בתומכי תמימים באטווצק

בדיוק לפני שנה נפטר החסיד ר’ גרשון חנוביץ’, מזקני החסידים בניו יורק. ר’ גרשון שזכה ללמוד בישיבות תומכי תמימים בפולין ובאמריקה במחיצת הרבי הריי”צ, כשבתווך הוא זוכה להינצל בדרך נס מציפורני הנאצים כשהוריו נשארים מאחור - הקים בית חסידי לתפארת והיה דוגמא לחסיד ירא שמים ולמדן בקהילתו. על החסיד שהפך את משרפות השואה למנוע בעירה פנימית בסקירה מיוחדת לרגל היארצייט בב’ מנחם אב

ר’ גרשון מוליך את בנו לחופה בחצר 770החסיד ר’ גרשון חנאוויץ נולד בעיירה גלובאקא שבאיזור ויטבסק בסביבות חנוכה תרפ”א. העיירה הקטנה שכיום שייכת לבלארוס, ממוקמת הייתה באותם שנים על יד גבול פולין רוסיה, והחליפה ידיים מדי כמה שנים בין הפולנים, הליטאים והרוסים. העיירה הייתה בעלת צביון יהודי מובהק - מרשם האוכלוסין מהשנה בה נולד, מדווח על 63 אחוז יהודים בין תושבי העיירה. העיירה מוזכרת כבר ברישומי ועד ארבע הארצות הידוע.

למרות שגלובאקא הייתה עיירה קטנה, שכנו בה משרדי הממשל האזוריים ובניגוד מוחלט לרוב כפרי האיזור, היה בה אפילו חשמל כבר. למרות זאת, העיירה עצמה, כבכל העיירות הייתה כפר ישן. היהודים הרבים גרו במרכזה כשעשירי העיירה חיו בוילות מסביב. בעיירה התקיים גם שוק גדול, אליו היו מגיעים מכפרי הסביבה.

בעיירה שנחשבה למעוז של הציונות הדתית, התקיימה קהילה חב”דית לא קטנה. ארבעה בתי כנסת חב”ד היו בעיירה שהתחלקו על פי שלוחות חב”ד השונות (ליאדי, סטראשלע וליובאוויטש). באחד מהם היה אפילו ‘חדר שני עבור תפילת ה’עובדים”, סימן ההיכר לבית כנסת חב”די. בעיר כיהנו שני רבנים, האחד ליטאי והשני חב”די.

הוריו של ר’ גרשון היו ר’ בן ציון ועלקא. ר’ בן ציון היה שוחט מכובד. באותם ימים מעמדו של השוחט היה מכובד ורב השפעה כמו עמדתו של רב. את משרתו ירש ר’ בן ציון מאביו ר’ ישראל, שהיגר לעיירה מסלובודה (עיירה ברוסיה שהתגוררו בה חסידי קאפוסט רבים) ר’ בן ציון היה ידוע גם כנציג של הרבי הריי”צ בעיירה.

המשפחה הייתה ידועה בין חסידים שהבריחו את הגבול כמקום מקלט. גם בדיסנה ודאקשיץ שהיו קרובות יותר לגבול היו קהילות אנ”ש, אולם הבורחים פחדו להתחבא מהם מחמת הקירבה היתירה אל הגבול, והמשיכו לגלובוקה שנחשבה למקום יותר בטוח.

עלקא, הייתה בת הזקונים של שמואל אברהם הלמן. אחיה, ר’ חיים מאיר, התפרסם כמחבר הספר ‘בית רבי’. גם אחיה השני, ר’ משה היה רב מפורסם. בהתאם למשפחתה הייתה גם עלקא יהודיה חכמה. ר’ איצ’ה דער מתמיד דיבר איתה בלימוד, ור’ יוסף ווינברג סיפר שהיא נחשבה כ’למדנית’.

בני הזוג זכו לכתוב פעמים רבות לרבי, אם כי לא תמיד בשמם. באותה העת, רוב הנשים היהודיות וגם גברים רבים לא ידעו קרוא וכתוב. כאשר רצו לכתוב מכתב לרבי, פנו אל ר’ בן ציון או אל מרת עלקא שכתבו עבורם את המכתבים.

