מכיון שכל הענינים קשורים עם עבודתם ופעולתם של ישראל, הרי מובן, שכן הוא גם בנוגע

מכיון שכל הענינים קשורים עם עבודתם ופעולתם של ישראל, הרי מובן, שכן הוא גם בנוגע לברכה דשבת מברכים חודש השביעי, אשר, עם היותה ברכה שנמשכת מלמעלה ע”י הקב”ה, “הקב”ה מברכו כו’”, בהתאם לכללות ענין השבת, “מקדשא וקיימא” מלמעלה, מכל-מקום, קשורה אף היא עם עבודתם ופעולתם של ישראל • שיחת ש”פ נצבים, כ”ח אלול ה’תשמ”ה • בלתי מוגה

א. אודות שבת זו, שבת שלפני ראש השנה, ידועה תורת “שלשת הרועים” – אדמו”ר הזקן, ששמע ממורו ורבו המגיד, בשם מורו ורבו הבעש”ט – כפי שנמסרה ונתפרסמה ע”י כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו:

“החודש השביעי שהוא החודש הראשון לחדשי השנה, הקב”ה בעצמו מברכו בשבת מברכים שהוא השבת האחרון דחודש אלול, ובכח זה ישראל מברכים את החדשים י”א פעמים בשנה”.

וממשיך לבאר את תוכן הברכה: “כתיב אתם נצבים היום, דהיום קאי על ראש-השנה שהוא יום הדין, וכמו שכתוב ויהי היום גו’ ותרגם והוה יום דינא רבא. ואתם נצבים קיימים ועומדים, והיינו שזוכים בדין, ובשבת שלפני ראש-השנה שהוא השבת האחרון דחודש אלול קורין אז פרשת אתם נצבים, דזהו ברכתו של הקב”ה בשבת מברכים חודש השביעי, שהוא המשובע והמשביע ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה”.

והענין בזה:

ראש השנה הוא גם “ראש-חודש” – ראש-חודש תשרי, ואדרבה: בכתוב נזכר הענין דראש-חודש בלבד, “בחודש השביעי באחד לחודש”, ולא נזכר הענין ד”ראש השנה”. ומכיון שכן, הרי בשבת שלפניו צריכה להיות ברכת החודש, כבכל שאר ראשי חדשים, ועל אחת כמה וכמה ראש-חודש תשרי, אשר מלבד היותו ראש חודש, הרי הוא גם ראש השנה.

ועל זה בא הביאור בתורה הנ”ל, שאכן ישנו הענין דברכת החודש, ואדרבה, באופן נעלה יותר – “חודש השביעי . . הקב”ה מברכו בשבת מברכים”,

ולא עוד, אלא ש”בכח זה ישראל מברכים את החדשים י”א פעמים בשנה”, כלומר, לא זו בלבד שגם בשבת זו ישנו הענין דברכת החודש, כבכל החדשים, אלא עוד זאת, שהנתינת-כח לברכת החודש על-ידי בני-ישראל בשבת מברכים דכל שאר החדשים היא – ברכתו של הקב”ה בשבת מברכים חודש השביעי.

זאת ועוד: הברכה בשבת מברכים החודש היא (לא רק על ראש חודש, אלא גם) על כל ימי החודש. ובנוגע לראש-חודש תשרי, להיותו גם ראש השנה, הרי מובן, שהמשכת הברכה בשבת מברכים היא על כל השנה כולה.

וזהו גם התוכן דסיום תורה הנ”ל – “ברכתו של הקב”ה בשבת מברכים חודש השביעי שהוא המשובע והמשביע ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה”.

 

ב. והנה, מכיון שכל הענינים קשורים עם עבודתם ופעולתם של ישראל, הרי מובן, שכן הוא גם בנוגע לברכה דשבת מברכים חודש השביעי, אשר, עם היותה ברכה שנמשכת מלמעלה ע”י הקב”ה, “הקב”ה מברכו כו’”, בהתאם לכללות ענין השבת, “מקדשא וקיימא” מלמעלה, מכל-מקום, קשורה אף היא עם עבודתם ופעולתם של ישראל.

