אצל אדמו”ר האמצעי היה ל”ג בעומר מהימים המצויינים שהיו רואים אז מופתים רבים. לא י
אצל אדמו”ר האמצעי היה ל”ג בעומר מהימים המצויינים שהיו רואים אז מופתים רבים. לא ייפלא אפוא שהחסידים היו מחכים לל”ג בעומר (על פי היום יום, י”ח אייר) • גם בימינו רואים ניסים ביום ל”ג בעומר, ולא רק, אלא גם בכל ימות השנה. רואים את כוחו השמימי של המשלח אצל השלוחים.
אצל אדמו”ר האמצעי היה ל”ג בעומר מהימים המצויינים שהיו רואים אז מופתים רבים. לא ייפלא אפוא שהחסידים היו מחכים לל”ג בעומר (על פי היום יום, י”ח אייר) • גם בימינו רואים ניסים ביום ל”ג בעומר, ולא רק, אלא גם בכל ימות השנה. רואים את כוחו השמימי של המשלח אצל השלוחים.
הרב שמשון גולדשטיין בפתח בית חב”ד בפושקר
ראתה את הרבי ב… הודו
הרב שניאור פוגאטש (כיום בצפת) עשה כמה שנים בשליחות הרבי בכפר קאסול שבהודו. בית חב”ד קאסול פתוח לרווחה עבור כל יהודי, והוא תמיד מלא במטיילים ישראלים שבאים להרגיש בית יהודי בהודו הרחוקה.
“יום אחד” מספר הרב פוגאטש, “נכנסו לבית חב”ד שני אחים, מטיילים מארץ ישראל. אחד מהם מתעניין מעט ביהדות בעוד השני טוען בלהט שהיהדות כלל לא מעניינת אותו. בעקבות זאת התפתחה שיחה רחבה בין השליח לבין עשרות המטיילים ששהו במקום. דובר באופן כללי על יהדות, מצוות ומנהגים. בין השאר הוזכר גם הרבי מלך המשיח. ברגע שהאח ה”לא מתעניין” שמע את המילה “הרבי מליובאוויטש” קם לפתע ממקומו וביקש להכריז הכרזה. הס הושלך!
“שמעו כולכם! בתורה או במצוות אינני מבין הרבה, אבל בעניין הרבי מליובאוויטש, אני רוצה לספר לכם סיפור. אבוי למי שיגיד מילה אחת לא טובה על הרבי הזה”.
להלן הסיפור כפי שסיפר המטייל הישראלי:
לפני כחצי שנה טיילה בהודו אחותי הצעירה. היה זה הטיול שלה שלאחר השרות הצבאי הממושך. היא טענה שאחרי כל המשימות שביצעה בצבא, היא לא חוששת משום דבר, גם אם תצטרך לעבור לבדה את כל הודו לארכה ולרחבה.
יום אחד יצאה למסע של כמה שעות נסיעה כאשר לפי המתוכנן היא צריכה להגיע לכפר מסוים, שם היה עליה להחליף אוטובוס ולהמשיך עוד כמה שעות נסיעה עד ליעד. היא הגיעה לכפר המדובר, איתרה את התחנה והמתינה שם לאוטובוס שיגיע. לאחר יותר משעה של המתנה, מישהו הסביר לה ש…לפעמים האוטובוס לא מגיע. הוא “הרגיע” אותה שהיא יכולה להמתין לאוטובוס של מחר. בלית ברירה התיישבה שם על המדרכה והביטה בחרדה על השמש השוקעת. החשיכה הלכה וירדה על הכפר הזר, והיא נותרה בודדה בכפר הודי מבלי להכיר איש.
בשעת לילה מאוחרת ראתה לפתע שני גברים צעירים, שיכורים למחצה, מתקרבים לעברה, מצביעים עליה כמי שהם יודעים שהם בדרך אליה. מי יודע מה הם זוממים. הם התיישבו משני צידיה והתחילו לדבר ביניהם בצורה מפחידה, מבלי שהבינה ולו מילה אחת. לא הייתה לה יכולת לתקשר איתם אפילו. והיא, אין לה אפילו לאן לברוח. היא הרגישה שהסכנה הולכת וקרבה. לפתע נזכרה שהיא יהודיה, וממעמקי נשמתה הבטיחה לה’, שאם תינצל ממצב הביש הזה, תעשה “משהו של יהודים”. היא בעצמה אפילו לא ידעה מה יהודים עושים, אבל זו ההבטחה שיצאה מעומק לבה.