ר’ גרשון היה אחד מעשרה ילדים. בגיל צעיר, ר’ גרשון למד מהמלמד המפורסם יוסי טישעס (שנפטר כאשר ר’ גרשון היה בן 12). הנ”ך שלמד אצל ר’ יוסי, נשאר איתו לאורך כל חייו. לאחר מכן אביו שלח אותו לדאקשיץ, כי הוא הרגיש שהמלמד שם יהיה טוב יותר.

הדרך מגלובאקע לדאקשיץ אינה כה ארוכה - סך הכל 30 ק”מ, אך בימים ההם בשל תנאי הדרך והכבישים המשובשים היא הייתה לוקחת חצי יום.

בדאקשיץ למד ר’ גרשון עד גיל בר מצווה. ‘חגיגת’ בר המצווה שלו, הייתה בר מצווה ‘טיפוסית’, אבל ממש לא טיפוסית במובן של ימינו. בני משפחתו חלו בטיפוס והיו בהסגר, כך שלא יכלו להשתתף בשמחה. אמו שלחה קוגל, ואביו שלח כסף על מנת לקנות קצת משקה ומזונות, וכך נחגגה בר המצווה בבית הכנסת בנוכחות מנין יהודים, ללא מתנות, ללא סעודת מצווה וללא שאר כל המאפיינים של בר מצוה מודרנית.

בתומכי תמימים באטווצק

כמה חודשים לאחר בר המצווה שלו נסע הביתה, ולאחר חג הפסח עזב לווילנה כדי ללמוד בישיבת ליובאוויטש ששכנה בבית כנסת מקומי. שמו מופיע ברשימת התלמידים בכיתה השנייה בכ”ה סיון תרצ”ו. מוריו היו הרב גוסטמן, הרב אושפאל ור’ יהודה עבער.

שנה לאחר מכן, לקראת תשרי תרצ”ח, נסע לוורשה ומשם לאוטווצק, כדי ללמוד בישיבת תומכי תמימים שליד חצר הרבי.

הרבי התגורר במרחק חצי קילומטר מהישיבה, שהייתה מורכבת מכמה מבנים כפריים. ר’ גרשון התחיל ללמוד בכיתה הצעירה, שם לימדו אותו ר’ יהודה עבער ור’ ברוך פרידמן. לאחר מכן עבר לזאל, שם שמע שיעורים מר’ דוד טייבלום (דוד ריקער), שלאחר מכן נתמנה לאדמו”ר מקוצק.

ר’ גרשון למד באותם שנים עם הרבה חיות הן בנגלה והן בחסידות ופיתח קשר קרוב עם הרמי”ם והמשפיעים.

במשך כל תקופת לימודיו בוילנה ואוטווצק לא חזר הבחור הצעיר לבקר את הוריו. מלבד העובדה שלא היה לו מאיפה לשלם את הוצאות הנסיעה,  היתה לו גם סיבה טובה להישאר - דודו, הרמ”ל רודשטיין, היה מזכירו של הרבי וגר לידו. כאשר היה הרבי אוכל את סעודות החגים עם מנין חסידים, זכה גרשון למה שלא זכו חסידים רבים ובזכות דודו נכנס אל הסעודות. בליל הסדר היה חוזר דברי תורה ששמע מהרבי באותם שנים, כשהוא חוזר עליהם מילה במילה עם הניגון המיוחד שבהם אמר זאת הרבי.

ר’ יחזקאל פייגין הרשה לו גם לבוא למנייני התפילה של הרבי ביתר קלות בשל הקשר המשפחתי עם הרמ”ל. בנו של ר’ חאצ’ה, היה בין חבריו הטובים באותם שנים. הוא זכה גם לשהות במחיצת חסידים כמו ר’ איצ’ה דער מתמיד (שהיה גם קרוב משפחה)  ולשמוע מהתוועדויותיהם.

בערב סוכות ביקש ממנו ר’ איצ’ה לעזור לו לאגוד את ארבעת המינים בסוכה, מכיון שהתקשה לעשות זאת בעצמו. כמתנה על העזרה למד איתו את המאמר ‘ושאבתם מים’ בלקוטי תורה. עד סוף ימיו היה לר’ גרשון חיות מיוחדת במאמר הזה.

