החידוש שבתורת החסידות היא שהאלקות מאירה בה בגלוי. כאשר המעיינות נשארו בפנים ולא
החידוש שבתורת החסידות היא שהאלקות מאירה בה בגלוי. כאשר המעיינות נשארו בפנים ולא הגיעו ‘חוצה’, אזי ההרגשה היא רק במוח ובלב של חסידים ולא בתוך המציאות הגשמית שבעולם. אך כאשר ‘יפוצו מעיינותיך’ גם ב’חוצה’ — פירושו של דבר שהאלקות ממלאת את כל המציאות עד שהמציאות עצמה מלאה וספוגה באלקות “כמים לים מכסים” >>
החידוש שבתורת החסידות היא שהאלקות מאירה בה בגלוי. כאשר המעיינות נשארו בפנים ולא הגיעו ‘חוצה’, אזי ההרגשה היא רק במוח ובלב של חסידים ולא בתוך המציאות הגשמית שבעולם. אך כאשר ‘יפוצו מעיינותיך’ גם ב’חוצה’ — פירושו של דבר שהאלקות ממלאת את כל המציאות עד שהמציאות עצמה מלאה וספוגה באלקות “כמים לים מכסים” >> הדרן על הרמב”ם ברוח ימי חג הגאולה
תושיה של חסיד
מספרים חסידים: בתקופה הראשונה של התגלות החסידות, כאשר חשדו בחסידים שאינם הולכים ח”ו בדרך התורה, נקלע חסיד לעיירה של מתנגדים ונאלץ להישאר בה לשבת. הוא חשש פן יבולע לו, וניסה להסתיר את עובדת היותו חסיד. אולם מיד עם בואו ניגשו אליו שני קנאים מ”משמרת האמונה והצניעות”, ושאלוהו כיצד הוא מתייחס ל”כת החדשה”. כאשר כל התחמקויותיו לא הועילו, אמר להם אותו חסיד: “החסידים חושבים כל הזמן רק על עצמם. ואילו אלו שאינם חסידים חושבים כל הזמן רק על הקב”ה”. תשובה זו הניחה את דעתם, כשהם מבינים ממנה כי הוא נמצא בצד הנכון והניחוהו לנפשו.
כשעברה השבת ושוב לא היה זקוק להתחמק, אמר להם אותו חסיד: “אסביר לכם את דבריי. בלי חסידות יודעים בפשטות שאני קיים, וכל השאלה היא מי אומר שהקב”ה באמת קיים, ושהוא אכן נתן את התורה, ושהתורה היא אמת. כל זה לא פשוט, ולכן חושבים כל הזמן על הקב”ה. אולם כשלומדים חסידות וחיים עם הרבי, מגיעים למצב הפוך; זה שהקב”ה קיים ושהתורה היא אמת מוחלטת, זהו דבר פשוט; אין מה לחשוב על כך בכלל. כל מה שיש לחשוב הוא האם המציאות שלי ושל העולם היא מציאות אמתית. שהרי הקב”ה מהווה את העולם בכל רגע, והעולם כולו מצד עצמו הוא אין ואפס. אך מאידך — הרי התורה אומרת ‘בראשית ברא אלוקים’, והקב”ה רוצה שנקיים תורה ומצוות, ומזה הוכחה שהעולם הוא כן מציאות חשובה. נמצא שכל השאלה היא האם אני קיים והאם העולם קיים, אך זה שהקב”ה קיים והתורה היא אמת מוחלטת, זהו דבר פשוט שאין צריך לחשוב על כך כלל.
זהו מה שהרמב”ם כותב בסיום ההלכה האחרונה, שבגאולה “יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם. שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”. כלומר, כאשר מסתכלים על הים, רואים בגלוי ובפשטות רק מים, אולם כאשר מעמיקים לחפש מוצאים בפנים עולם שלם של דגים וצמחים וכו’ — כך יהיה העולם בגאולה במצב שכולו מלא וספוג באלקות, וזה מה שיראו בו בפשטות. רק אם נעמיק לחפש, נמצא שבעצם יש כאן גם עולם.
