מוגש לרגל יום ההילולא - כ’ מנחם אב

מוגש לרגל יום ההילולא - כ’ מנחם אב

א

יכולתו של רבי לוי יצחק שניאורסאהן, לגעת לבבות של אנשים ולרומם את נשמתם, הייתה מופלאה ולא–רגילה. רעייתו הרבנית חנה ע”ה בזיכרונותיה מספרת שוב ושוב על יכולתו זו, הן בתפקידו כרבה הראשי של יקטרינוסלב, וגם לאחר מכן, בהיותו בגלות דוויה.

לא ייפלא אפוא, שביתו של הרבי ביקטרינוסלב היה אבן שואבת ליהודים רבים שמצאו אצלו אוזן קשבת, לב רחום ונפש גבוהה. הם הגיעו לקבל אצלו עידוד וחיזוק לנפשם המיוסרת.

אחד מאותם באי–בית, היה נער צעיר בשם מרדכי גוראריה, או כפי שנקרא בפי כל מיטיא גוראריה. נער צעיר זה נולד בשנת תרס”ה בערך להוריו, וגדל באווירה רחוקה מתורה ומצוות. את לימודיו עשה בבית ספר תיכון בו התחנכו תלמידים בעלי מעמד הגון ואצילי במיוחד.

הרבנית ע”ה אינה מספרת כיצד נוצרה ההיכרות בין מיטיא לבין ילדיה, אך הידידות הזאת הלכה וגברה, ומיטיא הירבה להגיע אל בית משפחת שניאורסאהן. בשלב מסוים החל מיטיא לגלות עניין באווירה התורנית חסידית ששררה בבית רבי לוי יצחק ורעייתו הרבנית. אט אט סקרנותו גברה, והוא החל אפילו להגיע בשעה שאבי הבית, רבי לוי יצחק, אמר חסידות בפני אנשי העיר. סקרנותו של הצעיר גברה עוד יותר, וברבות הימים קשר את עצמו מתוך התמסרות רבה לסגנון החיים החסידי.

הדבר התבטא בפועל - הוא החל לקיים אי–אלו מצוות, אף החל לשמור שבת. מיטיא המשיך בדרך זו צעד אחר צעד, בנחישות דבקותית, עד שהיה לנער ירא שמים במלוא מובן המילה.

ככל שנחת רוחו של הרב הלכה וגברה, כן הדבר היה למורת רוחם של מוריו בבית הספר התיכון. לפניו היה עוד מסלול לימודים עד לסיום לימודיו. חבריו ומוריו לא אהבו, בלשון המעטה, את הדרך שעושה חברם מיטיא, והחלו לרודפו. אך מיטיא לא נרתע ולא חשש. הייתה בו דבקות במטרה שנבעה מתוך עומק נפשו.

כשסיים את חוק לימודיו, ביקש להתקבל ללימודים באוניברסיטה, כמו שאר חבריו לכתה. אנשי האקדמיה שכבר שמעו אודותיו, דחו שוב ושוב את בקשותיו, למרות ציוניו והישגיו הגבוהים. פעם אף אמר לו רקטור האוניברסיטה בבוז: “איננו יכולים לסייע לך, לך אל שניאורסון, שהוא יעזור לך”…

ומיטיא? לא היה גבול לעקשנותו, וזו סדקה לבסוף את חומת האבן שניצבה לפניו. אנשי האקדמיה כבר לא יכלו עוד לדחות את בקשותיו, והוא התקבל ללימודים באוניברסיטה.

ב

אחד הכללים בעולם האקדמיה של רוסיה באותן שנים היה, שעל כל סטודנט שלומד מקצוע על חשבונה של “אמא רוסיה”, עליו לתרום בחזרה למען המולדת. זו הסיבה שבכל שנה היו נשלחים רבבות סטודנטים לקולחוזים, קרובים ורחוקים, כדי לסייע בעבודות השונות של הקטיף, האריזה והארגון.