על החינוך החסידי והדרישות בישיבה, סיפר ר’ גרשון לימים את האנקדוטה הבאה: באותם שנים היה אוהב ללמוד קצות, נתיבות ואבני נזר בליל שישי. פעם חלף לידו המשגיח ר’ בער’ל קורניצער ושם לב כי הוא לומד נגלה. לאחר כמה דקות, חזר אליו לפתע והורה לו לחזור מאמר בשבת. ההודעה היתה מאד קצרת מועד - בדרך כלל היו מודיעים לבחור הרבה קודם.

הסדר בישיבה היה כי היו מספר בחורים שאומרים מאמר, וכל אחד מהם היה אוסף לעצמו מנין באחד החדרים וחוזר בפניהם את המאמר. בין השומעים של ר’ גרשון זיהה את ר’ בער’ל קורניצער, שבא לוודא כי הוא יודע את המאמר למרות ההתראה הקצרה.

מה עושים
עם כוס מים אחת?

לקראת סוף תרצ”ט, הופרה האוירה השלווה בישיבה הכפרית מקולות הפצצות המטוסים הגרמניים. הישיבה התפרקה מיידית. רבים מהבחורים הפולנים חזרו לביתם. חמשת הבחורים האמריקאים שרק הגיעו, חזרו ליבשת החדשה בהקדם האפשרי. גרשון, הלך לצידם של הסוס והעגלה שנשאו את חפציו של הרבי לוורשה, שם אמר הרבי לבחורים לעלות צפונה, ור’ גרשון החל במסע לעבר הצפון.

הגרמנים שכבר כבשו את פולין, החלו לאכוף את הדיקטטורה שלהם בכל מקום. באחת ממסעותיו היה נעול ר’ גרשון ביחד עם יהודים רבים במשך יומיים בכנסיה, כשהם רעבים ללחם וצמאים למים. לבסוף, הגרמנים ימח שמם נתנו לכל אדם כוס מים אחת. ר’ גרשון לקח את כוס המים שהוקצתה לו, והשתמש בחציה לנטילת ידים…

בנדודיו, היה לר’ גרשון בכיסו אוצר יקר מכל יקר: עוגיה שקיבל מדודתו לפני שיצא לדרך. הוא רצה לאכול ממנה, אך יהודי מבוגר פנה אליו והפציר בו שיתן לו מעט. הוא נתן לו חתיכה מהעוגיה, ואז ביקש יהודי עבור ילדיו הקטנים שהיו שם. ר’ גרשון חילק חלק קטן לכל ילד, ולבסוף, כאשר נשאר לו עצמו רק חלק קטנטן שאותו רצה לאכול, לא יכל להרשות זאת לעצמו כאשר לידו ילדים גוועים ברעב, והוא מסר גם את החלקיק האחרון לאחד הילדים.

לאחר מכן ניסה ר’ גרשון להתחמק מהחיילים הגרמנים. הוא הצליח להגיע לעיירה דרויה, שם כיהן דודו כרב והוא עזר לו למצוא מישהו שיבריח אותו מעבר לנהר הדווינה הסמוך.

לאחר הפסקה קצרה בבית הוריו בגלובאקע, המשיך ר’ גרשון את מסכת נדודיו, והגיע לוילנה שם התקבצו פליטי ליובאוויטש והקימו מחדש את הישיבה בבית הכנסת שבו הייתה ממוקמת לפני המלחמה בראשות ר’ יהושע אייזיק ברוך.

ר’ חיים עוזר גרודזנסקי שהיה ממונה על ועד ההצלה בוילנה, סייע לקיומה של הישיבה באותם חדשים. כאשר הגיע חג הפסח, הוא סייע להם לקנות סט כלים (סירים וצלחות) חדשים, מתוך כבוד למנהג חב”ד שלא להכשיר כלי חמץ לחג הפסח. כאשר נפטר ר’ חיים עוזר, שמרו על גופתו הפליטים, ובתוכם בחורי ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש.

