא יצעקו זאת בקול גדול מדי. שהדברים לא יהיו בולטים וניכרים כל כך. שהשלילה של כל “עבודה שזרה לו”, ל”דבר היחיד שנותר בעבודת השליחות”, לא תהיה בוטה ונחרצת כל כך. שהרי רוצים אנו לחיות בשלום עם כולם, ומתוך אהבה ואחדות אמיתיים. ולכן “לא כדאי להיות מזוהה עם צד מסוים” באופן שברוך מרדכי וארור המן יהיו מודגשים כל כך. רוצים להיות “בין”, באמצע, כדי שלא להרגיז אף אחד.

על כך אומרים לנו כי עניינו של חג הפורים הוא “דלא ידע בין”, לא להיות “פוסח על שתי הסעיפים”. נכון אמנם ואמיתי ומוכרח שתשרור אהבה ואחדות אמיתית עם כולם, גם עם מי שאינני מסכים כלל וכלל עם דעתו ושיטתו והנהגתו, אבל בשום אופן לא לוותר לשם כך ח”ו על עקרונות.

הדרך היחידה של יהודי היא דרכו של מרדכי היהודי, “לא יכרע ולא ישתחווה” לשום “עבודה שזרה לו”. והוא מפגין זאת בגלוי בשער המלך, לעיני “כל עבדי המלך העומדים בשער המלך”. גם כאשר הללו טוענים “מדוע אתה עובר את מצוות המלך” הוא “לא קם ולא זע”. לא זז בכהוא זה ממקומו ומדרכו. ו”הגיד להם אשר הוא יהודי”, הוא מודה בכל התורה וכופר בעבודה שזרה לו. דווקא דרך זו היא המביאה סוף סוף גם לשלום ואחדות אמיתיים עם כולם. שלום ואחדות המבוססים על תורה אחת שניתנה מה’ אחד לעם אחד גם כאשר הוא “מפוזר ומפורד בין העמים”, אחדות סביב הרבי מה”מ, שרק היא אחדות אמיתית.

המשימה הראשית והעיקרית והיחידה היא “לפרסם לכל אנשי הדור” ולהביא את העולם כולו להתאחד סביב הרבי, לקבל מלכותו, לציית להוראותיו ולשמוע לעצותיו ולהאמין ולראות בהתממשות נבואותיו, “עד הנבואה העיקרית, הנבואה - לא רק בתור חכם ושופט אלא בתור נביא, שזהו בוודאות” - ש”לאלתר לגאולה” ו”הנה זה משיח בא”.

והעיקר, שהנהגה זו היא המביאה תיכף ומיד ממש את משאת נפשנו היחידה הכוללת הכל - התגלות מלכנו משיחנו לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה “נאו”.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.