מאת הרב יוסף יצחק ג’ייקובסון

ליל סדר בעיר קובה שביפן הרחוקה במחיצת מאתיים יהודים שביקשו לחגוג את ליל הסדר, לצד ציבור על סניגורן של ישראל, ונשמה יהודית אחת שגילתה פתאום גילוי מדהים…

מאת הרב יוסף יצחק ג’ייקובסון

“נתבקשתי לעשות את אחד מלילי הסדר בחיי, בעיר קובה שביפן הרחוקה. המסע ההוא, עם המפגשים הרבים ביהודים שגרים בחלק ההוא של העולם, נשארו חרוטים על לוח לבי וזכרוני כאירוע טרי שאירע זה עתה.

ידידי ושותפי לשליחות, משה ליברמן (היום רב בבוסטון), השגיח על סדרי הכשרות המדוקדקים והמחמירים כדי להכשיר את מטבח בית הכנסת לשימוש בפסח, וכן את הכנת המאכלים שיהיו כשרים למהדרין. לא ידענו בדיוק כמה יהודים ישתתפו עמנו בסדר, כי היהודים אינם מרוכזים במקום אחד, אלא נודדים בכל פינה אפשרית ביפן.

לתדהמתנו הרבה, הופיעו כמאתיים יהודים לליל הסדר הראשון, רובם מרקע רחוק מאוד משמירת תורה ומצוות. חלקם לא השתתפו בסדר פסח זה עשרות בשנים.

החדר שפע אנרגיה חיובית במידה יוצאת מן הכלל. הניגונים, השיחות, המנהגים והאווירה הכללית היו מעוררים ועילאיים.

באמצע הסדר חיפשתי מילים מתאימות כדי לבטא את רחשי לבי. ממעמקי זיכרוני דליתי את אחד הסיפורים האהובים עלי - על רבי לוי יצחק מברדיטשוב - הסדר של השיכור. והרי הוא לפניכם.

•

רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה אחד מענקי הרוח שבדורו. פסח אחד, לאחר שרבי לוי יצחק חגג סדר רוחני ועילאי במיוחד, נודע לו משמיים שסדר הפסח של משה נושא המים, עלה באיכותו על הסדר שלו. “השנה”, נאמר לו מלמעלה, “הסדר הנבחר והעדיף היה של משה נושא המים מברדיטשוב”.

למחרת, לאחר התפילה, ניגשו תלמידי הרב על פי הוראתו למשה’לע, וביקשו ממנו להצטרף אליהם לרבי. הוא נעמד לפני הרבי ופרץ בבכי תמרורים. “רבי! לא אעשה זאת שוב, מבטיח. אני מתחרט מאוד, איני יודע מה עבר עלי”.

הרבי ניחמו באמרו: “שמע יהודי יקר, אל תצטער, רק ספר מה עשית אתמול בלילה”.

משה’לע שלנו התייתם מאביו בגיל צעיר והיה עני מרוד. השתיה החריפה היתה לו למפלט מלחצי היום יום הקשים ומטרידים. בעצם, משה’לע היה יהודי טוב, תמים וירא ה’ עם לב טהור. אבל הוא לא היה מסוגל לעמוד נגד הפיתוי של השתייה וזו ניצחה אותו על פי רוב.

למשה’לע היתה בעיה קשה, והיא - שבפסח אסור לשתות משקאות אלכוהוליים. אולם, כאשר הוא נמצא בלחץ, המוח שלו מסוגל להגות רעיון גאוני מאין כמוהו: להישאר ער כל הלילה לפני פסח, ולשתות כמות שתייה חריפה שתספיק לו לשמונה ימים כדי לא לשקוע בייאוש ודיכאון, עד תום החג.

אומר ועושה: בליל בדיקת חמץ משה’לע שלנו שתה ושתה, ולא הפסיק עד הדקה האחרונה של זמן אכילת חמץ ממש. בעשרים דקות לאחר השעה תשע בדיוק, משה’לע לגם את לגימתו האחרונה לשמונת הימים הקרובים. לגם את ה”לחיים”, ונפל בשנת שיכורים עמוקה.

הגיע ליל הסדר. רעייתו ניגשה אליו וניסתה להעירו. “משה’לע, קום. בכל בית בישראל עורכים סדר פסח, ולמה נגרע? חשוב על הילדים הקטנים. אנחנו היהודים היחידים שלא זוכים לשבת לליל הסדר”.

משה’לע מסתכל בפניו הטהורות של הרב וממשיך בסיפורו:

“אוי, כמה התחרטתי על הרעיון ‘הגאוני’; הייתי נותן את כל מה שיש לי כדי להפיג את השכרות, אבל אין כבר מה לעשות. לכן ביקשתי מרעייתי להעיר אותי בעוד שעה. לקום עכשיו לערוך סדר, אין על מה לדבר.

“רעייתי העירה אותי שעה לאחר מכן, ובכל שעה אחרי זה. לאחר מכן עברה לתדירות של כל חצי שעה. עד שפתאום, מתוך הערפול, שמעתי אותה צועקת: ‘משה’לע, עוד עשרים דקות לסיום ‘ליל הסדר’ הילדים נרדמו מזמן. תתבייש לך. איזה אבא ובעל אתה?’

