ר’ צמח ורעייתו חנה רבקה לא ידעו את נפשם. באפלה הכבדה ששררה במקום, החלו למשש את ה

ר’ צמח ורעייתו חנה רבקה לא ידעו את נפשם. באפלה הכבדה ששררה במקום, החלו למשש את העצים ואת האדמה בתקווה למצוא את בתם. מהר מאד הבינו כי הסיכוי למצוא אותה בתנאים שכאלה, היא מזערית. חלפו דקות שנדמו כנצח, כשלפתע נתקלה ידו של ר’ צמח בחפץ קשה

א

ביתו של החסיד ר’ פנחס סודאק ורעייתו מרת בתיה היה בית חסידי וירא שמים לכל דבר, למרות הרדיפות הקשות של הצוררים הקומוניסטים כנגד כל דבר שריח של יהדות נדף ממנו. כך למשל התעקש ר’ פנחס על חינוך יהודי לילדיו, והמורה שלימדה את בתו בת שבע (כיום מרת שוחט, אשת הרב דוד שיחי’ המכהן כנשיא ועד הרבנים של טורונטו), הייתה מגיעה לביתם ללמדה תורה במסווה של המורה למוזיקה. כך השכנים לא שיערו כי הבת בעצם לומדת תורה במחתרת. כאשר נשמעה דפיקה פתאומית בדלת הבית, היו התלמידה ומורתה מפזרים במהירות ספרי נגינה על הפסנתר…

כך בלימוד תורה וגם בקיום שאר המצוות, שהיו נשמרות קלה כבחמורה כדרך חיים, על אף הסכנות הכרוכות בדבר. פעם נשלחה בתם בת שבע ברכיבה על חמור במשך שעות ארוכות על מנת להביא הביתה שק חיטה שממנו התעתד האב להכין קמח לאפיית מצה שמורה לפסח. ההורים שיערו כי השוטרים שבדרך פחות ישימו לבם לנערה צעירה הרוכבת לתומה על חמור.

כזה היה ביתם של משפחת סודאק.

לא שר’ פנחס, אבי המשפחה, לא חשש. בהחלט הוא פחד על נפשו. בשנים הקשות והאיומות ביותר, תרצ”ז–תרצ”ח, כאשר אנשי הנ.ק.וו.ד. רדפו בחימה שפוכה את עדת החסידים, וכמעט מדי לילה הוציאו מבתיהם עוד ועוד חסידים, ידע גם ר’ פנחס כי הוא נמצא ברשימה השחורה - ומיהר לברוח מן הבית לזמן מה.

את אשר יגור - בא לו. לילה אחד הגיע הרכב השחור של הק.ג.ב. אל חזית בית המשפחה, וכמה שוטרים התפרצו לביתם בחפשם אחר אבי המשפחה. קל לתאר את אכזבתם לאחר שהפכו את הבית כולו וגילו כי הוא אינו נמצא.

מלאכי החבלה החלו לחקור אפוא את רעייתו בתיה על מקום המצאו, אך היא משכה בכתפיה בפליאה. “גם אני אינני יודעת היכן הוא”, אמרה. “יום אחד יצא מן הבית, נעלם ומאז לא שב עוד. אדרבא, אשמח אם אתם תגידו לי היכן הוא שוהה”.

אחד החוקרים נעץ בה מבט מרושע.

“איפה התניא שלכם נמצא?”

מבלי להניד עפעף השיבה לו בקור רוח: “תניא? מה זה תניא?!” בחושיה המהירים הבינה כי שאלתו לא נועדה אלא לטמון לה פח יוקשים ולהפליל את בעלה. תשובתה הפקחית והמיידית הקלה את מצבו.

ב

בשנות מלחמת העולם השניה נאלצה המשפחה לעזוב את עירם מחמת החזית הבוערת מול גרמניה שהלכה והתקרבה לביתם במהירות רבה. בתחילה ברחה המשפחה לאזור קווקז, שם נשארה עד שהגרמנים התקרבו לרוסטוב. בני הבית הבינו היטב את גודל הסכנה המרחפת מעליהם, והבהלה הייתה גדולה. בשלב מסוים עברו באוניה מצד אחד לצדו השני של נהר, ומשם הצטרפו למשפחות חסידים נוספות שהתגוררו בסמרקנד. בעיר זו שהתה המשפחה עד סיום המלחמה, בצל קהילת החסידים שהתבססה בעיר באותן שנים.