מכיון שבא ממשפחה של שוחטים, והכיר את המושגים והעבודה. למרות שלא היה מקובל שבחורים צעירים ילמדו הלכות שחיטה, החל ללמוד הלכות אלו בזמנו הפנוי עם יהודי מבוגר. בוילנה, הוא החל ללמדו את ההלכות במלוא המרץ ביחד עם ר’ יוסף וינברג. כאשר דיווח על כך ר’ יהושע אייזיק לרבי, השיב הרבי הקודם במענה מי”ז מנחם אב: “נכון מאד לימוד שחיטה של מר יוסף ומר גרשון שיחי’”.

אוד מוצל מאש

בתש”א, החמיר מצבם של היהודים בוילנה. הגטו היהודי שם עמד בפני סכנת הכחדה, מה שאכן התרחש בחודשים שלאחר מכן. באורח פלא, גילה ר’ גרשון כי בקובנה, ניתן לקבל אשרת מעבר ליפן - למרות שיפן הייתה בעלת בריתם הרשמית של הנאצים. קונסול יפן בקובנה, מר סוגיהארה, היה חסיד אומות העולם אמיתי. הוא זייף אלפי אשרות מעבר שאפשרו ליהודים רבים להימלט מיפן. מספרי האשרות שאותם השיג, מגלות את הנס: אשרה מספר 1785 לעצמו, אשרה מספר 1836 לאחותו פרומא, אשרה מספר 1841 לאחיו שמואל אברהם, ואשרה מספר 2027 לאחיו ישראל. האשרה האחרונה נשאה את המספר 2139.

אלפיים אשרות הונפקו, אולם הראש היהודי המשיך לעבוד ועל פי ההערכות למעלה מעשרת אלפים יהודים יצאו. השיטה הייתה להפוך כל אשרה לויזה משפחתית. ר’ גרשון הצליח להגיע בדרך חתחתים להוריו והציע להם להצטרף לנסיעה לקובה שביפן, אולם הם היו מפוחדים מדי בשביל להצטרף לנסיעה כזו. הוא נטל מביתו של הוריו ספר ‘פתחי תשובה’ ממנו למד, ספר תורה (שהוחרם אחר כך בגבול הרוסי) ואת מכונת הכתיבה הישנה ששימשה להדפסת מאמרי הרבי. המכונה שרדה והגיעה עימו לניו יורק.

בב’ שבט תש”א הגיע ר’ גרשון ברכבת לוולדיווסטוק ומשם עלה על האוניה לקובה שביפן, שם הצטרף ללימודים בישיבת תומכי תמימים שנפתחה מיד במקום. לאחר מספר חודשים גורשו תלמידי הישיבה ור’ גרשון עבר עם הישיבה לשנחאי, שם המשיך ללמוד בשקידה והתמדה למרות הקשיים הגשמיים שהעיקו על תלמידי הישיבה. הוא הצטיין בלימודיו, והרב מאיר אשכנזי, שכיהן כרבה של הקהילה בשנחאי, בחן אותו ונתן לו תעודת סמיכה.

בזמן שהותו בשנחאי, תפקד הבחור הצעיר כמו אב ואם לאחיו שנשארו ללא הוריהם וללא קרובי משפחה אחרים, לאחר שגם הדודים שקיבלו את אשרות הנסיעה ליפן, קיבלו אשרות כניסה לארצות הברית והפליגו לס. פרנסיסקו שבחוף המערבי. גם חב”ד קיבלה תשע ויזות באותה תקופה, אולם ויזות אלו נמסרו לבחורים הותיקים יותר, והם נשלחו בהוראת הרבי להקים את  ישיבת תומכי תמימים במונטריאול.

כאשר לקה אחיו במחלת עיניים ור’ גרשון עבד קשה מאד מול רופאים ובתי רפואה על מנת להביא מזור לאחיו. בידו סייעו כמה ממנהיגי היהדות במקום, כמו האדמו”ר מאמשינוב שצעד עימו דרך ארוכה על מנת לוודא שהחולה יאכל ביום כיפור, או הרבנית קוטלר (אשתו של ר’ שניאור קוטלר) שתרגמה עבורם את דברי הרופאים. ר’ גרשון גמל לה לאחר מכן, בעת שלקתה במחלה באניה לעבר חופי ארצות הברית, כאשר דאג לה למזון ותרופות מתאימות, והיא הייתה אסירת תודה לו על כך.

