שלום הלוי הורביץ

ברגע בו עמד מול קנה הרובה הרושף של הנאצי, נדר את נדרו שהציל את חייו. מאז, כל ימיו, קיים בגופו ובנפשו את הנדר שקיים באותו רגע מחריד • החסיד הרב יעקב הלוי פרידמן, מגבאי צדקה המופלגים והידועים של ניו יורק, היה מכתת את רגליו ממקום למקום, כשהוא מניח אחריו את כבודו וגילו, ומזכה את הרבים בעוד “דיימס” ועוד “קוואדר” למען אחזקת לומדי תורה ולמען עניים ונזקקים • לקראת היארצייט שלו, בא’ באדר — בו, על פי דברי המשנה “משמיעין על השקלים” — ליקטנו עובדות וסיפורים נפלאים על עבודת הצדקה שלו, ויהיו הדברים נר לזכרו.

 הרב פרידמן מוסר לרבי פ”נ בערב ראש השנהדמותו של הרה”ח ר’ יעקב הלוי פרידמן הייתה ידועה לרבים מתושבי קראון הייטס, כמו גם האורחים, ולא רק. גם רבים מתושבי השכונות היהודיות הסמוכות הכירו את היהודי הצנום, שפוף הקומה בעל העיניים היוקדות, הולך ממקום למקום בזריזות רבה, ואוסף כספים עבור נזקקים וקשי–יום כמו גם עבור לומדי תורה. ר’ יעקב, בצנעתו ובהליכותיו הפשטניות, הסתיר את צדקותו המופלגת כמו גם את אישיותו המיוחדת במינה שכללה עבודת ה’ כאחד החסידים הראשונים, ובקיאות עצומה בנגלה ובחסידות.

איש כמעט לא ידע כי הוא אוד מוצל מאש, אשר למרות העובדה ששיכל בשואה האיומה את כל משפחתו, כולל אשתו וילדיו הי”ד — הצליח להעמיד מחדש דור ישרים מבורך, ואף להקים עולה של תורה בארץ ישראל, ולייסד עשרות ‘חדרי תורה אור’ שהצילו רבבות אלפי ילדי ישראל משואה רוחנית.

עיקר עיסוקו היה סביב עבודת הצדקה בה עסק יומם ולילה והציל רבים מחרפת רעב. הוא עזר ותמך לבנות בתים בישראל, ושימח לב יתומים ואלמנות. ר’ יעקב היה בבחינת זורע צדקות ופועל ישועות.

ספר חדש שיצא לאחרונה על ידי חתנו, הרה”ח ר’ שלום הלוי הורביץ, בשם “תפארת יעקב” — מגלה טפח מפעולותיו הכבירות של הרב פרידמן. בספר המרתק למעלה מ–650 עמודים המגוללים את סיפור חייו של הרב פרידמן ופעולותיו הברוכות בחיזוק שלושת עמודי העולם — הקמת מוסדות “חדרי תורה אור”, חלוקת הצדקה לאלפי נזקקים, ועבודת התפילה הנפלאה שלו. במהלך הספר מתועד קשר המכתבים שהיה לרב פרידמן עם הרבי הריי”צ עוד בהיותו במחנות הפליטים לאחר המלחמה, ועל התקשרותו והתבטלותו אל הרבי לאורך השנים.

בכתבה שלפנינו ליקטנו פנינים מתוך הספר, העוסקים בפעולות החסד של הרב פרידמן, שבהשגחה פרטית נפטר בא’ אדר, היום בו מתחילים “להשמיע על השקלים”.

“וידר יעקב”

בהזדמנות נדירה סיפר ר’ יעקב לחתנו מחבר הספר, הרב שלום הלוי הורביץ, על סיבת עיסוקו הנמרץ בעניני צדקה עד תמצית הנפש. כאשר היה במחנות העבודה, העמידו פעם הנאצים את כולם בשורה בסמוך לנהר, ואחד הנאצים החזיק בידיו אקדח וירה למוות באנשים בזה אחר זה, כשהם נופלים לאחר מכן אל הנהר. הוא עצמו גם “זכה” לעמוד בשורה זו…

ברגעים קריטיים אלה קיבל על עצמו החלטה, בבחינת “וידר יעקב נדר לאמר”: אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ויצילני מן התופת, אזי אעסוק בצדקה וחסד ובעזרה לזולת כל ימי חיי. ואכן, הנס אירע וחייו היו לו לשלל. ר’ יעקב מצדו אכן קיים במידה מלאה את אשר קיבל על עצמו באותם רגעי תופת איומים. כל חייו היו מוקדשים למעשה הצדקה. מעולם לא בדק בציציותיו של איש, בהשתייכותו העדתית או מהחוג אליו הוא שייך. כולם נהנו ממתת ידו: חסידים וליטאים, אשכנזים וספרדים, פשוטי עם ומכובדים. לכולם חילק בסבר פנים יפות.