לא חלף אלא זמן קצר, כשבמקום הופיע זקן אחד, עטור בזקן לבן צחור. היא חשבה שהוא אחד “הקדושים” מהכפר ההודי, שכן היא ראתה אותו מתקדם ישירות לעבר התחנה, הוא הביט על שני הצעירים, והם השתתקו מיד, הפסיקו את הדיבורים המוזרים והמתינו בתקווה שהזקן ימשיך בדרכו. אבל הזקן לא נראה כמי שהוא מתכוון להמשיך הלאה. הוא התיישב מולם, הביט עליהם ממושכות. משנוכחו לדעת שהוא אינו מתכוון לעזוב, קמו מהמקום בהכנעה ונעלמו מהשטח.
הזקן – כך מוסיף המטייל לספר – בשם אחותו, ישב מול התחנה כל הלילה, וגם כשהאיר השחר המשיך לשבת שם ו”לשמור עליה” עד שהגיע האוטובוס המיוחל עליו עלתה והמשיכה בדרכה.
כשהגיעה אל עיר היעד המתוכנן, לפתע ראתה שלט גדול ומאיר פנים “בית חב”ד – הכתובת לכל עניין יהודי”. היא נזכרה שהיא צריכה לעשות משהו של יהודים, כפי שהבטיחה, החליטה אפוא להיכנס ולממש את הבטחתה. משנכנסה לבית חב”ד ראתה מול עיניה תמונה ענקית של הרבי. הפנים היו מוכרות לה מאוד. היא שאלה את שליח הרבי, מי זה הזקן שבתמונה, האם הוא הקדוש של כל הודו או רק של אחד הכפרים. השליח השיב לה שהוא הקדוש של כל הודו וגם של כל העולם. היא מלמלה ואמרה, “מעניין, כי אני ראיתי אותו כל הלילה בכפר, ליד תחנת האוטובוס”…
“ובכן”, סיים הצעיר את נאומו בכפר קאסול, “אם הרבי מוכן לשבת כל הלילה לשמור על בת ישראל בתחנה בהודו, אוי לו למי שיגיד מילה לא טובה על הרבי”…
בזכות מקלחת שבורה
הסיפור הבא, תחילתו בניו יורק, המשכו בהודו, וסיומו (לבינתיים) בקהילה החסידית בתל אביב. את הסיפור שמעתי מפי הרב שימי גולדשטיין, שליח הרבי בפושקר שבהודו, כפי שהוא שמע וראה את בעל המעשה.
בחור ישראלי, בן קיבוץ לא דתי, הגיע לניו יורק, עבד במשאית בחברת הובלות, והתגורר בדירה שכורה אי שם בברוקלין. יום אחד התקלקלה המקלחת שבדירתו ובמשך כמה ימים לא היה לו איפה להתקלח. הוא קיים את המנהג “דאגה בלב איש ישיחנה לחברים” ולמרבה הפלא, חבר אחד הציע לו פתרון.
בשדרת איסטרן פארקווי, כך מספר החבר, יש מקום שאתה יכול לבוא בשעות הבוקר, לשלם דולר אחד ויש שם מקלחות כמה שאתה רוצה. מיודענו הקיבוצניק קצת התפלא, אבל החבר נתן לו כתובת מדוייקת, 749 איסטרן פארקווי (בניין הישיבה שממול 770, למי שלא מכיר). המקום פתוח כל יום החל מהשעה 6 בבוקר. מיודענו אמר שזה דווקא מתאים לו, כי כל יום הוא עובר באזור במסגרת העבודה שלו, ומחר בבוקר יבדוק את העניין.
למחרת החנה ידידנו את המשאית בקרבת מקום, מצא את המקווה ב-749, נכנס, שילם דולר ואכן מצא מקלחות מצוינות. הוא גם שמע כמה דוברי עברית ו”הרגיש בבית”. כיוון שנהנה, לא ראה שום מניעה לבוא גם בימים הבאים. ואכן מדי יום הגיע הבחור, שילם דולר, התקלח ולאחר מכן יצא לעבודה.
יום אחד, פנה אליו הבחור, זה שמקבל את הדולר, ואמר לו, “אתה יודע? בנוסף למקלחות, יש לנו כאן גם בריכה, ותמורת אותו הדולר שאתה משלם, אתה יכול גם לטבול בבריכה. המים נקיים וזה גם קיום מצווה גדולה, טבילת טהרה במקווה של מים טהורים. הבחור השיב בחיוב, ומאז החל לטבול בכל בוקר לפני העבודה.