מכיון ולא היה בישיבה בזמן מחלתו לא קיבל אחיו את קצבת המזון הזעומה. גרשון השיג עבורו כסף, על מנת שיוכל לקנות אוכל ולהתקיים. כך עשה גם עבור אחותו שלא הייתה עדיין נשואה.

הסיוע לפרומא לא הסתכם רק בכסף:  גרשון סייע לה למצוא שידוך. מכיון שבחורי ליובאוויטש היו יחסית צעירים ובחורי מיר היו יותר מבוגרים, השידוך נעשה עם ר’ מיכל בירנבוים, תלמיד ישיבת מיר, ולימים משגיח במתיבתא ‘תפארת ירושלים’. סעודת החתונה התקיימה בביתו של משגיח ישיבת מיר, ר’ יחזקאל לוינשטיין, וגרשון כובד לומר דברי תורה בסעודת שבע הברכות. בכלל, באותם ימים אפורים, הקשר בין בחורי שתי הישיבות היה קשר ידידותי מאד.

במהלך ימי המלחמה,  המידע שהתקבל בשנחאי היה מוגבל מאוד. לאחר המלחמה, גרשון כתב לחברים ובני משפחה וביקש שוב ושוב מידע על הוריו. בסופו של דבר הוא הבין שהם נרצחו בסביבות י”ט מנחם אב תש”ב על ידי הגרמנים ימח שמם.

הרבי יוצא ידי חובה

לאחר המלחמה, ר’ גרשון בא לאמריקה בלי רוב בני משפחתו והתחיל חיים חדשים בעצמו. למרות שבמשך שנים לא היה מסוגל להתמודד עם הזכרונות מ’שם’, את הסבל והכאב של השואה, הצליח ר’ גרשון למנף לכח אישי אדיר. הוא חי את חייו בלי תירוצים, מנסה להשיג כמה שהוא יכול. היה לו מעין מנוע פנימי, אולי כדי לפצות על האובדן העצום של הדור הקודם.

הרבי הריי”צ שלח את הרב ויינברג לקבל את פני הבאים בס. פרנסיסקו, כמו גם משלחת גדולה שקיבלה אותם בתחנת הרכבת בניו יורק. בין הבאים היה גם ר’ יוחנן גורדון שהיה ידיד המשפחה מדוקשיץ, עיירה הסמוכה לעיירת הולדתו של ר’ גרשון. כאשר ראה את ידידו רץ לחבק אותו, אך ר’ גרשון בצניעותו לא הבין מה ה’ביג דיל’ שהוא עושה ממנו…

מיד עם הגיעו לניו יורק נרשם לישיבה ב–770. בשנים הראשונות ללימודיו בישיבה יצא פעמים רבות להתרים עבור הישיבה. הוא התברך בכושר נאום, אותו ניצל כאשר דיבר פעמים רבות בבתי כנסת שונים על החשיבות של חינוך יהודי וחיים יהודיים. הוא התחיל לעבוד בשחיטה ברוק איילנד, אילינוי ובמקומות אחרים.

עם חלוף השנים הוא החל להקדיש יותר זמן לשידוכים. ביהדות ארצות הברית של אחרי המלחמה הוא היה מקרה די נדיר - לא היו אז בחורים רבים דתיים בעלי זקן מלא. הוא רצה בחורה חרדית וממשפחה טובה, ואכן זכה והשתדך עם לאה.

החתונה התקיימה בי”א כסלו תשי”א. מכיון שהיה באמצע שנת האבל על הרבי הריי”צ, הרבי מלך המשיח לא השתתף בשמחת הנישואין, אך בהתוועדות בשבת ה’אופרוף’, פתח הרבי ודיבר שיחה שלמה על העליה לתורה של חתן בשבת, ולמד הוראה מהמסופר בפרשת השבוע על האבנים שהקיף בהם יעקב את ראשו לכל יהודי היוצא מתומכי תמימים לעולם, אשר הוא צריך לתוספת שמירה לקראת האתגרים העומדים בפניו.