עד כמה היה חשוב ויקר לו איסוף הכספים לצדקה, ניתן ללמוד מהעובדה הבאה: היה זה בעת מסיבת הברית–מילה של נכדו השליח ר’ מנחם מענדל הלוי הורוביץ, כולם כבר היו מוכנים, אך רק הוא, הסבא, טרם הגיע. הציבור המתין זמן רב עד שאחד הנוכחים העיר “כנראה שר’ יעקב הלך כדרכו בקודש לאסוף כספים לצדקה בבתי כנסת”. האדמו”ר מבוסטון הרב משה הלוי הורביץ זצ”ל מבורו–פארק היה הסנדק, וגם הוא המתין יחד עם כולם. המוהל ר’ אליהו שיין ניסה למהר בטענה שיש לו עוד ברית שהתחייב לעשות, והוא חייב לסיים. היו גם  אנשים רבים שעזבו את הברית לפני שזו התקיימה, אך האדמו”ר מבוסטון ציווה לחכות, “בלי הסבא אי אפשר לעשות את הברית, ובמיוחד סבא כזה שהולך לקבץ צדקה לעניי ארץ ישראל”, פסק. חתנו ר’ יודל החליט שצריך לחפש אחריו, נכנס למכוניתו ונסע מבית כנסת לבית כנסת עד שמצא אותו, הביאו למקום ורק אז ערכו את הברית.

צערו של כל יהודי נגע לו עד עמקי לבבו, והוא התמסר אל הזולת הן בממון, הן בנפש והן בגוף. כשהיה נודע לו על צערו של הזולת, או כאשר היה שומע על יהודי נזקק שאין לו את צרכי היום–יום, זה היה נוגע לו עד עמקי נשמתו, ועל כך תעיד העובדה הבאה:

החסיד הנגיד ר’ מרדכי ריבקין ע”ה, שהי’ מנהל “בית רבקה” שנים רבות, סיפר כי פעם נסע ברכבת התחתית של ניו יורק, כשלידו ברכבת יושב ר’ יעקב פרידמן. פתאום הבחין שר’ יעקב קורא מכתב אגרת–אויר שקיבל מארץ ישראל ודמעות זולגות מעיניו. הוא נבהל והתחיל לברר אצלו אם משהו אינו כשורה. “ר’ יעקב, וואָס איז געשען [מה קרה]?”, שאל ר’ מרדכי, “איר פילט נישט גוט [אינך מרגיש טוב]?”. ר’ יעקב ענה לו במרירות: “קיבלתי מכתב מיהודי תושב ארץ–הקודש שאין לו פרנסה ואין לו מה לאכול…”.

“אתה מכיר את כותב המכתב?” שאלו ר’ מרדכי.

“לא, אינני מכירו”, השיב ר’ יעקב, “אך כואב לי על יהודי שאין לו מה לאכול!”…

“היכן מוצאים יהודים כאלה”, הפטיר ר’ מרדכי את סיפורו.

כזה היה ר’ יעקב פרידמן, יהודי שחש את מצוקתו של הזולת כאילו היה מצוקתו שלו עצמו, זאת למרות שר’ יעקב לא הכיר את הכותב, ובכל זאת מצוקתו נגעה לו בנשמתו.

 לא ייפלא אפוא, שמידת החסד הפכה לחלק ממהותו. הוא לא חיכה עד שיבואו אליו, אלא תמיד חיפש ומצא איך לעזור לאנשים. ומעשה היה באחד הימים, כאשר שהה בבית הכנסת, כשלפתע שמע שני אברכים משוחחים, והאחד אמר לרעהו: פלוני (ונקב בשם) עני מרוד. ר’ יעקב שמע את המשפט הקצר ובשבילו זה היה די והותר. הוא לא הכיר את האדם ההוא, ובהיותו הצנע לכת גם לא התעניין אצל האברכים במי המדובר. הוא יצא מבית הכנסת והלך לביתו. כשהגיע לביתו פתח ספר טלפונים וחיפש את השם שזה עתה שמע, עד שמצא. הוא טלפן מיד ואמר מילים ספורות: “אם לא קשה לכם, תיכנסו לכתובת 1020 ברחוב 56”. אמר ולא יסף. היהודי שלא הבין במה מדובר הגיע לכתובת שנמסרה לו זה עתה. ר’ יעקב הביא לו מעטפה סגורה ובירכו לשלום. מה מאוד התפלא הלז לראות כשפתח את המעטפה — צ’ק על סך 500 דולר!

