אייר תרע”א

בחודש אייר תרע”א, בעיצומה של העבודה להכנת התזכירים על מעמד הרבנים ברוסיה, והבהרת דעתו של הרבי הרש”ב בזה - פרצה בתקשורת הרוסית “עלילת בייליס” • לפנינו בפרסום ראשון, סקירה מיוחדת שכתב הרבי הריי”צ, שפותחת צוהר חדש לתקופה ההיא, בה לחם הרבי הרש”ב על מעמד הרבנים ברוסיה, לצד מלחמתו בעלילת בייליס • לצד הסקירה - בפרסום ראשון - העתקה בכתי”ק הרבי הריי”צ של שלושה מברקים ומכתב ששיגר אביו, הרבי הרש”ב, אל הרב מנחם מענדל חן בהיותו בפטרבורג

 הרב מנחם מענדל חן | העתק מברק של הרבי הרש”ב לרב חן, בכתב יד קודשו של הרבי הריי”צלפנינו - בפירסום ראשון - סקירה שנערכה ונכתבה על ידי כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע, בה מתאר את עסקנות הכלל, בראשות אביו כ”ק אדמו”ר הרש”ב נ”ע, בחודש אייר תרע”א. גוף כתב היד של הסקירה נמצא בשבי בספריה הלאומית במוסקבה.

בחלקה הראשון עוסקת הסקירה אודות עריכת תזכיר, בהמשך להחלטות דאסיפת הרבנים הידועה בשנת עת”ר בפטרבורג. במשך כמה חודשים הכין אדמו”ר הרש”ב באמצעות עושי רצונו את ההחלטות והתזכירים מהאסיפה בכדי להגישם למשרד הפנים.

עיקר הדיון בעת הועידה, שהדעות היו חלוקות בו, ושאדמו”ר הרש”ב דן בו בכמה וכמה אגרות משנים אלו, הוא מעמד הרבנים ברוסיא.

עד אז לא היו הרבנים הרוחניים מוכרים בעיני הממשלה, והממשלה העמידה מצדה רבנים מטעם, שהם היו מנהלים גם תעודות הלידה והנישואין. כל הנבחרים באסיפה היו בדעה אחת שמצב זה הוא בלתי נורמלי, וכי על הממשלה לאשר את הרבנים הדתיים.

סלע המחלוקת היה: אם ואיזה תעודת השכלה כללית דרושה לרב, ואם גם ניהול תעודות הלידה צריכה להיות על–ידי רב. ובזה נחלקו החברים לשלש דעות:

א) דעת הרוב, ובראשם הגרח”ע גרודזענסקי מוילנא, שדרוש לרבנים תעודת השכלה מצומצמת וידיעת השפה הרוסית, ושינהלו גם את תעודות הלידה.

ב)    דעת המיעוט (12 משתתפים) מהמתקדמים, ובראשם העו”ד ה. סלאזבערג, שדרוש לרבנים תעודת השכלה רחבה, ושידברו בלשון רוסיא צחה.

ג) דעת המיעוט (8 משתתפים) מהרבנים, ובראשם אדמו”ר הרש”ב, שלא תהי’ שום התחייבות על הרב לבד ידיעת התורה, והנהגת תעודות הלידה תהי’ על–ידי פקיד מיוחד.

בהקשר לזה הזמין אדמו”ר הרש”ב את הרב מנחם מענדל חן, רבה של ניעזין לבוא לליובאוויטש, להכין את התזכיר, ואחר כך נסע בשליחות הרבי לפטרבורג, בכדי לתרגמו בשפה הרוסית ולהגיש את התזכיר למשרד הפנים. בכל–זה ראה גם מבוא לאגרות קודש אדמו”ר הרש”ב חלק א’.

גם כ”ק אדמו”ר הריי”צ שהה בפטרבורג בתקופה ההיא לרגלי עסקיו, ואז התפוצצה עלילת הדם הידועה כ’משפט בייליס’. צוררי ישראל האשימו את החסידים כעומדים מאחורי רצח הנער.

