החלטה כבדה מנשוא

בעקבות דברי הרבי מה”מ בהתוועדות חג הגאולה תשמ”ג: “מדינת ארצות הברית, והעומדים בראשה שהם השתדלו לשחרורו של בעל הגאולה ויציאתו אל מחוץ לגבולות המדינה ההיא - בדרכי נועם ובדרכי שלום, ביחד עם בני ביתו, ספריו וחפציו” - ערך ההיסטוריון החסידי ר’ שניאור זלמן ברגר תחקיר מורכב, והגיע לממצאים השופכים אור על הפעולות שנעשו בארצות הברית למען שחרור אדמו”ר הריי”צ ממאסרו • מיוחד לחג הגאולה

יהדות העולם הייתה המומה ומזועזעת בשל מאסרו של כ”ק אדמו”ר הריי”צ באותו לילה שחור ונורא. מאז פעלו גורמים רבים למען שחרורו. ברבות השנים התפרסמו עדויות ומסמכים על פעילותם של חסידי חב”ד ושתדלנים ברוסיה, כמו גם באירופה; אך מעט פורסם על פעילותם של גורמים בארצות הברית למען שחרורו של הרבי. מסקירות שונות על אודות השחרור נראה לכאורה שחלקה של ארצות הברית היה מזערי עד בלתי מורגש.

לראשונה חשף הרבי מה”מ טפח על מאמצי השחרור וההצלה בעת התוועדות חג הגאולה י”ב תשמ”ג, כאשר באופן מפתיע פתח הרבי וגילה:

“מראשוני המתעסקים בענין זה - היתה מדינת ארצות הברית, והעומדים בראשה שהם השתדלו לשחרורו של בעל הגאולה ויציאתו אל מחוץ לגבולות המדינה ההיא - בדרכי נועם ובדרכי שלום, ביחד עם בני ביתו, ספריו וחפציו כו’ … זה הזמן והמקום להביע תודה לממשלת ארצות הברית, והעומדים בראשה על כל פעולותיהם בענין האמור… ואף שנשיא המדינה כיום איננו אותו נשיא המדינה שהיה בימים ההם - הרי הוא ממלא את מקומו בכל הקשור לתפקיד ומשרה דנשיאות המדינה”.

עוד הוסיף הרבי ואמר:

“ובנידון זה - ההשתדלות דממשלת ארצות הברית לשחרורו של בעל הגאולה ויציאתו מעבר לגבולות המדינה ההיא - נעשתה באופן חשאי דווקא, בדרכי נועם ודרכי שלום, וביחד עם זה - בתוקף המתאים, עד שהצליחו לפעול זאת בשלימות” (תורת מנחם תשמ”ג ח”ד ע’ 1734–7735). 

שורות אלו הביאו את כותב השורות לנסות ולחפש מידע נוסף בנושא. ואכן, לאחר תחקיר רחב היקף עולה כי בארצות הברית התקיימה פעילות חשאית רבה אשר לה חלק קריטי בשחרור אדמו”ר הריי”צ ממאסר וביציאתו בשלום מברית המועצות.

לאורך השנים נשמרו ידיעות אלו תחת מעטה כבד של סודיות, וזאת בגלל היחסים המורכבים בין ארצות הברית וברית המועצות. רק עשרות שנים לאחר השחרור החלו להתפרסם זעיר פה וזעיר שם, תיאורים וידיעות המספרים את הפעילות האמריקאית למען אדמו”ר הריי”צ בקיץ שנת תרפ”ז.

שביב המידע הראשון שפורסם היה ככל הנראה בשנת תשט”ז, כשלושים שנה לאחר השחרור, במאמרו של העסקן והסופר ידיד חב”ד ד”ר הלל זיידמן. במאמרו שפורסם מצא לנכון לספר על מאסר אדמו”ר הריי”צ והשחרור, ובדבריו אלו חשף כי בארצות הברית נעשתה פעילות חשובה בעת המאסר והיציאה מרוסיה:

“הרבי נאסר בט”ו סיון תרפ”ז… הוא נחקר שם ארוכות ונאשם בפשעים נגד השלטון… עמדתו האיתנה והגאה שימשה למקור התחזקות ועידוד להסרים למשמעתו, וביחוד להמשכת העבודה בשדה החינוך במחתרת - על אף הכל… הודות להשתדלויות של אישים רבי השפעה באמריקה שוחרר הרבי ממאסרו ועזב את רוסיה”.