להקשיב ולהושיע

“רבינו הזקן קיבל מר’ מרדכי הצדיק ששמע מהבעש”ט: נשמה של יהודי יורדת לעולם הזה כדי לחיות שבעים ושמונים שנה, כדי לעשות ליהודי אחד טובה בגשמיות ובפרט ברוחניות”. את הפתגם הזה המופיע ב”היום יום” (בהשגחה פרטית ביום הולדתו, ה’ באייר), ניתן לקבוע ללא היסוס על ר’ יעקב. מעשי הצדקה והחסד שלו לא היו דבר זמני. דומה שכל מטרת ירידת נשמתו לעולם הזה לא הייתה אלא למטרת צדקה וחסד.

את מעשי הצדקה והחסד שלו, התחיל באחת השנים הראשונות לבואו לארצות הברית, לאחר המלחמה האיומה. בכל בוקר, באשמורת הבוקר, לפני תפילת וותיקין, היה ר’ יעקב קם, בקור ובחום בגשם ובשלג בקיץ ובחורף, ונוסע לבתי כנסת ובתי המדרש במטרה לאסוף כספים לצדקה. ביחד עם שותפו ר’ ירחמיאל קמפינסקי, היו נוסעים כל יום בשבוע לשכונה אחרת. הם היו פנים מוכרות לכל המתפללים שהיו מקבלים אותם ביום הקבוע.

חלק מהכספים שאסף, היה שולח לארץ הקודש. פעמיים בשנה, לפני חג הפסח ולפני חודש תשרי, העביר סכום נכבד ביותר שחולק למאות משפחות נצרכות בארץ ישראל ובמיוחד בירושלים עיה”ק. כסף זה היה מחולק על ידי גבאי צדקה נאמנים. מעולם לא סיפר לאיש על מעשיו ופעולותיו, שכן ראה בזה דבר טבעי לחלוטין. כל אלו שנתנו לו צדקה ביד רחבה וסמכו עליו בעינים עצומות, הרגישו שעל ר’ יעקב אפשר לסמוך בלי שאלות. המעט שכן פורסם היה בבחינת ‘עוף השמים יוליך את הקול’, אבל נראה שבמקרה דנן גם עופות השמים שיתפו אתו פעולה ולא פרסמו יותר מדי.

העזרה לזולת היתה חקוקה בליבו ובמוחו. בכל פעם שזכה לעזור ליהודי, היו פניו קורנות מאושר כאילו נעשה עמו–עצמו חסד. בקשר לכך סיפר חתנו הרה”ח ר’ יהודה וואלף:

“היה זה בסעודת השבע–ברכות של נשואַי. בעיצומה של השמחה הקיש מאן דהוא בדלת לצורכי צדקה. מפאת ההמולה לא הבחינו בו הנוכחים. כאשר חש ר’ יעקב שבצדקה עסקינן עורר ודרבן את הקהל לתת בעין יפה. הי’ זה מרהיב לראות איך שפניו קרנו מנחת ואושר מכל אחד שתרם מכספו, משל היה זה ענין אישי שלו”.

ביתו היה פתוח לרווחה לכל הפונים אליו לעזרה והפונים היו רבים מאד, והוא תמיד נענה לבקשתם ככל יכולתו. אם זה להשיג תרופות לחולה או לעזור להכנסת כלה או לתת הלוואה של 25 אלף דולר להציל יהודי מיד נושיו. לעיתים, כשלא היה בידו מספיק כדי לעזור, לקח על עצמו הלוואות והתחייב אישית לשלם אותם בזמן.