וענין זה בא לידי ביטוי בדיבורם של בני-ישראל אודות ברכתו של הקב”ה בשבת מברכים חודש השביעי:

לכל לראש – אמירת תורה זו בפעם הראשונה על-ידי הבעש”ט, אשר, באמירת תורה זו פתח את הדרך, פתיחת דרך וצינור חדש כו’,

ולאחרי כן – כאשר אדמו”ר הזקן חזר על תורה זו (ששמע ממורו ורבו המגיד בשם הבעש”ט), שעל-ידי-זה נתגלה הדבר בפירסום יותר לגבי אמירת תורה זו בפעם הראשונה בזמנו של הבעש”ט, בהתאם לכך שעל-ידי אדמו”ר הזקן התחיל אמיתיות הענין ד”יפוצו מעינותיך חוצה”,

ועד לגילוי ופירסום הדבר באופן ד”יפוצו מעינותיך חוצה” ממש, עד ל”חוצה” ממש – כאשר תורה זו נתפרסמה לכל על-ידי כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו.

ויש להוסיף ולהבהיר, אשר, אמירת תורה זו על-ידי שלשת הרועים, עד לגילוי ופירסום הדבר על-ידי כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו – אינה רק בבחינת “חזרה” על התורה שנאמרה על-ידי הנשיא שלפניו, כי אם אמירה חדשה, המשכה חדשה וגילוי חדש, ולא עוד, אלא באופן של הוספה כו’.

כלומר: אמירת תורה הנ”ל היא לא רק באופן שנמשכת והולכת בכל דור ודור באותו תוקף (ללא כל שינוי וחלישות כו’),

– שכן, (א) תורה הנ”ל קשורה עם ראש השנה, שבו מודגש ענין התוקף והנצחיות – כפי שאומרים בתפלה דר”ה: “לדור ודור”, (ב) תורה הנ”ל נאמרה על-ידי נשיאי ישראל הקשורים עם פנימיות התורה, ולכן, לא שייך בזה ההגבלה דהתחלקות ושינויי הדורות -

אלא עוד זאת, שאמירת תורה הנ”ל על-ידי כל נשיא היא אמירה חדשה, ובאופן של הוספה לגבי אמירת תורה זו על-ידי הנשיא שלפניו.

ומזה מובן גם בנוגע לדיבור ואמירת תורה זו בכל שנה ושנה:

ידועה תורת האריז”ל בפירוש הכתוב “והימים האלה נזכרים ונעשים” – שעל-ידי-זה ש”נזכרים” כדבעי, אזי חוזרים ו”נעשים” כל אותם הענינים שהיו בפעם הראשונה.

וכן הוא בעניננו – שלמרות שעברו כבר כמה וכמה שנים מאז אמירת תורה זו בגילוי ובפירסום על-ידי כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, ועל אחת כמה וכמה מאז אמירת תורה זו על-ידי אדמו”ר הזקן (שלא בפירסום כל כך), ועל אחת כמה וכמה מאז אמירת תורה זו על-ידי הבעש”ט בפעם הראשונה (במדת פירסום קטנה עוד יותר) – מכל-מקום, על-ידי אמירת תורה זו בכל שנה ושנה (“נזכרים”), אזי “נעשים” כל אותם הענינים שהיו בפעם הראשונה, עד לפעם הראשונה דאמירת תורה זו באופן של פתיחת דרך וצינור חדש.

 

ג. ויש להוסיף בזה – שמידי שנה בשנה נפעל עילוי והוספה בברכתו של הקב”ה בשבת מברכים חודש השביעי:

כתיב “מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל”, “מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות”.

ומכיון שישנו הציווי “מעלין בקודש”, הרי בודאי שגם הקב”ה מקיים ציווי זה בנוגע להמשכת ברכתו בשבת מברכים חודש השביעי – היינו, שמשנה לשנה נמשכת ברכתו של הקב”ה באופן נעלה יותר.

וענין זה מתאים גם עם המבואר באגרת-הקודש אודות הענין דראש השנה – שעל-ידי תקיעת שופר והתפלות “יורד אור חדש עליון יותר שלא הי’ מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה”, כולל – ראש השנה דזמן מתן-תורה, וכן ראש השנה בזמן הכניסה לארץ, עד לראש השנה הראשון, שאז הי’ העילוי דפתיחת דרך וצינור חדש, מכל-מקום, בראש השנה זה נמשך “אור חדש עליון יותר”!