בסמרקנד כבר היה מניין חסידי, ואפילו פעלה בה ישיבת “תומכי תמימים” מחתרתית. ר’ פנחס סודאק בתושייתו הצליח למצוא לעצמו מקור פרנסה בעבודת סריגה, ומצבה הכלכלי של המשפחה היה שפיר; הם חיו בתנאים סבירים יחסית לאותם ימים.

למרות זאת, כאשר נוצרה הזדמנות לברוח מרוסיה באותם ימים, החליט ר’ פנחס סודאק לעזוב את כל מה שהשיג, ולברוח עם בני משפחתו. כששאלוהו מדוע הוא עושה כן, השיב “מבחינה כלכלית היה לי טוב ולא היה צורך לברוח. מבחינה חינוכית, לא דאגתי לילדים שלי, שכן הם גדלו בבית של ערכים חסידיים; ידעתי שהם יידעו שהם יהודים לעולם ויישארו דבקים באמונתנו. אך דאגתי מאוד לדור הבא. מי יודע איך יגדלו נכדים בארץ האתאיסטית”…

המשפחה יצאה אפוא למסע ארוך ומייגע דרך טשקנט, ממנה התכוונה להמשיך לכיוון עיר הגבול לבוב, שם היו צריכים לקבל פספורטים פולנים מזויפים, ולצאת מרוסיה כאזרחי פולין.

בשעה טובה חצו את הגבול והגיעו לפולין, שם הגיעו לעיר קרקא. אמנם המתח הגדול ירד, שכן עברו בשעה טובה ומוצלחת את הגבול הרוסי–פולני, אך עדיין מעל ריחפה כל העת סכנה שמא יתגלו כאזרחי רוסיה ואז יוחזרו אליה.

יום אחד, בעת שהותם בקרקא, ממתינים להמשך הדרך, פגש ר’ פנחס יהודי פולני. זה לחש לו כי יבוא אחריו, ובמקום שקט, רחוק מעיני רואים, לחש לו כי ברשותו נמצא ספר תורה, וכי הוא מעוניין למכרו. הלה הוסיף וסיפר כי הקהילה כולה נרצחה על קידוש ה’ בשנות הזעם של השואה, ורק שרידים ופליטים מעטים נותרו בחיים, אלא שאין להם ברירה אלא להמשיך אל מחוץ לפולין; הם הבינו שאין לקהילתם עתיד על אדמת פולין הארורה, הספוגה בדם יהודי וברחובותיה הולכים עדיין אנטישמים רבים הצמאים לשפוך דם יהודי.

ר’ פנחס הבין כי קהילה זו הולכת לקראת הבלתי נודע, ועל כן יש להציל את ספר התורה שלא יפול בידי ערלים. בו במקום החליט לקנות אותו מידי היהודי.

ר’ פנחס, בתושייתו הרבה, עוד בטרם יצאו למסע הארוך, הטמין בסוליות הנעליים הכפולות שלו ושל ילדיו, מספר יהלומים יקרים, לכל צרה שלא תבוא. הוא אף לימד את ילדיו, שהיו מבוגרים הרבה מכפי גילם, כי אם חלילה יקרה מצב בו יתנתקו מהקבוצה או מצב בו יצטרכו לדאוג לעצמם - יוכלו להוציא את האבנים היקרות מהסוליות ולהשתמש בהן במידת הצורך.

כאשר החליט אפוא ר’ פנחס לרכוש את ספר התורה, הוצאו מיד כל היהלומים, ספר התורה נרכש, הונח אחר כבוד בקופסה מאולתרת, והחל לנדוד עם המשפחה במסעותיהם.