בימים אלה היו כמה בחורים שקלטו אותו, קצת שונה בנוף שמגיע למקום בקביעות יומית. בוקר אחד פנה אליו אחד התמימים והציע לו “אם אתה כבר מגיע לכאן כל יום, אתה יודע, כאן ממול יש את בית הכנסת של הרבי מליובאוויטש, ו”באותו דולר שאתה משלם” אתה יכול רק לעבור את הכביש, ולהניח תפילין 5 דקות, ויש לך מצווה נהדרת לכל היום. הבחור נענה להצעה, וסדר היום השתנה עוד קצת, לטובה. וכך, לאט לאט, הכיר הבחור חברים חדשים שהזמינו אותו לבוא בערב לחברותא או התוועדות. עם הזמן נהיה בחור מן המניין בחבורת החסידים ב-770.
מדי פעם יוצאים מ-770 שני בחורים לסייע בבית חב”ד בפושקר למשך כמה חודשים, וכך יום אחד צורף מיודענו לשליחות במקום. הרב שימי קיים אתו שיחות עומק ממושכות, בעקבותיהן הגיע הבחור לארץ הקודש, ביקר כמה פעמים בישיבת חב”ד ברמת אביב, נישא והקים בית חסידי בתל אביב.
ומה הבחור ביקש? הוא רק חיפש מקום לעשות מקלחת… אבל כשהרבי צריך לקרב נשמה לתורה ומצוות, לא יעזור לו להיוולד בקיבוץ, לנדוד לאמריקה; הרבי ימצא אותו וילווה אותו בכל הדרך בחזרה ליהדות.
ברית מילה פתאומית במוסקבה
אחת הערים החשובות ברוסיה היא קאזאן. קצת יותר ממליון תושבים. בעיר זו מכהן שליח הרבי הרב נחום יצחק (איצ’ה) גורליק. הרב גורליק מנהל ומפעיל קהילה גדולה, בית כנסת, וכל המוסדות היהודים שמסביב. בין היהודים המקורבים לרב, יש יהודי, אברשה (שם בדוי), מהמקורבים ביותר ויד ימינו של הרב בכל ענייני חב”ד ויהדות בעיר. היהודי מגיע לכל תפילה, לכל שיעור, משתתף בכל פעילות של חלוקת מזון, הכשרת מטבחים; הוא מהווה כתובת לכל הקהילה בענייני השליחות, פעילות וכל השאר.
רק על דבר אחד אברשה לא מוכן לדבר – ברית מילה. כן, אברשה לא מהול ואפילו לא מוכן לדבר על זה. זה מפחיד, זה כואב, הוא לא עשה את זה כשהוא היה קטן, והוא לא מוכן לשמוע על זה בשום אופן גם היום. בהזדמנויות שונות ניסו לרמוז לו על העניין, אבל ברגע שאברשה מרגיש שמתקרבים לנושא, מיד הוא מבקש לעבור לנושא אחר. כך נמשך הדבר כבר כמה שנים.
יום אחד הודיע אברשה לרב גורליק, שהוא נוסע לעשות כמה סידורים במוסקבה. כשאברשה חזר לקאזאן, ניגש אל הרב גורליק וסיפר לו בעיניים נוצצות, “כבוד הרב, אני מהול!”
הרב גורליק המופתע, ביקש הסברים. איך? מתי? למה? ואברשה (כעת אברהם) התחיל לספר:
כשהגעתי למוסקבה, התחלתי לברר איפה יש מניין לתפילת שחרית. אמרו לי שיש כמה בתי כנסת אבל לא הרחק נמצא בית כנסת מיוחד בו מתפלל “הצדיק מלנינגרד”. הסבירו לי שהרב יצחק קוגן, מלנינגרד גר כעת במוסקבה ויש לו בית כנסת, וזכות גדולה להתפלל שם. הלכתי לאותו בית כנסת והצטרפתי לתפילה. מיד אחרי חזרת הש”ץ, במקום להתחיל “תחנון” התחיל הרב קוגן לברר אם יש בבית הכנסת חתן, מוהל, סנדק או אבי הבן, שבזכותם לא יגידו תחנון. אברשה סיפר כי הבין שזה המנהג הקבוע באותו בית כנסת.