וכשם            שהדברים אמורים בנוגע להמשכת האור בראש השנה – כן הוא גם בנוגע להמשכת ברכתו של הקב”ה בשבת מברכים חודש השביעי, שבכל שנה נמשכת ברכה נעלית יותר.

וכאמור, ברכה זו נמשכת כל השנה כולה (כשם שה”אור חדש” דראש-השנה נמשך בפרטיות ופרטי פרטיות במשך כל השנה כולה), ובזה ישנה הדגשה נוספת בנוגע לשנה הבאה עלינו לטובה –  שהיא שנת העיבור, “שנה תמימה”, שהמשכת הברכה בשבת מברכים חודש השביעי היא במדה מרובה יותר, לא רק לי”ב חדשים, כי אם לי”ג חדשים.

 

ד. על פי זה מובן גודל העילוי דשבת זו – שבה נמשכת ברכתו של הקב”ה לחודש השביעי (ועל ידו לכל השנה כולה) באופן של עילוי והוספה לגבי כל השנים שלפנ”ז!

וכל זה – מיד עם כניסת השבת, שבת מברכים חודש השביעי; ועל אחת כמה וכמה  כאשר נמצאים כבר באמצע יום השבת, ובפרט לאחרי תפלת שחרית – שזהו הזמן ד”ברכת החודש” על-ידי ישראל, ומזה מובן גם בנוגע לברכתו של הקב”ה בשבת מברכים חודש השביעי, שזמנה – לאחרי תפלת שחרית,

ובפרט לאחרי סיום תפלת מוסף, כולל – “אין כאלקינו” ו”עלינו”, שזהו ה”סך-הכל” דכל התפלה,

עד לסיום ממש – “אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך”, היינו, שכל ההמשכות שעל-ידי התפלה, כולל ובמיוחד “ברכת החודש” על-ידי  הקב”ה, נמשכים ומתגלים אצל “צדיקים” – כל בני-ישראל, “ועמך כולם צדיקים” – באופן של התיישבות (“ישבו”), ובאופן פנימי (“פניך”), כלומר, שמבחינת הפנימיות דלמעלה נמשך הדבר בפנימיות הנפש דכל אחד ואחד מישראל,

– והרי ענין זה קשור במיוחד עם העבודה דחדשי אלול ותשרי: “בקשו פני את פניך הוי’ אבקש” –

ומבחי’ הפנימיות – נמשך גם בבחינת החיצוניות, ובפשטות – המשכת  כל עניני ברכה בעולם הזה הגשמי,

וגם ענין זה קשור במיוחד עם ראש-השנה – כמבואר בלקו”ת ש”התגלות פנימיות רצון העליון מלמעלה צריך להיות נמשך למטה להתלבש בגשמיות . . עיקר הדין שבראש-השנה הוא על הגופות . . וכמ”ש בהגמי”י פ”ג מהלכות תשובה בשם הרמב”ן שאין אדם נידון בראש-השנה אלא לעניני עולם הזה”, ובלשון הכתוב: “אכלו משמנים ושתו ממתקים”, וטעם הדבר – “כי חדות ה’ היא מעוזכם”, היינו,  שהענין ד”חדות ה’ היא מעוזכם” נמשך עד לענינים גשמיים, “משמנים” ר”ממתקים” כפשוטם,

ומזה מובן גם בנוגע להמשכת ברכתו של הקב”ה בשבת מברכים חודש השביעי – המשכת כל הברכות עד לענינים גשמיים כפשוטם.

ועד שזוכים לקיום היעוד “אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך” כפשוטו – ראיית אלקות, “פניך הוי’”, “יראה גו’ אל פני האדון הוי’”, “יראה אל אלקים בציון” – בבית המקדש השלישי, מקום גשמי כפשוטו.

ואז יקויים היעוד “הקיצו ורננו שוכני עפר”, והם בתוכם – שלשת הרועים, וכ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, בעלי תורה הנ”ל, אשר, הם אלו שהמשיכו ענין זה בפועל ובגלוי (כנ”ל בארוכה).

וכן תהי’ לנו – המשכת כל ברכותיו של הקב”ה בכל המצטרך, ובאופן דמוסיף והולך ואור, עדי קיום היעוד “והי’ לך הוי’ לאור עולם”, בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.