ג

מסע המשפחה לא תם. מפולין היו צריכים לעבור את הגבול לצ’כסלובקיה יחד עם קבוצה בת ארבעים וששה פליטים, כולם עייפים ושבעי תלאות. את הגבול היו צריכים לעבור באשמורה שניה של הלילה, בדרכים–לא–דרכים, במטרה להתחמק מעיניהם של החיילים שומרי הגבול. עוד בטרם יצאו לדרך, דאג מורה הדרך לתת תדרוך מדויק מלווה באזהרות ברורות ביותר: אין לשאת שום מזוודות וסלים, מותר לקחת רק את ההכרחי ביותר. היות וההליכה תיעשה ביער בחשכת הלילה, חייבים כולם להחזיק בחבל בו יחזיק בתחילה מורה הדרך, ועד אחרון ההולכים. ההליכה חייבת להיות מתוך דממה מוחלטת.

בהינתן האות, כשהשמים היו חשוכים לגמרי ורק אור זערורי של כוכבים הציץ מבעד לחרכי העבים, יצאה הקבוצה לדרכה. משפחת סודאק הצעירה, אף היא הייתה דרוכה ומוכנה. מרת בתיה סודאק אחזה בזרועותיה את בתה הקטנה ברכה (כיום בוגומילסקי) שהייתה בת שלוש בלבד, ואילו האב חבק בידו את הקופסה ובה ספר התורה היקר כשהוא תומך גם בבתו הגדולה בת שבע.

שעות על גבי שעות צעדו הפליטים במחשכי הלילה, ביערות–העד הצ’כים, עקב בצד אגודל. מסביב דממה מוחלטת, רק איוושה חרישית של העלים עליהם דרכו הנמלטים, נשמעה חטופה ומהירה. הלבבות הולמים בתפילת–שמים שלא יתגלו ושהמסע המסוכן יעבור בשלום. רוצים הם להגיע סוף סוף אל המנוחה והנחלה.

השעות חולפות, והצעדה נמשכת. נדמה כי לא תסתיים לעולם. בשלב מסוים חשה מרת בתיה סודאק כי אינה יכולה עוד להמשיך ללכת כשהיא נושאת את הילדה בזרועותיה. מבלי מלים סימנה לבעלה שהגיעו מים עד נפש, והיא אינה מסוגלת, פשוט לא מסוגלת, להמשיך ולו עוד פסיעה אחת.

ר’ פנחס עצר על מקומו. נשימותיו כבדות ועייפות. הליאות פשתה בכל אבריו. הוא לא היה צריך לחשוב יותר מדי כדי להבין, שאם רעייתו, אשת חיל, רומזת לו כי אינה יכולה עוד - משמע שכך הוא הדבר, ואין זה עניין של מותרות. שיקול מהיר והערכת מצב, ואז, כשדמעות בעיניו העניק ר’ פנחס חיבוק אחרון לספר התורה, התנצל בלחש לפני התורה הקדושה על ההכרח, והותירו מתחת לאחד הגזעים החסונים שבלב היער. מבלי אומר נטל על ידיו את בתו ברכהל’ה, והחל לפסוע הלאה בשתיקה שבה כאב והבנה משמשים בערבוביה.

לאחר מספר חודשי נדודים נוספים, הגיעה משפחת סודאק לארץ ישראל, בה התקבלו בחמימות על ידי חסידי חב”ד שכבר התגוררו בארץ ישראל.

כעת היה קל יותר לר’ פנחס לגדל את הילדים ולחנכם בחינוך שורשי–חסידי, בדיוק כפי השאיפה שלו כל השנים. נחת רב רווה מילדיו.

אך ר’ פנחס מעולם לא שכח את ספר התורה שהשאיר ביער - - -

ד

שישים וחמש שנה חלפו.

ר’ פנחס ורעייתו בתיה מזמן הלכו לבית עולמם, הילדים גדלו; הבן ר’ נחמן סודאק היה לשליח חשוב באנגליה, והבת בת שבע נשואה הייתה לבעלה הרב דוד שוחט, נשיא ועד הרבנים של טורונטו.