כ”ק אדמו”ר הרש”ב עמד בראש העוסקים להפריך עלילה זו, יחד עם הרבנים והעסקנים החסידיים והעורכי דין. בהמשך הסקירה כותב אדמו”ר הריי”צ על התחלת הפעילות בנידון. סיקור כללי על חלקו של אדמו”ר הרש”ב בהגנה במשפט בייליס - ראה ‘בית משיח’ גליון 829–30.

בהמשך לסקירה, מובא בזה גם מברקים ברוסית, ואגרת אדמו”ר הרש”ב להרמ”מ חן בנידון. אדמו”ר הריי”צ העתיק את המברקים והאגרת לעצמו בהוספת ביאורים הבאים בפנים בחצאי ריבוע. כדי להבדיל בינם לפיענוחי המו”ל, באים פיענוחי המו”ל באותיות בהירות יותר.

הסקירה, בכתב יד קודשו של הרבי הריי”צ

חדש אייר אעת”ר

בהמשך לעניני הכלל הקודמים, והוא שאלת הרבנות הוחלט להגיש הרצאה לראש מנהלי הדעפארטאמענט¹ בביאור דעת המיעוט² ולהראות גלוי אשר בזה תלוי עיקרי הדת.

ההרצאה הנזכרת נחלט שתעשה ע”י [= על ידי] הרב חן מניעזין³. עפ”י [= על פי] טע”ג [= מברק] נקרא לבוא לליובאויץ, ובא במשך ג’ ד’ ימים. הוקבעה ישיבה מיוחדה אשר בה השתתף כ”ק אאמו”ר שליט”א עם הרב חן הנ”ל לדון על תוכן ההרצאה.

הישיבה הראשונה התאחרה כששה שעות רצופות, ביום הראשון לב[ו]א הרב הנ”ל, והשני’ במשך שמ[ו]נה שעות, והשלישית במשך חמשה שעות, עד אשר הוגבל תוכן ההרצאה בשפת קדשינו.

ומפה נסע הרב לפטרסבורג, להעתיקה בשפת המדינה, לבוא בדברים עם הפקידים, ולחפש אחרי ח[ו]מר הנחוץ לזה, בשפת המדינה, ובספרי הרצאות הנמצאות עוד מימי קדם, והוא ישיבת אסיפת הרבנים הראשונה אשר בה השתתף כ”ק אאזמו”ר הרב צמח צדק זצ”ל ועוד בשנת 1848, והשני’ בשנת 1857, והשלישית בשנת 1875, והרביעית בשנת 1892.

חמשה האסיפות הנזכרות, כמובן כל אחת לבד אשר דנה על השאלות שהושאלו לשעה, שאלות שהמניסטעריום נסתפקה בהם בדיני גיטין, קדושין, חליצה, מזונ[ו]ת (הבעל לאשתו), שמות אנשים ונשים, מילה, והדומה. עוד היו שאלות כללית, כמו לימוד הקבלה, השכלה, שאלת הרבנות, חסידות, מה זה קהל (Кагал), שאלת מלמדים, ספרי הלימודים לנערים.

כמובן שאלות הדינים הנזכרים, פתרו הרבנים כדעתם הרחבה בידיעת התורה, ובאו לידי מסקנא, אבל שאר השאלות הכלליים, אשר כינוהו בשם שאלות המוסרים, והנימוס, בהם התחלקו למפלגות.

דבר ידוע כי כל פעולה היא לפי ערך הפועל, ולזאת פתרון השאלות האלו, הי’ רוחם כמו רוח הפותרים.

באסיפה הראשונה אשר רוב מנין ובנין היו יראי אלקים באמת, כללית הפתרון הי’ ברוח הדת וירא שמים, וההבדל הזה יראה במוחש בין האסיפה הראשונה להרביעית.

“כללית הענין הזה, אין כאן מקומו, ומתבאר במקום אחר”.

