ר’ אלכסנדר לוקצקי ע”ה שנפטר בשבוע שעבר, היה חייל ללא חת בצבא הרבי מה”מ * בראיון

ר’ אלכסנדר לוקצקי ע”ה שנפטר בשבוע שעבר, היה חייל ללא חת בצבא הרבי מה”מ * בראיון מרתק שערכתי עמו, גולל את סיפור הקמת המקוה במרינה רושצ’ה בלב מוסקבה תחת עינם הפקוחה של אנשי הק.ג.ב. כשהוא עושה זאת ללא חת וללא מורא * וגם סיפור הנס המדהים שאירע עם סיום בניית המקוה ביישוב ‘נווה דניאל’ אותו יזם והקים * מרבה טהרה

אחד הסממנים הדתיים הראשונים שהקומוניסטים עמלו לעקור מן העולם, היה המקוה. מקוה טהרה. היסוד של טהרת העם היהודי ומה שמסייע להמשך קיומו. בשצף קצף התנפלו אנשי היבסקציה (המחלקה היהודית במשטרה החשאית) על המקואות בערים השונות ברחבי רוסיה, וסגרו אותם על מנעול ובריח, ולעתים אף סתמום. מבחינת הקומוניסטים - מקוה היה מסוכן יותר מאשר בית כנסת. כך אפשר לקרוא בתיעוד המופיע בספר “תולדות חב”ד ברוסיה הסובייטית”: “.. בשנים תרפ”ו–תר”צ, התחילו להחרים גם את המקוואות שבכל עיר ועיר, בנוסף לסגירת בתי–הכנסת האחרונים”.

וכך כתב במר–לבו החסיד הרב יעקב זכריה מאסקאליק באגרת ששיגר לאדמו”ר הריי”צ בתקופה בה שהה הרבי מחוץ לרוסיה: “פוסלים מקוואות בכל אתר ואתר. גם על בתי כנסיות גם כן הרבה גזרות לסגור. אפשר כדאי שיגזרו תענית ציבור אצלכם על צרות ישראל”.

המצב לא השתפר גם במשך עשרות השנים שלאחר מכן. מקוה טהרה היה נדיר ביותר. במקומות המעטים שבהם כן פעל מקוה כשר, הוא שכן במבנה נסתר, ללא תנאים מינימליים כאשר הטבילה בחורף, בקור מקפיא, היתה כרוכה בסכנת נפשות. בדברי הימים של אותה תקופה מסופרים סיפורים מפליאים על מסירות הנפש למען הטבילה במקוה.

אחד המקואות שנבנו במשך השנים, תחת עינם הפקוחה של אנשי הק.ג.ב., שכן בצריף הישן של בית הכנסת המיתולוגי ‘מארינה רושצ’ה’ במוסקבה. בניית המקוה כולה לוותה בהוראת שמימיות ובהכוונות ברורות מהרבי מלך המשיח.

מי שזכה בפועל ליזום וללוות את הבנייה מתחילה ועד סופה, היה ר’ אלכסנדר (סאשה) לוקצקי ע”ה - שנלקח בשבוע שעבר לבית עולמו - מהפעילים החב”דיים הנמרצים במוסקבה (כתבה נרחבת אודות פועלו, פורסמה בגיליון קודם). ללא מורא ופחד, ועם הרבה מאוד אמונה, מילא אחר הוראות הרבי שהיו מגיעות באמצעות השלוחים שנשלחו על–ידי ‘עזרת אחים’.

על בנייתו של המקוה, סיפר ר’ אלכסנדר לכותב השורות בראיון שהתקיים עמו לפני מספר שנים:

“אני מהנדס מזון במקצועי, אך לאחר שהפכתי ‘סירובניק’ פוטרתי מעבודתי, והחלתי לעבוד כאיש תחזוקה.

“בוקר אחד של חודש אב תשד”מ התדפק על דלת ביתי הרב גרשון גרוסבוים, מומחה ידוע לענייני מקוואות. הרב גרוסבוים, שהגיע לרוסיה כשליח מטעם ארגון ‘עזרת אחים’ בניו יורק, אמר לי בערך כך: ‘הרבי שלח אותי לכאן לבנות מקוה במרינה רושצ’ה, והרבי הורה להתחיל בעבודה לאלתר’. הנהלת ‘עזרת אחים’ גם שלחה עמו מוצרי אלקטרוניקה יקרים, שהייתי אמור למכרם בשוק השחור, ובכסף שאקבל בתמורה אשתמש להוצאות הבנייה.