כדי לעשות סדר בדברים, נתחיל מבראשית.

החלטה כבדה מנשוא

אור לט”ו בסיון תרפ”ז. חצות לילה ברחוב הלנינגרדי המרכזי. הקלגסים הקומוניסטיים מגיעים לביתו של כ”ק אדמו”ר הריי”צ ואוסרים אותו, לא לפני מערך חיפושים ממושך בביתו. מאסרו של הרבי חולל סערה רבתי וקהל יהודים רב החל לזרום לעבר בית הרבי. הכול פתחו באמירת תהילים והדמעות ניגרו כמים.

מתי מעט, שותפי סוד דאגו למלא את הוראתו של הרבי בטרם מאסרו - להודיע על המאסר בערים ובעיירות בהם טמונים רבותינו נשיאינו: האדיטש (אדמו”ר הזקן), ניעז’ין (אדמו”ר האמצעי) ליובאוויטש (אדמו”ר הצמח צדק ואדמו”ר המהר”ש) ורוסטוב (אדמו”ר הרש”ב). החסידים מלנינגרד ביקשו מידידים שהתגוררו במקומות אלה, שיביאו את דבר המאסר ל’אוהלי הקודש’.

עם ניצני בוקר ראשונים נפתחו התייעצויות קדחתניות לגבי הפעולות הנדרשות בעת הזאת. בהתייעצויות אלה השתתפו חשובי החסידים, מנהיגי היהדות החרדית בלנינגרד, עורכי דין מפורסמים ועסקנים נוספים. לדעת כולם המצב היה מורכב ומסוכן, שכן באותם ימים ניתקה בריטניה את יחסיה עם ברית המועצות, ואווירת עוינות וחשדנות הלכה וגברה בין ברית המועצות לבין בריטניה, עד שרוחות מלחמה החלו לנשב ביניהן.

המצב הרגיש הזה הכניס את שלטונות ברית המועצות ללחץ אדיר, והחששות שלהם מפני ריגול ומעשי בגידה החריפו. המשטרה החשאית השתוללה בחמת זעם ורבים נאסרו ונרצחו באותה תקופה על לא עוול בכפם, רק משום שנוצר חשד קל של חוסר נאמנות ל”אמא רוסיה”. לכולם היה ברור כי בכל הנוגע להצלתו של הרבי, מסוכן יהיה לנקוט בצעד לא נכון או בצעד שעלול להתפרש כחוסר נאמנות לשלטון.

אמנם היה ברור שהתערבות והשתדלות מצד חוגים יהודיים בחוץ לארץ חשובה ביותר. בכוחה של יהדות חו”ל לעניין אישי ממשלה באירופה ולהפעילם כדי להשפיע על הממשלה הסובייטית לשחרר את הרבי.

אך עם זאת היה חשש מבוסס שפעולה מעין זו עלולה להרגיז את המשטרה החשאית, והיא תראה בפניה זו חתירה תחת השלטונות במטרה להשחיר את פני שלטונות ברית המועצות בפני מדינות אירופה. עם חשד שכזה, היו אנשי המשטרה החשאית יכולים לחרוץ את דינו של הרבי ברגע אחד, חס ושלום. ההחלטה שהייתה מוטלת לפתחם של העסקנים, הייתה כבדה מנשוא.

לאחר לבטים רבים הוחלט על ידי משתתפי האסיפה שלא לפנות לגורמים בחוץ לארץ כדי שיפעלו וישתדלו למען הצלת הרבי.

למחרת נסע הרש”ג, חתנא דבי נשיאה, למוסקבה שם ערך התייעצות מיוחדת עם עסקני חב”ד בעיר. אף הם הסכימו שאסור לפנות לחוץ לארץ בנושא ועליהם לעשות כל אשר ביכולתם כדי להפעיל את מיטב ההשפעה והשתדלנות בתוככי ברית המועצות.

דבר המאסר הלך והתפרסם בכל רחבי המדינה, והדאגה העצומה הפכה לנחלת כלל יהודי המדינה. דמעות רבות זרמו, תעניות נגזרו, ספרי תהילים רבים נאמרו למען הצלחתם של העסקנים החשובים שפעלו במרץ למען שחרורו של הרבי.