וזהו המצב אליו אנו מצפים כל הזמן, “כל ימי חייך (הם אך ורק כדי) להביא לימות המשיח”. כפי שמודגש גם בעיקרי האמונה, שלא די להאמין במשיח, אלא חייבים גם לצפות לביאתו. וכפי שמדגיש הרמב”ם (בתחילת פרק י”א מהלכות מלכים) כי מי שאינו מאמין במשיח, או מי שאינו מצפה לביאתו, נחשב כופר בתורה ובמשה רבינו. כלומר, אפילו אם הוא מאמין במשיח, אבל אינו מצפה לביאתו, הוא נחשב כופר ח”ו בתורה ובמשה רבינו.
מדוע חשוב כל כך לצפות למשיח? — מדגיש הרמב”ם בהלכות האחרונות, שהסיבה מדוע נתאוו החכמים (לא רק ציפו, אלא נתאוו והשתוקקו) לימות המשיח היא, “לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגוים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח — אלא כדי שיהיו פנויים בתורה ובחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל … וכל המעדנים מצויים כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה’ בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם. שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”.
נכון אמנם וחשוב לדעת ולהדגיש את העובדה שבימות המשיח יהיה שפע עצום בכל התחומים הגשמיים, עד שהמעדנים יהיו בריבוי כמו עפר, אך בכל זאת מדגישים שלא לשם כך אנו מתאווים ומשתוקקים לימות המשיח. אלא בעיקר מפני שאז יהיה העולם כולו מלא וחדור באלקות, עד שאלקות יהיה הדבר הפשוט, ונצטרך לחפש ולהתבונן בזה שאכן יש גם מציאות של עולם (שהרי הכוונה האלוקית היא לא שהעולם יתבטל, אלא שבתוך מציאות העולם יתגלה הקב”ה).
“מייד אין צ’יינה”
מסופר על יהודי שנכנס ליחידות לכ”ק אדמו”ר שליט”א מלך המשיח בשנים הראשונות, ושאל את הרבי: איך אפשר לומר שבני ישראל מזככים ומעלים את כל העולם, והרי ישנם כל מיני חלקים בעולם שלא שמעו כלל על בני ישראל. לדוגמה: בסין ישנם כמיליארד איש שלא שמעו כלל על עם ישראל — איך אפשר לומר שגם הם מזדככים ומתעלים בזה שישראל לומדים תורה ומקיימים מצוות. חייך הרבי וענה: תסתכל על הביטנה של המעיל שלך — שם הי’ כתוב “מייד אין צ’יינה” (מיוצר בסין). כלומר, בזה שהם מייצרים מוצרים שונים שבהם משתמשים יהודים בכדי לחיות ולהתקיים וללמוד תורה ולקיים מצוות — בכך גם הם מתבררים ומזדככים ומעלים. עד שסוף סוף מתעלה בכך כל העולם כולו.
אלא שכיום עדיין לא רואים זאת ולא מרגישים זאת. כי אם אכן יתגלה בעולם הקב”ה כמות שהוא, לא יוכל העולם להכיל זאת והוא יתבטל לחלוטין, כמו שכתוב “כי לא יראני האדם וחי”. אך זה מה שהולך לקרות בכל רגע בביאת המשיח, בכוחו הכל יכול של הקב”ה, שמהותה של הגאולה היא התגלותו של הקב”ה בעולם בכל תוקפו, דירה לו יתברך בתחתונים.
וזו הסיבה האמתית לכך שאז יהיה שפע עצום גם בכל התחומים הגשמיים — משום שאז יתגלה כאן הקב”ה. והרי הוא יתברך הוא שיא כל האמת והטוב והשפע. וממילא כאשר הוא מתגלה, נמצא בדרך ממילא גם כל השפע בכל התחומים. אבל זהו רק התוצאה השולית, רק הסוכריות. העיקר הוא התגלותו של הקב”ה בעולם באופן מוחלט שממלא את כל המציאות “כמים לים מכסים”.
זוהי גם הסיבה לכך שמעיקרי האמונה הוא שמשיח חייב להיות בשר ודם דווקא, בגוף גשמי — שהרי זה כל עניינו של משיח, שהגשמיות דווקא תהיה ספוגה לגמרי באלקות.
זו גם הסיבה לכך שדווקא תורת החסידות היא ההכנה והטעימה מן הגאולה. כידוע תשובתו של משיח לבעל שם טוב על שאלתו “אימתי קאתי מר (מתי יגיע כבודו) — לכשיפוצו מעיינותיך חוצה”, מעיינות הבעל שם טוב דווקא. ולכאורה, הרי כל מצווה ממהרת ומזרזת את הגאולה, ומה מיוחד דווקא בתורת החסידות.