“עמדתי מולו המום. בניית מקוה חדש בבירת רוסיה, היה צעד של מרד גלוי ומתריס כנגד השלטונות. שאלתי אותו כיצד אתחיל בבנייה, ובמיוחד שמדובר בתשעת הימים? תשובתו הייתה כיוון שהרבי הורה להתחיל לבנות את המקוה לאלתר, הרי שצריך להתחיל לבנות דווקא לפני תשעה באב.

“ישבנו אפוא בצוותא ורקמנו תכנית בסיסית כיצד להקים מקוה שיהיה מוסתר מתחת לפני הקרקע. כשהתחלתי לחשוב בצורה מעשית, תמהתי איך להתחיל בעבודה מורכבת ומסובכת זו בתוך ארבעה ימים?! מהיכן אשיג כמות כה גדולה של חומרי בנייה שהיו בלתי ניתנים להשגה בצורה ‘שחורה’? כמות כה גדולה של לבנים וחומרי בנייה היו מקבלים רק קבלנים, וגם הם אחרי בדיקה מדוקדקת ורישום קפדני לאן הולך כל דבר. ומנין אשיג צוות פועלים מקצועי? לא היו לי שום אמצעים, ובכלל, ב’מרינה רושצ’ה’ לא הייתה שום תשתית לבניית המקוה.

“לאחר שהשלמנו את תכנית המקוה, סיכם עמי ר’ גרשון שניפגש שוב למחרת, ואחר עזב את המקום בהותירו אותי לבד, נתון למחשבות ותוכניות. נעמדתי בפינה בבית–הכנסת ושפכתי את לבי לפני בורא עולם שיסייע בידי. התאריך היה ו’ במנחם אב תשד”מ.

“סיימתי את תפילתי ובשעה ארבע אחר הצהריים, הלכתי לביתי. מחוץ לחצר בית–הכנסת שוטטו אותה שעה כמה רוסים, ממתינים לפתיחת חנות משקאות חריפים סמוכה. עמדתי כבר לסגור את שער החצר, כשמבטי נתקל באזרח שהיה לבוש כפועל בניין. מיד הבזיק בי רעיון ופניתי אליו בשאלה: ‘האם אתה רוצה להרוויח הרבה כסף?’ מובן שענה בחיוב. הסברתי לו שאני חייב לבנות במהירות חדר מסוים, והצעתי לו הצעה מפתה: אם ישיג עבורי עשרה פועלים שיבצעו את העבודה במהירות, אשלם לכל אחד מהם סכום נכבד וגם אוסיף לכך בקבוק וודקה לכל פועל… כעבור חצי שעה התייצבו עשרה פועלים עם כלי עבודה. לא בזבזנו רגע. כל הלילה חפרנו בקרקעית אחד החדרים של בית הכנסת, בור בגודל הדרוש.

בבוקר שלמחרת הגיע הרב גרוסבוים לבית–הכנסת ושאל אותי אם חשבתי כבר על רעיון כלשהו? במקום תשובה פתחתי לפניו את דלת החדר שבקרקעיתו חפרנו. הייתי צריך לעצור אותו ברגע האחרון מנפילה לבור… הוא נדהם והתרגש.

“אבל אז צצו בעיות חדשות. קירות אותו חדר היו עשויים מעץ ובתפקידם החדש ככותלי מקוה הם היו צריכים להכיל צנרת של מים, והיה צריך לבנות אותם מחדש מאבן ובטון. אם לא די בכך, הרי שבדיוק מול בית הכנסת שכן מרכז גדול של הק.ג.ב., ומחלקה מיוחדת של הק.ג.ב הייתה מבקרת לעתים תכופות בבית–הכנסת. היו ברור לנו שברגע שיבחינו שבבית הכנסת מתרחשת בנייה, הם יעצרו אותה. בדיעבד, התברר עד כמה עיניו של הרבי צפו למרחוק - הרבי לא סתם קבע את יום תחילת הבניה בו’ בחודש וביקש שזה יתחיל מיד, שכן בדיוק באותו יום יצאו כל אנשי המחלקה הזו לחופשת קיץ שנמשכה כמה שבועות, וכך הוסר מאתנו בדרך פלאית מכשול מרכזי. גם גבאי בית–הכנסת שמונה מטעם השלטונות ותפקידו היה לפקח על מתפללי בית הכנסת ועל כל הנעשה בו ולדווח לשלטונות - נסע אף הוא לחופשה, וכך ירד חשש להלשנה, ולנו הייתה אורה ושמחה.

