התחנכנו וספגנו ללא הרף מהרבי שליט”א, ש”הנשיא הוא הכל”, הכל ממש. ולא ייתכן אף לרג

התחנכנו וספגנו ללא הרף מהרבי שליט”א, ש”הנשיא הוא הכל”, הכל ממש. ולא ייתכן אף לרגע אחד שלא תהיה מציאות של רבי בעולם הזה הגשמי, כשם שאין אדם יכול להיות בלי ראש בגשמיות (גם אם יש לו “ראש” ברוחניות) אף לרגע אחד • התוועדות הכנה לקראת ג’ תמוז

תפילתו של ר’ איצ’ה הייתה בהתלהבות גדולה. באמצע התפילה היה פוצח בניגון דבקות או לחילופין בצעקות ובבכיות שיצאו מקירות לבו. דופק על ה”סטנדר” ועושה תנועות משונות בידיו. לפעמים אף קרה והוא סחב עמו את ה”סטנדר” של החזן והיה רץ יחד עמו מקיר לקיר, כשאינו יודע מה קורה עמו.מספר המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס: כשהייתי עדיין בחור צעיר שזה עתה נכנס לישיבה, הגיע פעם לישיבה שלנו בחרקוב החסיד המפורסם ר’ יצחק הורביץ, שכונה בפי כל “ר’ איצ’ה דער מתמיד”.

בדרך כלל לא היה ר’ איצ’ה מתפלל בציבור. הוא התפלל בציבור במובן האמיתי של המילה, כפי פתגמו הידוע של כ”ק הריי”צ (בנו של הרבי ה”צמח צדק”) – עם עשר כוחות הנפש.

הוא רצה שהמאמרים שהוא חוזר ברבים יהיו אכן “דורך-גידאווענטע מאמרים” – מאמרים ש”התפללו” עמם. הוא ביקש וחתר “אויף טרעפען זיך און זעען זיך מיט דעם אויבערשטן” (= להיפגש ולהתראות עם הקב”ה) בשעת התפילה. הוא למד חסידות במשך שעות רבות ואחר כך התפלל באריכות. מדי יום ביומו, הייתה תפילתו נמשכת שעות ארוכות מתוך דבקות והתלהבות עצומה. חסידים אמרו עליו שבמשך כל היום הוא מתפלל ובמשך כל הלילה הוא מתוועד.

רק פעמיים בשנה היה ר’ איצ’ה מתפלל לפני העמוד. פעם אחת ביארצייט של אמו ע”ה, ופעם אחת ביום ב’ בניסן, יום היארצייט של כ”ק אדמו”ר הרש”ב נ”ע. וכך היה באותו ביקור של ר’ איצ’ה אז בחרקוב.

תפילתו של ר’ איצ’ה הייתה בהתלהבות גדולה. באמצע התפילה היה פוצח בניגון דבקות או לחילופין בצעקות ובבכיות שיצאו מקירות לבו. דופק על ה”סטנדר” ועושה תנועות משונות בידיו. לפעמים אף קרה והוא סחב עמו את ה”סטנדר” של החזן והיה רץ יחד עמו מקיר לקיר, כשאינו יודע מה קורה עמו.

למי ששמע זאת בפעם הראשונה היה הדבר נשמע די משונה ומוזר, והיו אף כאלו שגיחכו בשקט לכזו “יציאה מן הכלים”, שלא הורגלו לזה אצל חסידים.

אחד הבחורים המבוגרים ראה שר’ מענדל מסתכל “בעין ביקורת” על הנהגה זו של ר’ איצ’ה, שאינה מוצאת כל-כך חן בעיניו, והוא ניגש אליו ואמר: אתה מסתמא חושב שאתה הוא “בעל מוחין” השולט ברגשותיו ואינו יוצא מן הכלים. ואילו ר’ איצ’ה הוא “בעל התפעלות” שאינו יכול לשלוט בעצמו ומתפרץ בהתפעלות בלתי מבוקרת.

דע לך כי ההיפך הוא הנכון: אילו אתה היית לומד חסידות כל-כך הרבה וכל-כך בעומק כמוהו, אילו היית קורא בכל ערב “קריאת שמע שעל המיטה” מתוך חשבון נפש מעמיק והתבוננות “בגדולת ה’ אשר חטא לו” כמוהו, אילו היית גם אתה מגיע לתפילה מתוך עומק ההתבוננות כמוהו – היית רואה כי כל מה שנדמה בעיניך כרגע כהתפרצות, זהו בעצם מצב של “מוח שליט על הלב” בתכלית. פשוט עדיין לא למדת ולא התבוננת דייך.