גם מיטיא, כמו שאר חבריו, נשלח בתקופת הפגרה לקולחוז מרוחק כדי לעבוד. עבור מיטיא, היה זה ניסיון לא פשוט להתרחק מבית הרב ומשפחתו, ולא לשאוב מלוא חופניים של קדושה ואור יהודי היישר אל תוך נשמתו. מיטיא עשה ככל יכולתו לשמור על מצוות, כאשר מדי יום היה משגר מכתבים אל בית משפחת שניאורסאהן ובהם שאלות — מה מותר לעשות ומה אסור, ממה יש להיזהר וכן הלאה.

באחד הימים נשלח על ידי ראש צוות העבודה בקולחוז אל העיר הגדולה, כדי לרכוש את כל החפצים הדרושים עבור משרדי הקולחוז. יחד עמו נסעו עוד מספר חברים. אלה החליטו לנצל את הנסיעה, ונטלו מן הקולחוז גושי חמאה ומוצרי חלב שונים במטרה למכור אותם בעיר, שם שרר מחסור רב. הם ביקשו להרוויח כסף קל. מיטיא כלל לא חשב על כסף; הוא טרח לברר מראש היכן מתגוררים יהודים ומה בדיוק נחוץ להם מבחינת צרכי דת. הוא מילא את תיקו במזוזות, ציציות, סידורים, לוחות אלף־בית. כל זאת הביא עמו בחשאיות, ולאחר שאיתר כתובות של בתי יהודים, היה מחלק להם לפי הדרוש.

את עבודתו זו שהייתה כרוכה בסכנה, עשה על פי הצעתו של רבי לוי יצחק. לא עניין אותו כסף כפי שעשו חבריו במקביל.

זכה מיטיא לנשיאת חן, והכל חיבבו אותו ואהבו את קרבתו, גם חבריו הגויים שחלקו עמו את ספסל הלימודים, אהבו אותו והעריכו את יושרו ועדינותו, למרות שבאותן שנים מידת הנצח פיעמה בו בכל עוז - לנצח את כל המפריעים לו בעבודת השם.

בהיותו סטודנט, היה חייב להיות חבר קומסומול (תנועת הנוער הקומוניסטי) בכל מאת האחוזים. בשל כך היה משתתף בפעולותיה השונות, אולם לא היה זה אלא כיסוי להתנהגותו היהודית שנבעה מעומק נשמתו.

בכל בוקר היה משכים קום, ובעוד חבריו ישנים שינה עמוקה, היה מזדרז להתלבש ולצאת חרש מהבית, יוצא אל השדה ומתחבא בין שיבולי השדה הגבוהים, שם הוציא בזהירות נרגשת את תפיליו, ומניחם ברטט של התרגשות על זרועו ועל ראשו. קומתו הנמוכה נטמעה בתוך עומק השיבולים הזהובים, שם הרגיש בטוח להתייחד בתפילה עם קונו, להעתיר ולבקש על נפשו ונשמתו של נער צעיר שגילה זה עתה את מי שאמר “יהי”, וברא עולם. ליתר ביטחון היה מוריד את כובעו על תפילין של ראש, לכל מקרה של הפתעה לא–רצויה…

כיוון שחריצותו והספק עבודתו סיפקו את הממונים עליו בקולחוז, היו הללו שבעי רצון ממנו, ואיפשרו לו להתגורר ב״פינה האדומה״. חדר זה היה מרכז לפעילות קומוניסטית שהיה מחויב מטעם החוק להיות בכל מקום עבודה. אנשי המפלגה הטילו עליו את האתגר להפיץ את ״אור ההשכלה״ הקומוניסטי בקרב הכפריים הנבערים שהתגוררו בכפרים סביב לקולחוז.

מיטיא נטל על עצמו את התפקיד, לא לפני שהתייעץ עם רבי לוי יצחק שהדריך אותו כיצד להתנהג. כך נמשכה עבודתו בצורה שקטה במשך שבועות ארוכים.