ההרצאות מכל האסיפות נתקבלו ביחד, ונמסרו לועד מיוחד לדון עליו, עפ”י מקורי “דברי הימים” (היסטוריא), וע”י מומחים (מא”י [= מאינם יהודים]) בספרי ישראל, בתור מבקרי ההרצאות.

הבק[ו]רת האלו ישנם למרבה, מהם שנעשו ע”י צוררי ישראל, ומהם שנעשו ע”י מלומדים מהנכרים, היודעים ומוקירים את עם ק[ו]דש וחפצים בטובתם, והוא ששמו לבם ונפשם להיטיב עם ישראל (לפי דעתם) ברוחני, בחשבם אשר כשרוני בני ישראל מסוגלים אל החכמה והמדע.

מובן, כי צוררי ישראל השתמשו במקרה זה לרוח נפשם ותאוות לבם, למצוא עלילה, ולנקום נקמת דתם, להשפיל כבוד הדת הישראל וכבוד אומה הישראלית, והעריכו קרב עם חצי
הב[י]קורת שלהם משני פלוגות.

הראשונה לעומת החלטת הרבנים בעניני הדת, הראו כי מן מקורי ספרי ישראל אין הוכחה גמורה, לפתרון הרבני, רק הרבנים הכריעו כדעתם, ויש עוד מקורים בש”ס ופוסקים להכריע ולפתור במושג אחר.

ובדרך כלל הכריעו אשר דת ישראל אינה דת קבועה כך וכך, הקבועה והחלוטה הוא רק האמור בחמשת הספרים אשר נתנו מאת האל יתברך למטה, אמנם ספרי התלמוד, והגאונים והבאים אחריהם הם לימודים שכליים, וגם לפעמים נוטים משכל האנושי לפתור ולפרש הכתוב עפ”י כוונה ומטרה רצוי’.

בכל זה לא יכלו ללחום בחזקה, כ”א [= כי אם] הוציאו משפט מעוקל בזה: שאין הכרע קבוע, עפ”י הדת, ורק הכח ביד החכמים לגזור גזירות ולהקיל כפי ראות עיניהם המצטרך בכל דור.

ואם אמת הדבר אשר הכח ביד חכמי הדור לגזור איזה גזירה ולאסור איסור, בתור גדר חכמים כידוע, אבל הצוררים השתמשו בזה באופן אחר, גס ביותר ומבהיל מאד, לאמר כי התורה מסורה בידי החכמים לעשות בה ככל העולה על לבם, לאמר: באם יעלה הרצון וההחלט בעיני חכמי ישראל יכולים להתיר בהיתר גמור את אשר אסרו חכמי התלמוד והדומה.

במשפטם זה, ובנוסח הרצאתם ובקורתם השתמשו רק במילי השפלות והבזיון, בביטוים בלתי נימוסים, אבל לא בראיות מוכחות מועידות על דעתם הם, ורק בכל נראה שנאתם ונקמתם.

הפלוגה השני’ של צוררי ישראל, הוא הב[י]ק[ו]רת על שאלות הכללית, כמו שאלת הרבנים, מלמדים, חסידות, חינוך הילדים, במקצוע הלזה שפכו כל עומק שפלותם, לבזות הרבנים, והמלמדים, לאמר: אנשים נמבזים כאלו, מושחתי המדות, מאמיני ההבל (כוונתם על אמונ’[ת] חכמי ישראל, במציאות השדים, והרוחות, והדומה), מחזיקי מנהגי הקדם, והדומה, הם העומדים בראש האומה, והם מגיני הדת, והם מחנכי הדור, עוד לא נשארו בילקוטי-הרשעים, מלות נמבזים, וביטוים נמאסים, אשר לא הגידום על חכמי ישראל.

בכל זה, בכל המון דבריהם, רוח
הב[י]ק[ו]רת הוא כמו שמתחשבים עם אנשים, רק שעומדים תחת הב[י]ק[ו]רת, וכמו שכותבים הלאה בבקורתם, ישנם רבנים שכבר זרחה עליהם אור הלימודיות, ועזבו מעט את ההבל וכו’.