שבת אחת התארחה בת שבע בלוס–אנג’לס, בביתה של הגב’ פייגי אסטולין (אשת השליח ר’ נפתלי שי’). לשתיים היה מכנה משותף רב, שכן שתיהן יצאו מרוסיה באותה יציאה לא ליגאלית, ועשו מסע מפרך עד שהגיעו אל המנוחה והנחלה. משפחתה של פייגי עשתה את אותה דרך שלושה שבועות בדיוק אחרי משפחת סודאק. אביה של פייגי, החסיד היקר ר’ צמח גורביץ ע”ה, רעייתו מרת חנה רבקה ומשפחתם, יצאו גם הם אל היער במסלול הבריחה באמצע הלילה.

השיחה התפתחה ושתי הנשים שוחחו על המסע הלילי הקשה והמפרך ההוא, שזכרו לא מש מהן כל השנים. כאן פתחה פייגי וסיפרה לרעותה סיפור מרתק שקרה להם באותו לילה קשה:

בשלב מסויים ההורים למשפחת גורביץ’ לא היו ערניים כל כך - וכי מי יכול להשגיח השגחה מוקפדת על ילדיו במעבה היער בחשכת הליל במשך שעות ארוכות? - והנה לפתע פתאום נעלמה בתם הקטנה בת החמש. אי אפשר היה לקרוא בשמה, מחשש שיתגלו; גם החיפושים היו צריכים להיות מהירים ובשקט רב, כדי שלא לעכב את הקבוצה כולה.

ר’ צמח ורעייתו חנה רבקה לא ידעו את נפשם. באפלה הכבדה ששררה במקום, החלו למשש את העצים ואת האדמה בתקווה למצוא את בתם. מהר מאד הבינו כי הסיכוי למצוא אותה בתנאים שכאלה, היא מזערית. חלפו דקות שנדמו כנצח, כשלפתע נתקלה ידו של ר’ צמח בחפץ קשה; מתוך מישוש גילה כי מדובר בקופסה גדולה יחסית. הוא בחן את הקופסה, פתחה ולתדהמתו העצומה גילה בתוכה ספר תורה. על יד הקופסה ישבה בתו בת החמש, כמו ממתינה לאביה…

לא היה גבול להתרגשותו. הוא הבין כי הילדה הייתה שליחה משמים לגלות את ספר התורה, ומתוך בכי כבוש נשק לילדה ולספר התורה לסירוגין. הוא הבין כי אות בדבר, ומבלי להסס, הוציא את ספר התורה הקדוש מן הקופסה, גלל אותו סביב גופו, מעל הקלף קשר גארטל, וכך הביא אותו בדרך החתחתים עד שהגיע לניו–יורק, מקום בו שהה לאורך שנות חייו הטובות.

בת שבע ישבה כמאובנת מול חברתה פייגי, ותלתה בה עיניים קרועות לרווחה. רגעים ארוכים חלפו עד שהדיבור שב לפיה. דמעות חמות זלגו מעיניה, נוכח הבעת ההפתעה שעלתה כעת על פניה של חברתה.

היא החלה לשחזר בפניה את סיפורו של אותו ספר תורה, אותו קנה אביה ר’ פנחס במסירות נפש. היא תיארה כיצד לקחו עמם את ספר התורה גם ברגעים הקשים ביותר, אולם באותו לילה נורא, בלית ברירה, נאלץ אביה להשאירו ביער, בין העצים, מתוך סליחה ומחילה, משום שלא הייתה לו כל ברירה. “והנה משמים גלגלו שאביך ימצא זמן קצר לאחר מכן את ספר התורה הזה, יקחהו לניו יורק, ויכניסהו ברוב כבוד לבית הכנסת”.

סיימה מרת בת שבע את סיפורה: “ההשגחה הפרטית היא שזימנה אותי כעת לביתך שבלוס–אנג’לס. ההשגחה הפרטית גם כיוונה את נושא השיחה שלנו לימים עברו, לסיפורי ההצלה מרוסיה, לזיכרונות ילדות… ההשגחה הפרטית היא שדאגה לכך שבסיום השיחה למדתי כי ספר התורה מצא את מקומו והיה בהחלט כדאי לאבי למכור את כל אשר לו כדי להביא אותו לפחות… עד היער…”