“גיבור גדול”

הוסיף אותו בחור מבוגר מ”תומכי תמימים” וסיפר: אצל כ”ק אדמו”ר מהר”ש היה משרת בעל-עגלה גוי, שהיה לוקח את הרבי בעגלתו בלכתו להשתטח על ציון אביו, כ”ק אדמו”ר ה”צמח צדק”. המשרת היה ממתין לרבי שם כל זמן שהתפלל, וכאשר סיים, היה מחזיר אותו הביתה. כך יצא שאותו גוי היה היחיד שהורשה לשהות ליד הרבי מהר”ש בהיותו שם ב”ציון”.

החסידים, שרצו מאוד לדעת כיצד נוהג הרבי, וידעו שבדרך-הישרה לא יוציאו מפי המשרת מאומה, החליטו לשחד אותו.

פעם השקו החסידים את אותו משרת גוי הרבה “משקה” חזק וטוב, עד שהיה בגילופין, וניתן היה להוציא ממנו גם סודות. ברגע הנכון שאלו אותו החסידים, כבדרך אגב, כיצד נוהג הרבי בלכתו ל”ציון”.

“מה אומר לכם”, פתח אותו משרת גוי את פיו ואמר: “בוודאי שהרבי שלכם גדול יותר ממני, אבל לפחות בזה אני נוהג הרבה יותר בחכמה ממנו. כאשר הרבי נכנס אל ה”ציון” הוא מתמלא פחד ורעדה, ובקושי הוא עומד במקומו ואינו נופל. עד כדי כך – ממשיך הגוי – הוא פוחד ורועד באותו רגע, כמו, להבדיל, תרנגולים שזאב טורף חדר ללול שלהם, ובכל רגע הוא עומד לטרוף אותם.

“אבל אני – ממשיך הגוי בגאווה – נוהג בחכמה רבה יותר ממנו. אני אינני פוחד כלל.

אכן, הגוי הוא “גיבור גדול”. הוא אינו יודע ואינו רואה ואינו מרגיש מאומה…

אין מציאות בלי רבי

אולי נדמה למישהו שהוא “בעל-מוחין” מספיק גדול, כדי שיוכל לחיות עם העובדה שיש קוראים לג’ תמוז בשמות ובכינויים אחרים. ובפרט, הוא מוסיף להטעים ולהסביר, שפירושה הפשוט של המילה “הילולא” הוא חגיגה ושמחה, שמחת חתונה. והמושג “הסתלקות” הוא מלשון “אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין”, שפירושו המשכה למטה, המשכה נעלית יותר, בבחינת רוממות.

מה גם, שאחרי יו”ד שבט תש”י השתמש כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א במושגים אלו בקשר לכ”ק אדמו”ר הריי”צ. זאת למרות כל ההסתייגויות וכל הביטויים שאמר אז אודות “לא מת”, “הוא בחיים” “הרבי נמצא כאן בגשמיות” וכו’. אם כן, הוא טוען, מה נורא כל כך להשתמש בכך גם היום.

מאותה סיבה ישנם אולי גם “בעלי מוחין” שיכולים לחיות עם כל התארים שנאמרו להבדיל בין חיים לחיי החיים. והם טוענים כאילו יש להם גם מקור בהנהגה של אחרי תש”י.

יש להבהיר את הדברים באופן הברור ביותר, כפי שכבר נאמר ונכתב כמה פעמים: אם אמנם היה המצב עכשיו ח”ו כמו “אחרי תש”י” – הרי שצריך ח”ו לנהוג כמו אז, ולדאוג ח”ו שיהיה “ממלא-מקום” בגוף גשמי בעולם הזה. ובלשון הכתוב – “ניתנה ראש ונשובה מצרימה” ח”ו.

שכן על כך התחנכנו ואת זאת ספגנו ללא הרף מהרבי שליט”א, ש”הנשיא הוא הכל”, הכל ממש. ולא ייתכן אף לרגע אחד שלא תהיה מציאות של רבי בעולם הזה הגשמי, כשם שאין אדם יכול להיות בלי ראש בגשמיות (גם אם יש לו “ראש” ברוחניות) אף לרגע אחד.