לעומת זה עורם תוקד כאש על תורת החסידות והחסידים, נובחים הם ככלבים, יצאו מגדר הב[י]ק[ו]רת לגמרי, רק צועקים בקול בלי מילים, “האנשים האלה, אינם מע[ו]למינו, הם שרידים מדור התהו, שבקעו את האדמה וצמחו, מקומם בין דרי מטה, ממלכת תחת הארץ” (Подземное Царство) ומוציאים משפט מות על החסידות והחסידים, ימותו הם וסייעתם.

חסידי האומות - ימח שמם וזכרם גם הם -, גם משפטם - הנעים לפי דעתם - הוא כאיזמל בבשר החי.

על שאלות הדינים לא הניחו חותם הב[י]קורת, ושחר[ר]וה לגמרי, אבל על שאלות הרבנים, המלמדים, הניחו שבט עברתם, לאמר: האנשים האלה בעלי כשרון מופלג המה, ועל הממשלה להביאם בהיכלי החכמה והמדע.

באיזה דרך תשתמש הממשלה אינם חפצים לידע, תשתדל לפתותם, או תכיף עליהם אכפם, עם זה לא התחשבו, יהי מה שיהי אבל שמש ההשכלה תפעם בחוצות בני ישראל.

ומהם אשר נתנו עצות שונות, ביסודי בתי ספר והדומה, בקביעות שיעורי ערב, שיעורי שבת ומועד, בכל אופן ובכח היותר חזק להביא עם קדש תחת שמי ההשכלה, ונוסיף לזה להניח חוב ידיעת המושכלות על הרבנים והמלמדים.

ואחת דעתם לעצור בעד החסידות והחסידות[ים], משתנים הם בדעתם עם המבקרים הצוררים, וחושבים כי תורת החסידות הוא לימוד מושכלי ועיוני, והחסידים הם עם חזק ותקיף, גבורי כח, וגדולי התבונה, אך בכ”ז [= בכל זאת] בכח הממשלה לעצרם.

הח[ו]מר הנזכר נחוץ הי’ לקרותו כולו, ולשום עין עיוני בו כפי המצטרך אל שאלת הרבנים הנזכרה, וכפי דעת המיעוט.

להיות הבדל רב בין דרישת הממשלה אז, להדרישות עתה, הם - הממשלה - נוכחה לדעת כי שקידת ההשכלה הכללית בקרב עמינו, הביאה חורבן מדיניי, וכל המסיר מעליו עול שמים, מסיר מעליו גם עול מדידי, ולזאת כל הדרישות שהיו אז, הנה עתה הוא להיפך.

עתה דתינו דורשת כי הרבנים יהיו מאושרים בלי כל חוב ידיעת לימודים הכוללים, ורק שיהיו יראי אלקים, ולומדי תורה, ואז יכובדו בעיני כל העם.

בבא הרב חן לפ”ב [= לפטרבורג] ביום ג’ ד’ ח”ז [= חודש זה], התחיל להתעסק במלאכתו כאמור.

ביום ה’ ו’ ח”ז באתי לפ”ב לרגלי עסקיי הפרטים, שם קראנו במכה”ע
[= במכתבי העת] והנה עלילה חדשה, ד’ ירחמינו. נוסח הטע”ג מקיוב.

נער נוצרי נהרג על ידי יהודים לצורך הדת, על דמו נאפו מצות החג.

ובו ביום יצאו צוררי ישראל במאמרים איומים, אלו דורשים אשר ביום א’ ישחטו את כל היהודים, אלו דורשים כך, ונפל פחד על עם ק[ו]דש בכל מקום שהם.

בו ביום התאספנו יחד לטכוס עצה מה לעשות, הוחלט להעריך מחאה נמרצה, והוחלט לקרוא מועצה יותר גדולה.

בש”ק [= בשבת קודש] הי’ במכה”ע, אשר “צורך הדם הדתי אינה לעם כולו, כי אם ישנו מפלגה מיוחדת בשם חסידים, אשר להם דרוש דם”, ולזאת כותב הראוים לע[ו]נש מות הם כת החסידים, וכלל ישראל נקיים, והדברים מתבארים בכמה ממכ”ע של הצוררים.