אלא שתורת החסידות פועלת שהדברים יהיו אצלנו בגילוי. בקיום התורה והמצוות אנו אמנם מביאים ופועלים שהעולם ייהפך לאלקות. אבל עדיין לא רואים זאת בגלוי בעולם. שהרי את המצוות מקיימים בדברים גשמיים, והתורה מדברת על ‘המחליף פרה בחמור’ ועל ‘שור שנגח את הפרה’. החידוש שבתורת החסידות היא שהאלקות מאירה בה בגלוי. כפי הסיפור שפתחנו בו, שכאשר לומדים חסידות וחיים עם הרבי, אזי האלקות היא בפשטות ואילו המציאות היא בהתחדשות. אלא שכאשר המעיינות נשארו בפנים ולא הגיעו ‘חוצה’, אזי הרגשה זו היא רק במוח ובלב של חסידים ולא בתוך המציאות הגשמית שבעולם. אך כאשר ‘יפוצו מעיינותיך’, והם נמצאות גם ב’חוצה’ — פירושו של דבר שהאלקות ממלאת את כל המציאות עד שהמציאות עצמה מלאה וספוגה באלקות “כמים לים מכסים”.
וזהו עניינו העיקרי של דורנו זה “הדור השביעי”, כפי שאומר הרבי במאמר של קבלת הנשיאות, ד”ה באתי לגני תשי”א — שהשכינה תהיה לא רק ברקיע, אלא בעיקר “למטה בארץ”. שהעולם הזה הגשמי יהיה מלא וספוג לגמרי באלקות. ובפשטות, שגם בהודו ובתאילנד, באוסטרליה ובניו זילנד, בכל מקום ובכל פינה, תאיר אחדות ה’. הרי זה מה שמביא בפועל את ההתגלות האלוקית המלאה לעיני כל בגאולה. וממילא, יהיה אז גם שפע בפשטות ובגשמיות גם בתחומים הפשוטים והנמוכים ביותר.
וכאשר אצל רבבות חסידים מאירה האמונה בחייו הנצחיים של הרבי מלך המשיח שליט”א, גם ודווקא בגוף הגשמי, גם כאשר במציאות העולם נראה לכאורה ההיפך — משום שאצלם האלקות היא בפשיטות והמציאות היא בהתחדשות, ומה שהתורה אומרת זו המציאות בפשטות, גם אם לא רואים זאת בגשמיות העולם — זו ההכנה והכלי החזק ביותר להתגלות האלוקית המלאה, על ידי התגלותו של מלך המשיח באופן של מלך ביופיו תיכף ומיד ממש בגאולה האמיתית והשלמה.
לא לשכוח: סיומי הרמב”ם וסיומי הש”ס
הרבי רוצה שנערוך “הדרן” על הרמב”ם בכל מקום אפשרי, בכל עיר ועיירה ובמיוחד ברמה הארצית והעולמית, ב”שטורעם” גדול במקומות גדולים וציבוריים ארציים ועולמיים. לא פחות חשוב גם במקומות קטנים ביותר — בכל שיעור תורה שמתקיים, ובכל הזדמנות אפשרית של פגישה עם מספר יהודים. ולהדגיש תמיד את ה”בכן” בנוגע לפועל ממש — שעוד יהודי יצטרף בקביעות ללימוד הרמב”ם היומי, ועל ידי זה יהיה לו קשר חזק וקבוע יום יומי, עם הרבי שליט”א מלך המשיח.
ומענין לענין — לעורר ולהזכיר שכל אחד ואחד ממש ישתתף בעצמו ממש בחלוקת הש”ס בי”ט כסלו, ויעשה גם כל התלוי בו שישתתפו בזה עוד יהודים, כל אחד כפי יכולתו. ובפרט שבשנת תשנ”ב הרבי הוציא קונטרס מיוחד אודות חלוקת הש”ס, שם הסביר מדוע עניין זה נקבע דווקא בי”ט כסלו, שזה האיחוד של נגלה עם החסידות, וכל אחד מהמשתתפים בלימוד נחשב לו כאילו למד את הש”ס כולו.
וברוח ימים אלו, ימי חג הגאולה — יהי רצון שנגיע בימים אלה לפדייה האמתית בגאולה השלמה בהתגלות הרבי מלך המשיח שליט”א.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.