כמבואר בליקוטי שיחות (חכ”ו עמוד 7) “שמוכרח להיות “משה” בכל דור ודור שבו מתלבשת נשמת משה… החיים הרוחניים שלו נשארים נצחיים בעולם הזה הגשמי על ידי התלבשותם בגופו של נשיא הדור שבכל דור ודור”.” ואין זו רק איזו אמרה המופיעה אי שם באיזו שיחה נידחת, שגם אז הייתה זו אמת מוחלטת – אלא דבר עליו התחנכנו כל חיינו בפרט על ידי הרבי שליט”א עצמו.

מה גם שהודגש לנו (שיחת ש”פ שופטים תנש”א סי”ב) כי נשיא הדור הוא נצחי וקיים תמיד בעולם הזה הגשמי בלי שינויים, “על דרך כמו אבן השתיה, שנמצאת במקום מסויים בעולם הזה הגשמי, וקיימת תמיד בלי שינויים (אפילו לא השינוי דגניזה, כמו הארון שנגנז וכיוצא בזה), על דרך כמו שופט ונביא שקיים (נצחי) בכל דור ודור (כסימן לגילוי אלקות בעולם באופן תמידי)”.

וכפי שאמר כ”ק אדמו”ר הריי”צ (סה”ש תרפ”ח ע’ 7. בתרגום חפשי) אודות היחס שלו לאביו, כ”ק אדמו”ר מהורש”ב נ”ע: “האבא לא נסתלק, כי אילו היה מסתלק, הרי גם אני לא הייתי קיים”.

כך, פשוט בלי “מוחין”, ואפילו בלי “התפעלות”.

יש לנו רבי

אין אנו בעלי-מוחין, וגם לא בעלי-התפעלות. ישנם דברים רבים שאין אנו יכולים להסביר וגם לא להבין. אבל דווקא בגלל זה אי-אפשר להסיט אותנו מהנקודה האחת והיחידה – יש לנו רבי. נקודה.

וכתורת הבעל שם טוב הידועה (סה”מ מלוקט ח”ג ע’ 63 וש”נ. שיחת ש”פ במדבר תנש”א ס”ו) על הפסוק “תפילה לעני כי יעטוף ולפני הוי’ ישפוך שיחו”: העשיר – בגשמיות וברוחניות – דווקא בגלל היותו עשיר, בגלל שיש לו הבנה והשגה בגודל ויוקר ומעלת כל העניינים – אפשר לבלבל אותו. כאשר מראים לו את כל היקר וגדולה הנמצאים בחצר החיצון, ומכל שכן את ההון יקר שבחצר הפנימי, ועוד יותר את כל הגדולה והתפארת שבהיכל המלך, ובפרט את ה”גילויים” של המלך בכבודו ובעצמו – יש אולי סיכוי להביא אותו למצב שיסתפק בזה, לפחות לרגע קטן, ויהיה מוכן לרגע לשכוח על המלך עצמו, כמו שהוא בעצמותו.

ודווקא ה”עני” – בגשמיות וברוחניות – שאין לו שום מושג בשום דבר. הוא לא מבין כלום, לא מרגיש כלום ולא שייך לכלום. כאשר הוא מתפלל ומבקש (“תפילה לעני כי יעטוף”) יש לו רק בקשה אחת: “לפני הוי’ ישפוך שיחו” – הוא רוצה אך ורק את המלך עצמו. אותו אי-אפשר לבלבל בהון יקר, כי אין לו שום מושג מהו אותו הון יקר. אותו לא מעניין שום דבר אחר. הוא רוצה את המלך עצמו, ורק אותו. אנא נסיב מלכא.

איננו בעלי-מוחין ולא בעלי-התפעלות. אבל אנו יודעים בבירור ובפשטות, בוודאות מוחלטת שאין למעלה הימנה, ונצטווינו ונפרסם זאת לכל באי עולם, כי יש לנו רבי חי וקיים והוא עומד בכל רגע להביא את הגאולה האמיתית והשלימה לעיני כל. ואנו רוצים רק דבר אחד ויחיד: “רצוננו לראות את מלכנו” עכשיו ממש עומד וגואל את כולנו בגאולה האמיתית והשלימה.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!