בבוקר שלאחר החתונה, נכנס ר’ גרשון ל–770 לתפילת שחרית, ולא ידע האם לברך ‘שהחיינו’ על הטלית או לא. הוא ניגש לשאול את ר’ שמואל לויטין, שהציע לו לשאול את הרבי שמגיע עוד מעט. כאשר הגיע הרבי ושמע את השאלה, ענה לו: “וויבאלד אז דו פרעגסט, איז א סימן אז ביי דיר איז עס דבר חביב. אויף א דבר חביב קענסטו מאכן שהחיינו. בא מיין חתונה האב איך ניט געמאכט, ווייל דער רבי האט מיר ניט געהייסן, איז מאך א שהחיינו און זיי מיר אויך מוציא [= מכיון שאתה שואל, זה סימן שזה דבר חביב אצלך. על דבר חביב אתה יכול לעשות שהחיינו. בחתונתי לא עשיתי, מכיון שהרבי לא הורה לי, ברך שהחיינו ותוציא גם אותי]”.

תורה, עבודה
וגמילות חסדים

כמה שנים לאחר החתונה, ר’ גרשון רכש את הבית הראשון שלו ברחוב פרזידנט, סמוך לשדרת פרנקלין. הוא סייע לדודו לבנות את המקווה שבבית הכנסת הסמוך, ולמחייתו עסק במלאכת השחיטה.

ר’ גרשון ולאה היו בעלי הכנסת אורחים. הוא גם עסק באחד הגמ”חים הראשונים בליובאוויטש, ביחד עם ידידו ר’ יוחנן גורדון ומאוחר יותר עם יבלחט”א ר’ שמעון גולדמן. הוא פשוט נהנה לעשות טובה ליהודי.

ר’ גרשון נהג לקום מוקדם מאוד בכל בוקר, לפני שעזב את ביתו ויצא לשחיטה (בסביבות 5:00) הוא היה חוזר על הלכות שחיטה. גם בימים החופשיים שלו היה קם מוקדם על מנת ללמוד דברים אחרים, מנהג אותו המשיך גם לאחר שהפסיק לעבוד ויצא לפנסיה. השעות המוקדמות של הבוקר היו השעות הטובות ביותר עבורו ללמידה.

ר’ גרשון היה יהודי “יודע ספר” שלמד כל חייו. מכיון וזכה ל’אשת חיל’ שדחפה אותו ללמוד תורה, הייתה לו חברותא בגמרא באמצע היום ועוד שיעור בערב.

הוא עבר על הש”ס מספר פעמים. הוא למד תורה אור וליקוטי תורה באופן קבוע. הוא זכר הרבה מהתנ”ך מילה במילה מהגירסא דינקותא, תמיד נהנה מסברא טובה או חידוש למדני עמוק. ר’ גרשון היה קרוב מאד לרבנים חשובים וביניהם רבה של שכונת קראון הייטס, הרב זלמן שמעון דווארקין, לרב משה דובער ריבקין, לרב טייץ, ולאדמו”רים מצעהלים, באבוב ונובומניסק.

במיוחד נהנה כאשר היה בוחן את ילדיו ונכדיו, או מדבר עימם בלימוד. הוא כל הזמן ניסה להוסיף להם ‘געשמאק’ וחיות בלימוד, ותמיד היה עוקב מקרוב אחר התקדמותם בלימוד התורה.

תמיד נשאר הרחק ממחלוקות. אם החל ויכוח על הפוליטיקה הקהילתית, דאג להישאר רחוק מהדיון. היה מכובד על ידי חבריו ועמיתיו, וידוע כיהודי ישר, פשוט, טוב לב, אכפתי וירא שמים. תכונות אלו והכבוד ההדדי שנתן לכל אחד, יצרו קשרים בינו לבין יהודים מחוגים שונים ביהדות החרדית ואף מכאלו שעשו את צעדיהם הראשונים בה. כמה פעמים התבקש לחזור חסידות בבתי כנסת של חוגים שונים.

ר’ גרשון היה תמיד יהודי אחראי מאד מבחינה פיננסית. הוא אף פעם לא רצה לקחת שום דבר מאף אחד אחר. את משפחתו חינך לחיות חיים פשוטים, כדי לחיות במסגרת האמצעים שהיו להם. בשלב מסויים בחייו, ר’ גרשון התעסק במשך כמה שנים במכירת ביטוח וקרנות נאמנות. בתקופה זו חלק מלקוחותיו הפסידו כסף על ההשקעה. ר’ גרשון לקח על עצמו מספר פעמים עבודות נוספות במטרה להחזיר את כספי לקוחותיו.