כשהגיעו ימי החנוכה, החליט מיטיא להקפיד על הדלקת נרות מדי ערב, למרות הסכנה. הדבר היה קל עבורו, באופן יחסי, שכן היה לו את המפתח ל”פינה האדומה”, שם בדרך כלל לא שהו אנשים. הוא הכין אפוא תפוחי אדמה, אותם חצה לחלקים, נקב בהם מלוא האצבע ומילא אותם במרגרינה, והצית בהם אש - אש של חנוכה, אש של ניצחון האמונה על הכפירה.

באחד הימים נשלח אל הקולחוז צעיר יהודי כדי לעמוד מקרוב אחר הספק העבודה המתבצעת בקולחוז. הלה נשלח על ידי הממונים במפלגה בעיר הגדולה, כדי לוודא שהכל מתבצע כראוי.

בשעת לילה מאוחרת עשה אותו צעיר יהודי את דרכו אל ״הפינה האדומה״. לא היה גבול לתדהמתו של מיטיא כאשר הלה נקש לפתע פתאום על דלת החדר… על השולחן דלקו נרות החנוכה באור יקרות.

הצעיר היהודי ראה את הנרות והבין מיד את פשרם של הנרות. הן יהודי הוא, וזכר היטב את גירסא דינקותא…

לא היה גבול לזעמו, ובהזדמנות הראשונה הזדרז לדווח על הממונים בקומסומול אודות מיטיא היהודי השומר על מצוות אמונתו, ולא אף זאת - אלא בתוך “קודש הקודשים” של המפלגה - ה”פינה האדומה”.

לא חלפו ימים רבים, וההוראה ניתנה כדת - לפטר מיד את מיטיא מתפקידו כמפיץ “אור ההשכלה” בקרב הכפריים.

ומיטיא? לא נע ולא זע. הוא אף לא התרגש מגילוי מעשהו. אדרבא, כעת יתפנה לו עוד זמן להמשיך ללמוד תורה מתוך מסירות נפש, תוך הקפדה על כל דקדוק קל של דברי סופרים.

בימים הנוראים נהג להתפלל בבית משפחת שניאורסאהן, כדי ששכניו לא יבחינו בכך שהוא מתפלל. בבוקר עוד היה הולך אל האוניברסיטה כדי להירשם, ומיד לאחר מכן משתמט משם באמתלות שונות ומגיע לבית רבי לוי יצחק, בו היה מתפלל לאורך כל שעות היום.

בסייעתא דשמיא, מיטיא התקדם בלימודיו במידה מעוררת שביעות רצון. הוא כבר השתתף בקורס השלישי של האוניברסיטה, והוציא ציונים טובים.

ג

בוקר קיצי אחד של יום שישי, כ׳ סיון תרצ״ה, יצא מיטיא אל הנהר כדי לטבול לקראת שבת המלכה, כפי שנהג באדיקות מידי יום שישי. הפעם הטבילה נגמרה באסון - מיטיא שקע בבוץ וטבע רח”ל.

“היה זה שבר גדול”, מתארת הרבנית חנה בזיכרונותיה במילים מתומצתות, אך רוויות כאב וגעגוע. “הוא היה בן יחיד להוריו (מלבד אחות), ובנוסף לכך היה מפורסם מאוד בקרב ציבור שומרי התורה”.

אישיותו המיוחדת של מיטיא גרמה לכך, שהטרגדיה השפיעה עמוקות על ראשי האוניברסיטה בה למד כמו גם על חבריו לכתה. זה היה אסון שהרעיד את לבות כולם - שומרי המצוות בקהילה, ולהבדיל של גויי הארץ.

האהדה אליו הייתה כה גדולה, עד שראשי האוניברסיטה שיגרו משלחת אחר משלחת אל הוריו ואל בית משפחת שניאורסאהן, כדי להודיע שבכוונתם לערוך את ההלווייה על חשבון הממשלה…

אחותו של מיטיא, שרה, הייתה נערה הגונה ואצילית מאוד, ועם זאת קומוניסטית אדוקה. ברבות השנים טיפסה בדרגות הקומסומול הקומוניסטי, ואף הגיעה לדרגת מזכירת התא הקומוניסטי מטעם הקומסומול במפעל פטרובסקי. הייתה זו דרגה שלא כל אדם זוכה לה.