“כעת נותרה בעיה אחרת - איך משיגים כמות גדולה של בלוקים, מלט ושאר חומרי הבנייה בתוך מספר ימים? אי אפשר היה לגשת לחנות ופשוט לקנות. זה לא היה מציאותי. גם כאן הגיעה הישועה ממקום בלתי צפוי. ידיד אישי שלי בשם ר’ שלום ינטובסקי, ממתפללי בית הכנסת, היה נכה מלחמה ובתור שכזה זכה גם לפריבילגיות מיוחדות, שביניהן קיצור תקופת ההמתנה לקבלת אישורי בנייה. ר’ שלום סיכן את עצמו ומסר לי את כל המסמכים שלו. התפללתי שיאמינו לי וניגשתי למפעל חומרי הבניה. כשהגעתי, שמחתי לגלות שהמנהל יצא לחופשה וממלא מקומו היה אדם שאפשר לעשות עמו עסקים חשאיים.

“מלבד התשלום על חומרי הבניין, נתתי לו סכום הגון והלה חתם מיד על מסמכי שחרור הלבנים ושאר החומרים. כשעתיים בלבד לאחר מכן, העמסתי לבנים על סמיטריילר שלם עם שני קרונות נגררים… המשאית חנתה מול בית הכנסת וחסמה כל הרחוב. במצב הזה, אי אפשר היה שפקידי הק.ג.ב. בבניין שמעבר לכביש לא ישימו לב לנעשה. חששתי מאוד. גייסתי מיד את כל הפועלים, ארגנתי קבוצה נוספת של פעילים יהודים, ושתי הקבוצות העבירו את הלבנים אל תוככי הבניין. למחרת בבוקר כבר לא היה זכר לפעילות שנעשתה שם בלילה. הלבנים היו מאוחסנות היטב בתוך הבניין. כך הייתה לי תוך יומיים בלבד כל כמות הלבנים שהייתה דרושה לבנין המקוה - נס של ממש ברוסיה של אז!

“עשרת הפועלים שהוזמנו לבוקר, החלו מיד בעבודתם במרץ רב. יחד עם הפועלים הכנתי במהירות את תבניות היציקה והברזל, הכנסנו בתבנית את הצנרת ויצקנו את רצפת הבטון ואת הקירות לבור המקוה, וכך היה לנו שלד מוגמר. בהמשך לא חסכנו בהוצאות כדי להפוך את המקום למקום יפה ומהודר, ולבסוף עמד המקוה על תילו יפה ומהודר.

“בניית המקוה נמשכה שישה עשר ימי עבודה בלבד. פלא של ממש. בי”ג באלול תשד”מ הושלמה מלאכת הבנייה…

“על פי הוראת הרבי הגיע הרב משה פוזן מלונדון כדי להכשיר את המקוה ולבדוק את מצב המקוואות ברוסיה. כל מה שנותר לנו היה להמתין לגשם הראשון.

מאבק נחוש על טהרה

סוכני הק.ג.ב. ראו בבניית המקוה פריצת דרך וחששו מפני התעוררות החיים היהודיים בברית המועצות. והאמת היא, שהסובייטים צדקו בהחלט. במבט לאחור, הביא המקוה במרינה רושצ’ה להתעוררות יהודית גדולה במוסקבה, ובמספר ערים נוספות ברוסיה התעוררו יהודים לבנות מקוואות.