כעבור איזה ימים גמרה ועד- העורכים, הערכת המחאה נתאספנו כששה אנשים בבית הדיפוטאט העברי, ניסאלאויץ, וכמעט שנתקבלה נוסח המחאה, רק בשינוים קלים.

כשמוע ועד הקאונאים, ו[העו”ד] שליאסבערג (ס”ל) בראשם, עשו אסיפה, וגמרו אומר אשר המחאה צריכה להעשות בנוסח אחר, נוסח תקיף יותר, ואשר עליו יחתמו הרבנים.

אנכי, נסעתי כי גמרתי עסקיי הפרטים, ובעזבי את פ”ב נקרא הרב אהרנסון⁴ מקיוב, ועוד אחדים.

עוד הפעם התאספו בבית הדיפוטאט הנ”ל, וכת החדשים הרציאו דרשות ארוכות, והעיקר סליאזבערג וינאווער ועוד, להוכיח כי הרבנים לא יבאו על החתום, וכן חוו דעתם על נוסח המחאה.

אמנם פלוגה אחת מהחדשים, העורכי דין גרוזענבערג, גארדאן, גרעבער, ניסאלאויץ (הדיפוטאט הנ”ל) ועוד אחדים, ואליהם הצטרפו כמובן היראים, באו לכלל דעה אחת כי הנוסח יהי’ בתוקף גדול, בלא ראיות מן התורה, ואשר יחתמו הרבנים.

וכראות סליאז’[בערג] וסייעתו, אשר לא עלתה בידו לשרש ולעקור את הרבני’, הציע כי לכל הפחות יחתמו גם רבנים הרשמיים, Казен. Раввин, ובבוא הידיעה הרשמית הזאת מהרב חן, ע”ז [= על זה] הי’ תשובת הטע”ג נו’ 1.

סדר המחאה יהי’ כי יחתמו אותה רבנים גדולי’ מפורסמים, אמנם לשאר הרבנים יושלח קו”ק [= קול קורא] אשר בבוא אליהם המכתב ישלחו טע”ג כי מתאחדים הם אל נוסח המחאה. ועל המכתבי’ האלו יחתמו, חן, אהרן=סון, טראיינין, וזהו הטע”ג 2.

[סיום הסקירה לא הגיע לידינו לעת–עתה]

העתק מכתבו של הרבי הרש”ב לרב חן, בכתב יד קודשו של הרבי הריי”צ

העתק

ב”ה יום ה’ ך”ז אייר אעת”ר לפ”ק

כבוד ידי”נ [= ידיד נפשי] הרב המפורסם ווח”ס [= ותיק וחסיד] נכבד יר”א [= ירא אלקים] כו’ מוה”ר מנחם מענדיל שי’ [חן]

ת”ל [= תודה לא-ל] בעד החוה”ש [= החיים והשלום] כה לחי.

שני מכתביו קבלתי היום ב[ו]קר, ונתרגשתי מאד מרשעת האי רשע ס”ל [=  סלאזבערג] אשר כל ענינו בכל דבר וענין רק להמעיט ח”ו בדמות הרבנים, וירא כי לא יכול להם לכה”פ [= לכל הפחות] פעל שיחתמו גם הרשמיים⁵, ומה להם ולנו לבוא ביחד על החתום, וזה סותר לגמרי לדברינו שאין אנו מכירים אותם לרבנים כלל, ובזה נראה ההיפך. וגם זה ניגוד לגמרי שנבוא אנחנו בהודעה חגיגית, אנחנו צריכים לבוא בכח התורה בכח הדת, וביותר כאשר המנגדים אומרים בשם התורה, צריכים אנחנו להכחישם בכח התורה, ובזה אין להרשמיים שום חלק ונחלה כלל (ואם בהערכה שלהם ג”כ [= גם כן] יזכירו שאין בהתורה מקום להעלילה הזאת אז עוד ביותר גרוע שיחתמו ע”ז הרשמיים עם הרבנים הדתים, וכמו שעושים אותם לעומדים בשם הדת, ומובן כמה שיוכל להתקבל אצל השרים כאשר טעמקין⁶ וכמוהו ידברו בשם הדת).