מעולם לא נטל אף לא פרוטה אחת מכספי הצדקה. פרנסתו הצנועה הגיעה מזוגתו הרבנית מרת יהודית ע”ה שמסרה את נפשה לדאוג לפרנסת הבית, כדי שהוא יוכל להיות שקוע בעבודת הקודש — להיות “זורע צדקות”. היא היתה תופרת בגדים כדי להרוויח מזה לפרנסת הבית, אבל קרה לא פעם, שאפילו את הכסף הזה היה מחלק לצדקה שעה שלא היה אצלו מספיק כספי צדקה כדי לעזור לאחרים.

יהודי ששכר אצלו דירה, נקלע לקשיים כספיים ולא היה באפשרותו לשלם שכר–דירה. ר’ יעקב היה מוכן לוותר לו על התשלום עד שיתבסס קמעה, יתחיל להרוויח ויהיה מסוגל לשלם. אולם זוגתו הרבנית טענה שצריך לכסות את הוצאות הבית ולכן יש לחייבו לשלם. ר’ יעקב בראותו את רגישות המצב, ניגש לשוכר הדירה ולחש לו על אוזנו “אתה תשלם ואני אחזיר לך את הכסף ששילמת”… כך יצאו כולם מרוצים, לשמחת לבו של ר’ יעקב.

מספר חתנו הרב שלום הורביץ: “פעם בשעת חלוקת צדקה לנצרכים, הגיעו אנשים רבים ועזרתי לו לחלק את ההמחאות. מכיוון שלא היה לי זמן להקשיב לכל אחד, החלטתי לחלק את הכסף מהר מבלי להקשיב יותר מדי לכל אחד. לאחר מכן העיר לי חותני: בצדקה ישנם שני עניינים כמו שכתוב ‘צעקת הדל תקשיב ותושיע’ — תחילה צריך להיות ענין של ‘תקשיב’, להאזין למה שמעיק על לבו של הדל, ולתת לו מעט תשומת לב כפי הכתוב “דאגה בלב איש ישיחנה”, כשהאיש מדבר ואומר מה שכואב לו זה עוזר לו וזה גם ענין של צדקה. רק אחר–כך צריך להיות ‘תושיע’ — נתינת הצדקה בפשטות”.

“כל הפושט יד נותנים לו”

הכלל ש”כל הפושט יד נותנים לו” הי’ אצלו לאחד מאבני היסוד. לא אחת התדפקו על ביתו אנשים שהתחזו לנזקקים וביקשו עזרה והוא תמיד נתן. אם ניסו להעיר לו שפלוני או אלמוני רחוקים מלהיות נצרכים, לא אבה לשמוע. תמיד היה מגיב בתקיפות: “מ’טאָר ניט ריידן” — אסור לדבר על יהודי.

היו גם אינשי דלא מעלי שבאו לביתו בבקשת עזרה. הללו באו בדרכי עורמה שונים ומשונים: כמו בקשה ‘תמימה’ לפדות צ’ק — שכמובן היה ללא כיסוי. פעם הביא לו מישהו המחאה על סך של 5,000 דולר כדי לפדותה, בתואנה שהוא חייב כסף מזומן באופן מיידי. ר’ יעקב הזדרז לעזור ליהודי הנצרך, ונתן לו תמורתה 5000 דולר במזומן! הלה פנה לדרכו שמח וטוב לב בהותירו מאחוריו צ’ק שבידיעתו היה ללא כיסוי. היו גם כאלה שלא רצו ‘להכביד’ על ר’ יעקב ו’להטריחו’ בפריטת הצ’ק למזומנים, ולכן הטריחו רק את עצמם, להוסיף עוד אפס אחד קטן לספרה, וכך צ’ק בן 50 דולר הפך תוך רגע ל–500 דולר, וצ’ק בן 500 דולר הפך ל–5,000 דולר.

פעם סיפר לו אחד ממכריו, כי מפאת מצבו הכלכלי הקשה, אין לו את האפשרות לרכוש תפילין מהודרות. בחושיו העדינים הבין ר’ יעקב, שאם יתן לו מיידית מכספי הצדקה — הלה יחוש שלא בנוח בכל פעם שיראה אותו. משום כך אמר לו שהוא מכיר יהודי בשם שלום הורביץ, שיכול לעזור לו. הוא לא סיפר לו שהוא חתנו, ואף לא סיפר לו שהפקיד בידו פנקס צ’קים של חשבון הצדקה שלו, בדיוק למטרות אלו. הוא פשוט נתן לו פתק בו רשם בזה הלשון:

בס”ד. ידידי ר’ שלום הלוי שיחי’ האראוויץ

הרב מנחם . . בא לכאן בענין תפילין. בבקשה לעזור לו בכל מה דאפשר.