“באחד הימים הגיעו סוכני הק.ג.ב. כדי לעקוב אחר הנעשה בבית הכנסת, ולצערנו גילו את המקוה החדש. עוד באותו היום הוזמנתי לחקירה, שם הודיעו לי שבית–הכנסת כולו ייסגר ביום חמישי בלילה. עדיין לא חשדתי בכוונותיהם. הם אכן סגרו את בית הכנסת ביום חמישי ופתחו אותו למתפללים הקבועים רק לקראת שבת.

“בתחילה לא הבנתי את כוונתם. במקום עמדו חיילים לשמור. משהגעתי לבית הכנסת לפני שבת, ראיתי שעל דלת המקוה היו שני מנעולים, האחד שלנו ועוד אחד שהם הוסיפו. לבי ניבא לי שחורות אבל המתפללים ניסו להרגיע אותי. מיד לאחר צאת השבת פרצתי את אחד החלונות ונכנסתי למה שהיה המקוה. לתדהמתי גיליתי שאין מקוה! הם מילאו את כל שטח המקוה בחול–ים, יצקו עליו רצפת בטון בעובי 5 ס”מ וציפו את הבטון ברצפת עץ חזק ומשובח בגובה פני הקרקע! באותו רגע החלטתי שהרצפה היפה הזו עוד תצפה את משטח קריאת התורה באולם בית–הכנסת…

“כל מי שעמד במקום היה המום ונדהם. במחשבה ראשונה רציתי לשבור הכול ולהתחיל לנקות את הבור, אך הזקנים במקום שכנעו אותי לחדול ממעשה זה מחמת הסכנה. לא היה גבול לכאב ליבי. לא רק מעיניי זלגו דמעות, אלא גם מעיני שאר הנוכחים.

“מול מעשה שפל זה לא היה הרבה מה לעשות. ביום ראשון בבוקר התקשרתי לר’ משה לברטוב בניו יורק, מנהל ארגון ‘עזרת אחים’ וסיפרתי לו מה עשו למקוה. הוא ביקש שאירגע והבטיח לשאול את הרבי מה לעשות.

“כעבור זמן קיבלתי שיחת טלפון מהרב לברטוב, שאמר כי הרבי הורה שלא לפרסם זאת בעיתונות, כי פרסום שכזה עלול להזיק. הדבר היחיד שעשיתי מאז, היה להראות את המקוה הסתום לכל הנציגים היהודיים שהגיעו לבקר אותנו.

“אנשי הק.ג.ב. לא הירפו. בשלב מסוים הם ניסו להפליל אותי בכך שגנבתי את חומרי הבניה מאתרי בניה שבאזור. באחד הימים הם לקחו חתיכת חרסינה מהמקוה וחיפשו בכל אתרי הבניה באיזור את אותו סוג חרסינה, אבל למזלי הגדול היו לי קבלות על כל חומרי הבניה.

“כשראו שקניית החומרים היתה כשורה, ניסו לברר מי היו הפועלים ובאיזה צורה קיבלו משכורת. הם לא הבינו כיצד השגתי את הפועלים. לא היו הרבה אפשרויות - או שלקחנו אנשים מהעבודה המסודרת שלהם וזו הרי ‘עבירת השתמטות’, או שלקחנו פועלים רשמיים שלא מדווחים על המשכורת שקיבלו; ובכלל, הם רצו לדעת מאיפה אנחנו מסוגלים לשלם את הכל, אני כמובן טענתי שהכסף הגיע מקופת צדקה של בית הכנסת…

“אמנם הרבי הורה שלא לעשות ‘רעש’ סביב העניין, אך חברי ארגון ‘עזרת אחים’ בניו יורק פעלו בחשאי כדי להפעיל לחץ דיפלומטי על הרוסים. הם הפעילו קשרים בחוגי הממשל האמריקאי, ושטחו בפניהם את העניין. באותם ימים התקיים משא ומתן בין הרוסים לאמריקאים על פירוק הנשק הגרעיני, ובפגישה שהתקיימה בין הצדדים בז’נבה, שאלו הנציגים האמריקאים את הרוסים למה שיאמינו להם אם הם נלחמים בצורה כל כך ילדותית בקהילה היהודית וסוגרים להם מקוה.