וע”כ שלחתי טע”ג לכבודו ולהרש”מ [= ולהרב שמואל מיכל טריינין], שאני הנני מנגד לההחלטה דיום ב’, ומחזיק אני בדעתי שהמחאה תהי’ רק מהרבנים הדתיים, ותהי’ נערכת כמו שהערכתם אותה בתחלה, רק שלא להזכיר המקורים, שזה יגרום ויכוחים, ובזה סר ג”כ החשש של כבודו, ובקשתי למסור הדברים לניסעלאוויץ.

גם לפי”ד [= לפי דעתי] צריכים לחתום על המחאה כמה מהרבנים הגדולים (ומה שהודיע הרי”י⁷ ביאור: הרב דקרעמענצוג] בשמי בטע”ג שתחתמו אתם, וכן הושבתי להם עש”ק [= ערב שבת קודש] העבר הוא על שאלת הרי”י בשמם בדבר המכתבים ליתר הרבנים שיתאחדו אל הרבנים החתומים, אבל על המחאה צריכים להיות חתומים כמה רבנים).

משער אני ג”כ אשר הרח”ס⁸
ביאור: הרב מבריסק] ינגד כדרכו, וצריכים שיחתום תחלה הרח”ע⁹ הרב דוילנא], וגם לפי”ד צריכים למסור הדבר למערקיל¹⁰ (הידוע לרש”מ), והוא יקבל מאתם חתימות, ואם ישתהה שבוע או שבועיים אין בזה כלום.

בדבר הדאקל’ זאפיס’¹¹ הי’ טוב שיגיש אותה כבודו בעצמו לחנן¹², וידבר אתו בהענין ויטעים לו אי”ה [= אם ירצה ה’] הדברים, וגם ישמע מאתו, ואם ישלח לי הנייר מחר יתקבל אי”ה במוש”ק ואשלחנה אי”ה חזרה ע”י ציר מיוחד לויט[בסק] להניחה ביום א’ ויקבלנה אי”ה יום ב’ ב[ו]קר יום הפרייאם¹³ שלו, ויוכל לנסוע אי”ה לביתו צלחה ליל ב’, ובזה יגמור אי”ה מלאכתו בשלימות, ויתן השי”ת [= השם יתברך] שיצליח במלאכתו ויפעול לטוב, ויחזק השי”ת בריאותו שיהי’ בריא אולם.

ויקבל החוה”ש והברכה מאדה”ש [= מאדון השלום] כאוות נפשו וידי”ע דו”ש מלונ”ח תכה”י [= וידידו עוז דורש שלומו מלב ונפש חפצה תמיד כל הימים]

שלום דובער

הועתק מגוף המכתב

                                   

1) המחלקה במשרד הפנים.

2) ראה לעיל בהקדמה.

3) הרב מנחם מענדל חן.

4) הרב שלמה אהרן. ראה גם אגרות קודש אדמו”ר הרש”ב ח”ב ע’ תקפד. אגרת זו שופכת אור על אגרת אדמו”ר הרש”ב שם. ועפ”ז צריך לתקן הערות המו”ל שם.

5) הרבנים הרשמיים מטעם הממשלה.

6) זאב (וולאדימיר), מראשי הציונים ברוסיה, ורב מטעם בייליסאבטגראד.

7) הרב יצחק יואל ראפאלאוויץ.

8) הרב חיים סולובייצ’יק.

9) הרב חיים עוזר גרודזענסקי.

10) נזכר כמ”פ באגרות אדמו”ר הרש”ב, ולע”ע לא נתבררה זהותו.

11) תזכיר. ראה לעיל בסקירה. וראה גם אגרות קודש שם.

12) מנהל המחלקה לענייני דת.

13) יום קבלת קהל (יום הפגישה?).