יהדות ארצות הברית מתוודעת לראשונה

בחוץ לארץ אכן לא ידעו בתחילה את דבר המאסר. אולם כדרכו של עולם, טיפין טיפין זלגה הבשורה המרה דרך מסך הברזל, והיא הגיעה לארץ הקודש ולמדינות אחרות. אף על פי כן, חלפו עוד שבועיים ימים עד שהידיעה הגיעה ליהודי ארצות הברית. היה זה בזכות מברק בהול ששלח הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל בערב ראש חודש תמוז, אל משרדי הג’וינט בארצות הברית בו הודיע על המאסר ובקשם להשתדל לשחרר את הרבי: “מידע חמור התקבל. הרבי  שניאורסון מליובאוויטש נאסר בלנינגרד על ידי הבולשביקים. לנסות מקסימום כדי לשחרר. לדווח תוצאות”.

באותן שנים שרר קשר ידידותי מיוחד בין אנשי הג’וינט לבין אדמו”ר הריי”צ שהכירו מקרוב את פועלו הרב למען יהודי ברית המועצות. אלו האחרונים נדהמו לשמוע על המאסר הנורא, ומיד החלו בפעילות מסועפת אך חשאית להצלתו. שניים מאנשי הג’וינט עמדו במרכז הפעילות למען שחרורו של הרבי, הלא הם מר פליקס וארבורג מראשי הג’וינט (אשר כיהן גם כנציג בחבר הנאמנים של משרד האוצר האמריקאי) וד”ר יוסף רוזין - מנהל הג’וינט בברית המועצות (המוכר בכינויו בשפה המחתרתית החב”דית “שושנה”).

מר וארבורג וד”ר רוזין כינסו מיד את ראשי הג’וינט לישיבת חירום כדי לדון בדרכי הפעולה הנחוצות לשחרור הרבי. ראשי הג’וינט היו בהחלט בעלי מעמד והשפעה בקרב יהדות ארצות הברית וגם בקרב אנשי השלטון. לאחר דיון ארוך התקבלה ההחלטה הבאה: למרות שאין לג’וינט אפשרות להתערב בצורה רשמית וישירה כמוסד, שכן התפקיד היחיד של הג’וינט שאושר על ידי ממשלת רוסיה היה תמיכה כספית ביהודים המתגוררים בקולוניות [מושבות חקלאיות]. לכן יעשה אפוא כל אחד מאנשי הג’וינט שהנו בעל השפעה, כל שביכולתו להצלת הרבי כאדם פרטי, ואילו ד”ר רוזין ישתדל להצלת הרבי בפעילות חשאית.

בעקבות ההחלטה שיגר ד”ר רוזין לסגן נשיא ברית המועצות מר סמידאוויטש את המברק הבא: “השמועות על מאסרו של רבי שניאורסון בלנינגרד יצרו רושם מאוד לא טוב בין החברים שלנו כאן, מתוך ידיעה שהפעולות שלו ידועות כא–פוליטיות בהחלט. אם השמועות נכונות, אנחנו נעריך מאוד התעניינות שלך בנושא ועזרה מצדך בכל דרך אפשרית”.

במקביל, באותם ימים נודע גם לחסידי חב”ד בארצות הברית על מאסרו של הרבי. בעקבות זאת החלו ראשי אגודת חסידי חב”ד בארה”ב לפעול בנושא במרץ רב ואף נעשתה פניה לסנטור בורה. עם זאת, החסידים בארצות הברית עדיין לא קלטו את גודל הסכנה המרחפת מעל ראשו של הרבי.

בד בבד פנתה אגודת חסידי חב”ד לג’וינט כדי שיפעלו בנידון, אך כאמור, הג’וינט החל בפעילות חשאית עוד קודם לכן מבלי להודיע דבר לחסידי חב”ד. אף על פי כן, הפניות לג’וינט עודדו את ראשי הארגון להתאמץ עוד יותר בפעילותם, ובימים הבאים אורגנו בקשות דומות לג’וינט גם מבתי כנסת וממוסדות יהודיים ברחבי ארצות הברית.