אחרי שהתברר לרב קוגן שאין בבית הכנסת אף אחד מאלו שחיפש, התחיל לעבור אחד אחד מהמתפללים ושאל אותו בצורה אישית אם הוא לא חתן, מוהל, סנדק או אבי הבן. הרב קוגן ממש לא היה מרוצה מהמצב, ואז שאל אותי “אברשה, תגיד, אתה כבר מהול?” עניתי בשלילה. הרב קוגן כל כך שמח, כמעט רקד. הוא הודיע לכולם שמיד אחרי התפילה עושים כאן ברית, וכמובן שבמצב כזה גם לא אומרים תחנון…
אני הבנתי שהכול כבר סגור ואין לי אפילו זכות להתנגד, אז הסכמתי.
ואכן, אחרי התפילה הראו לי את החדר הסמוך שהותאם לצורך הברית, עשו לי ברית מילה, וכעת אני מהול כדת וכדין.
“ניטא קיין פארפאלן” ו”לכתחילה אריבער”, ובא לציון גואל.
מוצרי המזון עבור ליל הסדר במקום הגבוה ביותר בעולם, מובאים במסוק מיוחד
ליל סדר במקום הכי גבוה בעולם
השבוע ביקר בבית שאן, שליח הרבי בנאפאל, הרב חזקי ליפשיץ שסיפר לי את הסיפור הבא:
בין כל לילות הסדר שאנו עורכים בעבור המטיילים הרבים בנאפאל, יש מקום אחד במרומי ההרים, שאין שום כלי תחבורה שמגיע לשם. מדובר על כפר קטן הנמצא על הר בגובה 3200 מ’ מעל פני הים. כדי להגיע לשם צריך ללכת ברגל כשבוע ימים. טראק בלע”ז. רק המטיילים הנועזים יותר, חונים שם יום או יומיים, בדרכם לפסגות גבוהות עוד יותר. הכפר הזה הוא תחנת ביניים ובו חייבים להתעכב כדי להתרגל לחוסר החמצן השורר בגבהים אלו, ורק לאחר שהגוף מתרגל לאוויר הדליל, ניתן להמשיך בטיפוס. אז גם שם אנו עושים ליל סדר.
מידי שנה אני שולח צוות בחורים שסוחבים על הגב את כל צרכי ליל הסדר (לפעמים מוצאים מסוק מתנדב שמסייע בהעברת הציוד) כשמסביבם מתקבצים כל הישראלים וביחד הם עושים ליל סדר הכי מדהים בעולם שנמשך עד השעות הקטנות של הלילה, אבל הוא נחרט בזיכרון לכל החיים.
השנה, מספר הרב ליפשיץ, היו קשיים רבים בארגון של ליל הסדר באותו הכפר; בקושי מצאנו בחורים מתאימים (לא כל אחד מסוגל ללכת שבוע עם תרמיל כבד…), ובנס מצאנו מסוק שעובר באותו אזור. רק ברגע האחרון הסכים הטייס לשנות את המסלול ולהביא לשם את הציוד. לבסוף היו בכפר רק עשרים מטיילים שהשתתפו בליל הסדר. כמעט הצטערתי על המאמצים המושקעים.
רק בשביעי של פסח קרה מקרה שנתן לי להבין שהכול היה כדאי. באותו יום נכנס לבית חב”ד יהודי כבן ארבעים. הוא בא לתפילה, ואחר כך מסר ‘דרישת שלום’ מליל הסדר שהתקיים באותו הכפר. הוא סיפר לי בשיחה שקיימנו בארבע עיניים, שכבר יותר מעשרים שנה לא דרך בבית כנסת ולא השתתף בשום ליל סדר או סעודת שבת וחג. הוא רחוק מזה מאוד. אבל כשראה את שני הבחורים שהגיעו עד אותו כפר מרוחק ומנותק מכל העולם, הרגיש בתוך נפשו מהפכה גדולה והחליט שהוא חייב להצטרף.
ביקשתי מהיהודי שיספר את זה לפני כל משתתפי סעודת החג בבית חב”ד את סיפורו, והוא הסכים.
תוך כדי דברים, גילה על עצמו פרטים נוספים. הוא סיפר שהוא בחור ישיבה לשעבר, אבל בשל סיבות ובעיות שונות, עזב את הדת בהחלטה שלא לחזור עוד. וכך עשרים שנה הוא היה “ברוגז” עם הדת, ותמיד חיפש את המקומות הכי רחוקים כדי שהדתיים לא יגיעו אליו. אבל כשהוא ראה בערב פסח שגם במקום המרוחק הזה הגיעו החסידים, החליט שזהו, נגמר הסיפור. הוא בעצמו הצטרף לבחורים, עזר להם בעריכת השולחנות, הגשת האוכל, ו..כן, גם בקריאת ההגדה ופרשנותה, הוא הרי ‘ישיבה בוחר’…