בתחום זה התגלתה לא פעם אהבת ישראל הטבועה בו. פעם פנה אליו יהודי שאך הגיע מארץ ישראל ולא היה לו ביטוח רפואי מתאים וסיפר לו כי גילו אצלו בעיה רצינית ברגל והוא צריך לעבור כפי הנראה ניתוח. ר’ גרשון יצא מגדרו על מנת לסייע לו לפגוש את הרופאים הטובים ביותר בתחום, ולעבור את הטיפול בהצלחה.

נאום מרגש

כפי שכבר הוזכר לר’ גרשון היה חוש נאום יוצא מן הכלל, והוא היה מנצל אותו פעמים רבות לחזק יהודים ביראת שמים. הוא נהג לתאר את הבית היהודי הישן ולספר סיפורי צדיקים ששמע מחסידים מדורות קודמים. בנאומיו הוא שאב את השומעים לעולם אחר, למציאות שאיננה עוד. יהודים רבים התעוררו מהדרשות אותם נשא. הוא לא תבע מאנשים, אבל הסיפורים שסיפר היו כמו פנסים שהאירו את הדרך העולה בית קל.

באחת הפעמים הוזמן ר’ גרשון לדבר בקמפוס גדול בבולדר שבקולורדו, שם מכהנת כשליחה בתו, הגברת שיינר, ביחד עם בנו של מר סוגיהרה. 800 איש נכחו בהרצאה, שבה הודה ר’ גרשון באופן ציבורי למר סוגיהארה הצעיר שאביו היה שליח ההשגחה העליונה להציל אותו ואת משפחתו מעמק הבכא, ואז החלו להציף אותו הזכרונות. הוא דיבר ברגש על מה שעברו יהודי אירופה, והשפיע כה חזק על הקהל, שעבור רבים מהם היה זה נקודת המפנה שהביאה לשיבתם ליהדות.

יראת השמים הייתה חלק בלתי נפרד ממנו גם ברגעים הקשים ביותר. אחד השכנים שהיה מהראשונים לפגוש בו לאחר השבץ שקיבל, ראה אותו שוכב על הרצפה כשידו אוחזת בכיפה לבל תישמט מראשו.

ר’ גרשון נפטר בשנה שעברה, בב’ מנחם אב תשע”ג. השאיר אחריו את ילדיו:  מרת עלקא אלבאום מבורו פארק, ר’ משה חנוביץ ממונטריאול, מרת שיפרא קאהל מבורו פארק, ר’ בן ציון חנוביץ שליח הרבי במונטיסעלא, מרת אסתר פישמן מבורו פארק, מרת סימא שטרוקס , שליחה בסוריי שבקולומביה הבריטית, ר’ ישראל חנוביץ ממונסי ומרת חנה שיינר, שליחה בבולדר, בקולורדו.

מוכן להוראה

כאשר הוציא הרבי את ספרי המאמרים ת”ש - תשי”א, הרבי דרש כל הזמן תוצאות מהירות מאד, והעורכים עבדו ללא הפסקה על מנת להספיק לעמוד בקצב. ר’ משה לייב רודשטיין, שראה את הנולד, הכין כבר את ספר המאמרים תרצ”ט ושמר אותו אצלו. חלק מהמאמרים, נדפסו מהעותק שנשמר אצל ר’ שמואל אברהם חנוביץ’, אחיו של ר’ גרשון שכבר נפטר, ונמסרו לרבי אחר כך.

הרבי לא ביקש להכין את הספר, עד אמצע השלושים של הרמ”ל, והמזכיר אמר לרבי שרודשטיין כבר הכין את הספר. הרבי שאל אצל מי הוא נמצא, ומכיון שהספר היה אצל ר’ גרשון הוא זכה להיכנס ליחידות ולמסור את הספר. הרבי איחל באותו מעמד כי לרמ”ל ‘זאל האבן א ליכטיקען גן עדן”.

מאת דב לבנון