חברי המשלחות מטעם האוניברסיטה הקומוניסטים פנו אליה בעניין סדר הלוויית אחיה, וביקשו שתפעיל את השפעתה על הוריה לערוך למיטיא הלוויה מרובת–כבוד. היא הייתה נתונה בדילמה קשה בין רצונם של הוריה ואחיה, לבין דבקותה בשלטון הקומוניסטי. היא השיבה להם אפוא, כי ההחלטה לא נתונה בידיה, אלא בידי ההורים.

משיצאו נציגי האוניברסיטה מחדרה, הזדרזה ורצה בחשאיות לבית רבי לוי יצחק כשהיא ממררת בבכי: ״רבי, אני יודעת שרצונו של מיטיא הוא רצונכם, וככל שתצוו - כך נעשה״.

רבי לוי יצחק דאג כמובן להלוויה יהודית–דתית עם כל הסממנים של ההלכה. המוני יהודים, צעירים כמבוגרים, מילאו את הרחוב שלפני בית הכנסת הגדול של יקטרינוסלב. הרחוב היה שחור מאדם.

גם מהאוניברסיטה הגיעו סטודנטים רבים בלוויית מוריהם, ובכך היוו משלחת רשמית מייצגת. אמנם הם עמדו מרחוק ולא נטלו חלק בהלווייה עצמה, אך עם זאת באו לחלוק כבוד למיטיא.

גבאי בית הכנסת הוציאו שולחן אל הרחוב הסמוך לבית הכנסת, וביקשו מרבי לו יצחק לשאת דברי פרידה והספד.

בפנים בוערות כלפידים, עלה רב העיר על השולחן, ונשא דברים במשך שעה ארוכה. הוא סיפר בגאון על כל הנהגותיו של מיטיא בחייו, על התנהגותו בזמן הלימודים ועל אורח חייו בביתו - והכל מתוך תוקף ועוז רוח יהודי גאה.

רבי לוי יצחק ניצל את ההזדמנות ואת רוח ההתעוררות שפקדה את הנאספים, ופנה אל בני הנוער שהגיעו להלוויה, והוכיח להם דרך מסכת חייו של מיטיא, שיכול נער לחיות חיי תורה ומצוות מבלי שהדבר ימנע אותו מלהיות מעורה גם בענייני העולם.

דבריו הנלהבים והנרגשים חלחלו אל הלבבות והשפיעו השפעה עצומה על השומעים. גם הפעם הרב לא חשש מאוזניים לא רצויות שיצותתו לו ויבואו עמו חשבון, אלא דיבר בגאון יעקב ועורר את הרוח היהודית.

רבים מבאי ההלוויה היו בטוחים כי מיד לאחר ההלוויה, הרב ייעצר על ידי אנשי הג.פ.או, אולם לא כן היה. המעצר היה רק כמה שנים לאחר מכן.

שנה לאחר מכן, בשנת תרצ”ו, כאשר הגיעה זמנה של שרה, אחותו של מיטיא, להצטרף ל״קודש הקדשים״ של הקומסומול — למפלגה עצמה — נאמר לה: לעת־עתה לא!

התברר כי “עין רואה” ו”אוזן שומעת”, וריצתה החשאית לבית משפחת שניאורסאהן ברגע הגורלי, הייתה ידועה לראשי המפלגה. עוף השמים הוליך את הקול… הללו השיבו לה ביבושת כי התנהגותה זו מוכיחה, כי עדיין אינה ראויה ל״גדולה״ זו…

“היא עצמה בוודאי לא סיפרה על כך, וגם מביתנו איש לא גילה עובדה זו”, הוסיפה הרבנית חנה לספר בהשתוממות ביומנה. “מפליא כיצד הם יודעים שם על הכל”.

•

כמו תמיד, דבריו עזי–הרוח של רבי לוי יצחק שנשא בפומביות ברחובה של עיר, הותירו רושם עז על יהודי העיר, ועוד זמן רב לאחר מכן, היו לשיחת היום בכל החוגים היהודים ביקטרינוסלב.