“אני”, הוא מספר לרבי, “הייתי מזועזע מחומרת מצבי. ילדים כה יקרים, ויש להם אבא אלכוהוליסט ושיכור. אפילו לא ערכתי להם ליל סדר! הרגשתי כמה עמוק נפלתי, איך ההתמכרות לשתיה הרסה את חיי והקשרים המשפחתיים. מכרתי את נשמתי לשד שבבקבוק. בשארית כוחותיי קמתי מהמיטה, התיישבתי ליד שולחן הסדר. ביקשתי מרעייתי לקרוא לילדים הטהורים.

“היא העירה את הילדים ואני אמרתי להם: ‘ילדים שבו קרוב אליי, אני חייב לשוחח אתכם. אני רוצה שתדעו, ילדים, שאני מתחרט מאוד שאני שתיין. אם השתייה גרמה שאין לנו סדר פסח ביחד, זה כלל לא שווה. אני רוצה להישבע שיותר אני לא שותה. אבל כרגע, אנחנו עדיין בליל הסדר, ואני אספר לכם את סיפור יציאת מצרים על רגל אחת”.

משה’לע ממשיך במונולוג: “אתה יודע, רבי, הייתי שיכור. וגם ככה אני בקושי יודע לקרוא לשון קודש, אבל ניסיתי הכי טוב שאני מסוגל. ילדים, אמרתי, אני רוצה שתדעו שהקב”ה ברא את העולם בשבעה ימים. אחר כך אדם וחוה אכלו מעץ הדעת ונזרקו מגן עדן. מאז הכל הולך במדרון: מבול, מגדל בבל. אחר כך הגיעו אברהם ושרה, והם התחילו לתקן את העולם. יצחק ורבקה, יעקב רחל ולאה ושנים–עשר השבטים. ואז פרעה עשה מאתנו עבדים, ובלילה הזה ה’ הוציא אותנו ממצרים.

“ילדים מתוקים, גם עתה אנחנו בגלות, ואני רוצה שתדעו שאותו אלוקים שהוציא אותנו ממצרים עדיין חי וקיים, ויקח אותנו בקרוב ממש מהגלות הזאת.

“ומכאן, פניתי להקב”ה: אבי שבשמים, תודה שהוצאת אותנו ממצרים. ואני מתחנן לפניך, אבא מתוק תוציא אותנו מהגלות.

“זהו רבי, אני מצטער, אבל עדיין הייתי שיכור ולא יכולתי לדבר עוד. לקחתי את המצה, מרור וחרוסת שעדיין עמדו על השולחן ואכלתי. מילאתי כוס אחרי כוס של יין, ארבע במספר, ושתיתי אותם, התהפכתי ונרדמתי שוב”.

דמעות חמות זלגו בחופשיות על פני רבי לוי יצחק. הוא אמר לתלמידים:

“האם שמעתם? האם שמעתם? הלוואי שפעם אחת, ולו פעם אחת, הייתי זוכה להעביר מסר חזק של אידישקייט לילדיי כמו שמשה’לע מסר לילדיו בליל הסדר. רק פעם אחת שאזכה לשוחח עם הקב”ה כמו משה’לע”.

•

סיימתי את סיפורי ואז הוספתי: “דעו לכם שחגגתי בחיי הרבה סדרי פסח בקהילה חסידית מאוד בניו יורק. אבל יש לי הרגשה שהסדר הזה, בקובה, יפן, הוא הכי אהוב על הקב”ה. רבים מאתנו כאן לא מודעים לכל הפרטים והמנהגים של ליל הסדר, וחלקינו אף לא יודעים לקרוא את ההגדה בעברית. אבל, אחים יקרים, הרצינות וההתלהבות של כולכם, צמאים להתקשר עם הנפש הפנימית שלכם - את זה מעולם לא חשתי בסדר פסח. ועל זה רציתי להודות לכם - על ההזדמנות המיוחדת שנתתם לי”.

הרגשתי שהסיפור עורר רגש רב במשתתפים. ראיתי דמעות רבות על פני חלק מהמשתתפים.

בפינה אחת של האולם, ישבה אישה. היא לא בכתה. היא התייפחה. יותר מאוחר ניגשה אליי וסיפרה לי את סיפורה האישי:

“גדלתי במשפחה מתבוללת. ידיעותיי ביהדות שואפות לאפס. אני גרה כאן כבר 20 שנה, אני מלמדת בבית ספר ואני מעורה היטב בכתות מיסטיות של המזרח הרחוק.

“למען האמת, לא רציתי לבוא לליל הסדר ולא מצאתי שום עניין בזה. אבל חברה שכנעה אותי לבוא, והסכמתי. הדבר היחיד שזכור לי מהיהדות, זה שסבתא שלי תמיד אמרה לי שיש לי קשר רוחני עם היהדות. למה? כי אני דור עשירי לרבי לוי יצחק מברדיטשוב. מי זה רבי לוי יצחק? את זה סבתי לא ידעה בעצמה. היא רק ידעה שהוא היה יהודי מפורסם שחי במזרח אירופה, והיא עמדה על זה שהעובדה הזאת תיחרט לי בתודעה.

“ולכן, ראביי ג’ייקובסון, תודה שאתה השליח של סבי הקדוש להחזיר אותי הביתה בליל פסח הזה”…

הפעם אני הוא זה שניגבתי את דמעותיי”.