במקביל, אגודת חסידי חב”ד פרסמה מודעה בעיתון ‘מארגען זשורנאל’ שיצא לאור בארצות הברית ובה ביקשה עזרה כספית הנחוצה להצלת הרבי:

אחים יהודים, עזרו להציל את הרבי מליובאוויטש רבי שניאורסאהן שליט”א!

לבבות יהודיים, שותתים דם ולא יכולים להירגע כאשר הצדיק הגדול ביותר בדורנו, שהקריב את עצמו להחזקת היהדות ברוסיה, מתענה במאסר. עזרה גשמית גדולה נחוצה בדחיפות. יהודים מכל החוגים - היענו בהקדם בעזרתכם למצות ‘פדיון שבויים’ - על פי הכתובת: ר’ משה אליעזר קרעמער ובניו, 687 ברודווי, ניו יורק.

הוועד: אגודת חסידי חב”ד בארצות הברית,  הרב מנחם מענדל לאקשין, חיים זלמן קרעמער, דוד שפרין.

הרב שלמה אהרן קזרנובסקי מחשובי חסידי חב”ד בארצות הברית, נקט אף הוא פעולות שתדלנות. יחד עם אישים יהודיים ביקר אצל חבר הקונגרס דזייקאבשטיין, כדי שיפעל על סנטורים שהוא מכיר שישתדלו להצלת אדמו”ר הריי”צ. הרב קזרנובסקי ומלוויו ביקשוהו שיפעל אצל הסנטורים: בורה, כמו גם אצל הסנטורים של מדינת ניו יורק - וגנר וקפלן. אלו השלושה היו חברים בוועדה הנקראת “רודפי שלום” בשל פעילותם מול הסובייטים חרף מדיניות ממשלת ארצות הברית.

נשיא ארצות הברית נרתם למען הרבי

הפרטים האמורים כבר פורסמו בבימות חב”דיות שונות, אך משיחת הרבי מה”מ עולה כי נשיא ארצות הברית דאז פעל אישית בענין, אך בכל הפרטים שפורסמו עד כה, נשיא ארה”ב לא הוזכר כלל. אולם בשנים האחרונות, בספרות ההיסטורית כמו גם בפרסומים ממשלתיים בארצות הברית, מזכירים את פעולות הסנטור בורה ונשיא ארצות הברית למען אדמו”ר הריי”צ.

סנטור בורה - הלא הוא ויליאם בורה שייצג בסנט את מדינת איידהו וכיהן בתפקיד יו”ר ועדת החוץ של הסנט באותה תקופה - היה ידוע כבעל דעות עצמאיות ובלט בכישרון הנאום כמו גם במאבקיו הבלתי מתפשרים בנושאים רבים. בשל כך כונה בפי חבריו בסנט “האריה של איידהו”.

בתקופה בה נאסר אדמו”ר הריי”צ הקשרים בין רוסיה לארצות הברית היו צוננים ובעצם כמעט לא קיימים. הסנטור בורה נקט בגישה אחרת. הוא סבר שכדאי לשמור על קשרים עם ברית המועצות חרף חילוקי הדעות הקשים. הוא עצמו יצר קשר אישי עם צמרת השלטון הסובייטי. זו הסיבה שחסידי חב”ד וראשי הג’וינט פנו דווקא אליו. הוא אכן נענה לפניה ותבע משלטונות ברית המועצות לשחרר את אדמו”ר הריי”צ. פעולותיו אלו מתועדות באתר לשכת העיתונות הממשלתי של ארצות הברית.

למרות מאמציו של הסנטור בורה, אלה לא הועילו. לבסוף נשיא ארצות הברית דאז מר קלווין קולידג’ פנה בעצמו לשלטונות ברית המועצות. סגנון הפניה ותוכנה אינו ידוע לנו, אך בספרים שונים באנגלית - הן אלו הכתובים על ידי מקורבים לחב”ד והן אלו שאינם קשורים כלל לחב”ד - מציינים כי נשיא ארצות הברית פנה לשלטונות ברית המועצות וכתוצאה מכך שוחרר אדמו”ר הריי”צ. 