“בחודש אייר תשמ”ה נמסר לנו שמותר לנו לשקם את המקוה, תוך התנצלות על העובדה שכמה פקידים בלתי אחראים הביאו להחרבתו…

“כשהודיעו לי שיש אישור לפתוח את המקוה, אמרתי: מי שאטם את המקוה הוא יהיה זה שיפתח אותו. הם התעקשו, אך גם אני עמדתי מולם עיקש.

“ואכן, לבסוף נאלצו לבוא בעצמם ולפתוח את המקוה, אך כדי להמעיט מהמבוכה, עשו זאת בחסות החשיכה. הם סילקו את הרצפה, פירקו את יציקת הבטון, רוקנו את החול, והחזירו בעצמם את המקוה למצבו המקורי. מבחינתנו היה זה ניצחון מושלם. את רצפת העץ המשובחת הותירו בחצר בית–הכנסת. זו הייתה ההזדמנות להגשים את ההחלטה שקיבלתי קודם לכן - להשתמש ברצפה זו לציפוי בימת הקריאה בבית–הכנסת.

“ראיתי בעיניים גשמיות איך ברכתו של הרבי לא חוזרת ריקם, ואם הרבי מבקש להקים מקוה, אז המקוה יעמוד על תילו כנגד כל הסיכויים באופן ש’גם אויביו ישלים עמו’”.

 

צחינוואלי, קייב, סמרקנד טביליסי, דושנבה ומוסקבה על המפה

ר’ אלכסנדר לא הסתפק במקוה שבנה במרינה רושצ’ה, הרבי דאג לו למשימות נוספות מעין אלה בכל רחבי ברית המועצות, ור’ אלכסנדר שש ושמח לספר עליהן:

“יום אחד הגיעו לביתי זוג בחורים מ–770, יונה פרוס וירחמיאל בלינוב ובפיהם הוראה מהרבי לנסוע לעיר צחינוואלי - עיר קטנה בגרוזיה הסמוכה לגבול צ’צ’ניה - ולסייע שם בבנית המקוה. היתה שם קהילה יהודית קטנה ללא מקוה והרבי הורה שאסע לשם לבנות שם מקוה. איך הרבי ידע שדווקא שם צריך בדחיפות מקוה? - איני יודע. רק נאמר לי שאמצא שם רב בשם חכם חיים אברם.

ארזתי חבילה וטסתי לשם ומיד כשהגעתי לשם פגשתי את הרב המקומי ויחד יצאנו לבדוק את המקוה. המקוה היה במצב גרוע, ומיד דאגתי לבנאים והוריתי להם מה צריך לעשות. הסברנו את נחיצות הדבר והשארתי די כסף לחכם של העדה, הרב חיים אברהם מנשרוב. מספר פעמים נסעתי לשם לפקח על הבניה. לאחר מכן דאגתי לאישה מקומית שתתפעל את המקוה כראוי.

“בפעם אחרת הגיעו אלי הבחורים יונה פרוס ובערל לאזאר, עם הוראה וכסף עבור הקמת מקוה בסמרקנד. המקוה שהיה שם, שהחסידים בנו בדור הקודם, היה ישן ויצא מכלל שימוש. הבעיה הראשונה שניצבה בפנינו כשהגענו לשם הייתה מציאת מקום מתאים.

“כולם פחדו להתעסק עם זה, ורק אישה אחת, אמו של הרב עמנואל, אברך צעיר ששימש כרב ושוחט, הסכימה שבחצרה יבנה המקוה. העבודה הייתה קשה במיוחד. היהודים גרו שם במעין גטו, היה שם צפוף ובקושי רב נכנסה לשם משאית, לשאלת הרבים מה עושים כאן? ענינו: מחסן. נסעתי לשם חמש שש פעמים כדי לפקח על הבנייה שנוהלה על ידי הרב עמנואל.

“כאשר המקוה כבר היה מוכן, הצטרפה לנסיעה גם אשתי, שעמלה על ההסברה של חשיבות הטבילה. כן התקבלה באותה תקופה הוראה לבנות מקוה בטביליסי שבגרוזיה, ובדושנבה, לא הרחק מגבול אפגניסטן.