יעקב פרידמאן הלוי.

כאשר חתנו קיבל את הפתק, הבין מיד מהסגנון בו כתב את הפתק — שהוא אינו חפץ שהמקבל יידע שיש לו קשר או שייכות עם ר’ יעקב. כך קיבל אותו יהודי את הסכום הגדול שהיה זקוק לו, בלי שיידע שהכסף שקיבל יצא מחשבונו של ר’ יעקב…

‘מעשה’ על הצדקה

זהו הצד האחד של המטבע, אך דומה שעיקר החידוש בהנהגתו של ר’ יעקב התבטא דוקא בצידו השני של המטבע — ‘מעשה’ על הצדקה, כפי לשון חז”ל. כל בר דעת מבין שהקושי העיקרי הוא באיסוף הכספים. לא כולם ידעו להעריך את גודל המאמץ בכיתות רגלים יומם ולילה לאסוף כספים.

ואכן, היו כאלה שניסו למנוע ממנו את המאמץ. היו גם מקרים שניסו להסביר לו שלא רוצים איסוף הכספים במקום. אך הוא עמד על שלו, והסביר לכל אחד שהוא נמצא לא רק כדי לאסוף כסף, אלא גם לזַכּוֹת רבים ככל האפשר במצות הצדקה.

“פעם שאלתי את חמי” — מספר חתנו הרה”ח ר’ יהודה וואלף — “מדוע לטרוח וללכת לבתי כנסת קטנים בהם יש בקושי מנין, עדיף ללכת לבית כנסת גדול ולאסוף באותו זמן הרבה יותר כסף?” על כך השיב חמי בפשטות: “ומה עם זיכוי יהודים אלה במצות הצדקה?”

חתנו האחר, הרה”ח הרב ישעיהו הרצל, רב העיר נצרת עילית, מספר על מקרה נוסף: “פעם הגיע לחתונה ורצה לאסוף שם כסף. ניגש אליו בעל האולם ואמר לו: ‘כמה כבר תצליח לאסוף בחתונה? אני מוכן לתת לך 300 דולר (סכום גדול באותם ימים), אבל תעשה לי טובה אל תאסוף כאן’. ר’ יעקב שכל–כך היתה יקרה עבורו המצווה של זיכוי הרבים, לא יכל להתאפק ושאלו: ‘איך אתה מסוגל לקחת על עצמך אחריות גדולה כזו של מניעת יהודים ממצווה זו’?!

לכל אחד שנתן לו צדקה אמר “אַ יישר כוח”, וכמובן הי’ זה מקרב הלב ולא רק מהשפה ולחוץ. פעם נשאל, על מה ולמה היישר–כוח? הוא ענה חד וחלק: “כי הוא זיכה אותנו במצוה”. זו היתה הרגשתו.

בעת שחלה ולא היה לו כוח ללכת לבתי–כנסת, הציעו בני משפחתו שבמקום ללכת בעצמו, שישלח מעטפות עם ‘מעטפות החזר’ בהן יתרמו אנשים את תרומתם. על כך הגיב: “את המעטפות שולחים רק אנשים שיכולים לצרף למעטפה שטר של דולר או יותר. אינני יכול לקחת את המצווה מיהודים שביכולתם לתת רק מטבע אחת, כמו קוואָטער או דיים”.

הרה”ח ר’ זלמן גילרנטר, שהיה הולך לבתי כנסת לאסוף כספים בשכונת קראון–הייטס יחד עם ר’ יעקב,  מספר, שפעם הלך עם ר’ יעקב ומישהו נתן לו סכום קטן. הלה העיר: “יהודי חשוב ואתה נותן לו סכום קטן כזה?” אמר לו ר’ יעקב: “שא, שא, אסור לדבר. אסור לומר לו כלום. העיקר לזכות יהודים בנתינת צדקה”.

על אפיזודה מרגשת במיוחד, מספר הרב בלומינג, המשמש כמלמד דרדקי: ילד בכיתתו סיפר לי שפעם כשנכנס ר’ יעקב לאחד מבתי–הכנסת התנפל עליו מאן דהו, צחק עליו וביזה אותו ברבים כאחד הריקים. לאחר מעשה ניגש אליו אחד המתפללים וביקש לערוך אתו עסקה: הוא יקנה את הבושות שעבר זה עתה בכסף מלא, עשר אלף דולר טבין ותקילין. ר’ יעקב כלל לא הי’ מעוניין בעסקה, הוא התפלא על מה בכלל נטפלו אליו והמשיך בשלו כאילו לא קרה דבר.