“מדי פעם הגיע שליח זה או אחר ובפיו הוראה לנסוע למקום זה וזה ולבדוק את מצב המקוה שם. בדרך זו נסעתי לערים רבות שאליהן קיבלתי הוראות לנסוע, ושיפצתי את הטעון שיפוץ, ובמקומות מסויימים בניתי את המקוה מן היסודות. כמו כן קיבלתי הוראות לבנות או לשפץ מקואות בקייב, לנינגרד ואפילו בבית הכנסת הגדול של מוסקבה ‘ארכיפובה’”.

מסכם ר’ אלכסנדר: “מפעולות אלו התברר לי שהרבי חובק עולם ויודע מה נעשה בכל מקום ברוסיה, גם אם אין בו חסידים, וגם במקום שבו לא שמעו כלל על הרבי…”

כל הפעולות הללו עברו בשקט?

“לא תמיד. פעמים רבות נקראתי לחקירות על מעשים שעשיתי ולפעמים גם על מעשים שלא ביצעתי…

“מופת שמיימי קרה לי כשהגעתי לסמרקנד לצורך המקוה. כבר פניתי לצאת מהבנין של שדה התעופה כשלפתע הבחנתי באדם שעומד ליד רכב וממתין לי ולידו שלושה קציני משטרה. ראיתי בבירור שהם ממתינים לי. הסתכלתי לצדדים וראיתי שאין לאן לברוח. באותה שניה הבזיק במוחי רעיון נועז, מבלי להסס ניגשתי ישר אליו בצורה מאיימת. הלה הביט בי רגע, ואז התחיל להתרחק מן המקום…”

 

מרבה טהרה בארץ ישראל

בסוף שנות המ’ ביקש ר’ אלכסנדר לוקצקי את אישורו של הרבי מה”מ לצאת מגבולות ברית המועצות, והוא זכה לקבל תשובה חיובית. הוא רצה להגיע ולהשתקע בארץ ישראל לצמיתות, והפעם מבלי שזו תהיה תחנת מעבר כפי שחשב בעבר.

כל השנים התגוררו בני הזוג לוקצקי וילדיהם בקומה תשיעית, וחלומם היה לגור בבית צמוד קרקע. “לאחר חצי שנה של מגורים בשיכון עולים, הגענו לישוב ‘נווה דניאל’. מהר מאוד הוקסמנו מהמקום. הישוב ממוקם על פסגת הר נישא בגובה אלף מטר, בצד מזרח רואים את ים המלח, במערב את הים התיכון, הר–הבית וחברון”.

ר’ אלכסנדר ע”ה ותבלחט”א משפחתו אמנם הגיעו אל ארץ זבת חלב ודבש, אך לא אל ארץ המנוחה. מי שהכיר את ר’ אלכסנדר ידע, כי המנוחה הייתה רחוקה ממנו והלאה. גם במקום מגוריו החדש, הפסטורלי, הוא חיפש כיצד יוכל לתרום, לעשות ולבנות. לא חלף זמן רב והוא הקים מניין חב”די ביישוב, כאשר לאחר מכן הקים בית כנסת מפואר ורב–רושם.

ר’ אלכסנדר לא נעצר כאן, ובשיתוף פעולה עם רב הישוב, הרב מתניה בן שחר שמעריך ומוקיר את תורת החסידות ואת הרבי, נבנה בישוב מקוה על פי שיטת הרבי הרש”ב, כשבד בבד נבנה גם בניין מקוה מהודר לגברים (ראה מסגרת).

“במקוה - שגם החרסינה שלו בנויה בהעתק מושלם למקוה ב’מארינה רושצ’ה’ - טובלים מדי בוקר כמה עשרות יהודים מהישוב כמו גם מהישובים סביב. ההצלחה נעשתה בשיתוף פעולה עם חסידים נוספים כמו ר’ אליהו עדינוב, ר’ שמשון רובסקי, ר’ בערל פרידמן, ר’ משה צוקרמן שסייעו רבות. ישנו עוד יהודי בשם ר’ מיכאל פיורר, שוטר בעיסוקו, שכבר ביום הראשון שהגענו לישוב, הפך להיות שותף בפעילויותינו וכיום מתקיים בביתו שיעור חסידות קבוע”, סיכם ר’ אלכסנדר בראיון המרתק שערכתי עמו.