לאחר כמה שעות, הגיעה לביתו כלה העומדת להינשא בקרוב, והתחננה לפניו שיעזור לה כי אין לה כלום. בשמעו את דבריה שנגעו לליבו, חזר מיד לבית–הכנסת והחל לחקור ולדרוש מיהו האיש הלזה אשר ביקש לערוך את העסקה ולא נח ולא שקט עד שמצא אותו. הם ערכו את העסקה כדת וכדין עם כל הפרטים, והלה עמד בדיבורו ושילם את מלוא הסכום שהבטיח. ר’ יעקב לקח את כל הכסף והעביר אותם מיד לכלה הנצרכת…

ר’ יעקב הולך לדין–תורה

סיפר העסקן ר’ מענדל פערהייזער ז”ל:

“מדי בפעם הייתי לוקח את ר’ יעקב במכוניתי לבתי–כנסת לאסוף כספים וכך התיידדתי אתו וגם זכיתי להכיר בגדולתו, בגלל מעשה שהיה: יהודי בשם משה, שהיה בעל–חוב גדול, לאחר שלקח הלוואות מאנשי–דלא–מעלי, תבעו ממנו ההם $25,000, סכום רציני באותם ימים — פנה בבקשת עזרה לר’ יעקב. לבו של ר’ יעקב נמס כאשר שמע את סיפורו, והסכים מיד לתת לו את מלוא הסכום ולהציל אותו מידי נוגשיו. גם אני הצטרפתי והבטחתי לתת לו סכום נכבד.

כאן נכנס שותפו של ר’ יעקב, ר’ ירחמיאל קאמפינסקי, לתמונה והוא לא הסכים לכך. הוא טען שיש עוד הרבה אנשים שנזקקים ואי אפשר לתת הכל לאיש אחד.

מכיוון שלא יכלו להגיע לידי הסכמה, הוחלט ללכת ל’דין–תורה’ אצל האדמו”ר מקלויזנבורג. האדמו”ר שמע את כל הסיפור, ולאחר שקלא–וטריא ודין–ודברים הוא הוציא פסק–דין מעניין: היות ור’ יעקב רשאי לקחת 40% לעצמו מהכסף שאוסף, והוא מוותר על זה, לכן מותר לו לתת את הסכום הדרוש לבעל–החוב.

וכך הווה. הוא נתן לו את הכסף. ויש לציין שכעבור זמן האיש ההוא התעשר והחזיר את כל החוב לר’ יעקב, וגם חילק סכומים גדולים לצדקה”.

חשבונות מדוייקים

ר’ יעקב ניהל את מעשי הצדקה שלו דרך שתי קופות: 1) קופה המיועדת ליתומים אלמנות ושאר עניים ונצרכים, כולל חתנים וכלות. 2) קופה המיועדת למוסד חדרי תורה אור.

על מנת שלא לבלבל בין מטרות הצדקה, ובפרט בהתאם להלכה שאין משנים מצדקה לצדקה — היה ר’ יעקב מייחד את שעות הבוקר לאסיפת כספים עבור נזקקים, ואת שעות הערב ייחד לאיסוף כספים עבור מוסדות “חדרי תורה אור”.

לר’ יעקב היו חשבונות מדוייקים מכל ההכנסות וההוצאות של כל קופות הצדקה הנ”ל שניהל. לאחר פטירתו מצאו בביתו שקים גדולים עם חשבוניות של מה שאסף וחילק במשך עשרות שנים.

בזמנו היה סדר, שחתנים ששהו בשכונת קראון הייטס (הן מחסידי חב”ד והן שלא שייכים לחסידות חב”ד, הן מתושבי המקום והן מכל רחבי העולם ששהו בקראון הייטס לפני חתונתם), היו פונים תחילה לרב השכונה והוא נתן להם מכתבי המלצה (לאחר שקיבלו את אישור הנהלת הישיבה שהכירו את הבחורים). לאחר מכן קיבלו ממנו כספים בסכומים נאים ומכובדים. בעזבונו של ר’ יעקב נשארו מאות מכתבים שהגיעו מהרב יהודה קלמן מארלאו חבר בית–דין–צדק ומרא דאתרא דשכונת קראון הייטס.