“עוד מוזר לנו אופן חופשיותו”

י”א תמוז תרפ”ז. יום לפני שהרבי קיבל את בשורת השחרור. חסידי חב”ד בארצות הברית היו מודאגים, מודאגים עד מאוד, בשל העובדה שמזה מספר שבועות שאדמו”ר הריי”צ במאסר ובגלות ועד כה שום שתדלנות לא הועילה. בשלב זה הציע הרב שלום שניידרמן, רבם של חסידי חב”ד בפילדלפיה, לנקוט בצעדי מחאה, הן בפירסום מודעות בעיתונים בהם ימחו נגד ממשלת ברית המועצות והן בארגון כינוסי מחאה בהם ייטלו חלק יהודי ארצות הברית.

לעומתו סבר הרב אברהם אליהו אקסלרוד מבולטימור, מחשובי רבני חב”ד, כי אמנם יש לנקוט במחאות ובשתדלנות, אך העיקר הוא להתפלל ולבקש מה’ יתברך שיגאלנו גאולה שלימה ויוציא את הרבי לחופשי בקרוב.

הידיעות שהתקבלו בארצות הברית היו מעורפלות, מבולבלות ולעיתים סותרות. רק בי”ב תמוז, נודע בארצות הברית כי הרבי השתחרר ממאסר, אך טרם היה ברור האם אכן שוחרר לגמרי או לא. כעבור ימים אחדים הגיעה הידיעה כי הרבי נשלח לגלות בקסטרמה. חלפו עוד כמה ימים עד שהגיעה הידיעה כי הרבי שוחרר לחלוטין. השמחה היתה גדולה, הנה דברים שכתב הרב שלום שניידרמן אשר למד בצעירותו בישיבת “תומכי תמימים” ליובאוויטש אותה ניהל אדמו”ר הריי”צ:

קול אומר קרא: מזל טוב, מזל טוב, מזל טוב

תודה לקל בעד הבשורה הנעימה אשר הביאה שמחה בלב כל מי אשר בשם ישראל יכונה ובפרט בלב אנ”ש וביחוד בלב חברינו התמימים אלו אשר זכו בימי נעוריהם בעת אשר חסו תחת כנפיו של אדמו”ר [הרש”ב] זצ”ל [בישיבות תומכי תמימים בליובאוויטש וברוסטוב] לקבל גם מן האור אשר הוא האציל ממנו עליהם המקושרים אליו בלב ונפש.

אף על פי כן, השמחה לא היתה שלמה, מה שניתן ללמוד מהשורות הבאות:

“הגם כי איננו יודעים עוד כעת להעריך את ערך גדולת השמחה יען כי עוד מוזר לנו אופן חופשיותו, בכל זה מי שרוח ה’ עוד מפעם בליבו, והחוש והרגש מהרעיון ושיטת החסידות עוד לא נכבה בקרבם יש לו לשיר את השירה ‘עלץ ליבי בה’ רמה וכו’ רחב פי על אויביי וכו’ בטוחים אנו בעזרת השי”ת כי עצת מריביו תופר וכ”ק אדמו”ר שליט”א יגיע אל מטרתו אשר העמיד לו בחייו בכוחותיו הנעלים והקדושים ובזכות אבותיו זצ”ל”.

בתקופה הבאה נקבעו אסיפות שמחה וחג במרכזי חב”ד בארצות הברית. אחת מהן נקבעה בבוסטון, ולקראת האירוע יצא כרוז מיוחד:

בעזרת השם יתברך,

קול קורא!

לכל חסידי חב”ד מתפללי נוסח האר”י אשר בבוסטון וסביב לה בכלל’ובפרט ליהודי וינטרופ.

אסיפה כללית מיוחדת תיערך ביום ראשון 4 בספטמבר [ז’ באלול] בבית–הכנסת תפארת אברהם - אנשי ליבאוויץ רח’ שוירלי 231, וינטרופ, מסצ’וסטס.

ייקראו מכתבים שנתקבלו מרוסיה אודות סיפור מאסרו של הרבי שליט”א, ונפלאות הבורא שנראו בשחרורו.

יינתן דו”ח מכל אשר נעשה בבוסטון עד כה.

הרב הג’ רד”מ [ר’ דוד מאיר] רבינוביץ ומרצים מעולים נוספים, ינאמו בפני הציבור.

בכבוד,

אגודת תומכי ישיבות חב”ד

מר ב’ פורטנוי, נשיא, צ’לסי; מר שמשון גלזר, נשיא כבוד, צ’לסי; מר ש’ גולוב, גזבר, בוסטון; מר ב’ לזדן, בוסטון; מר ש”י לוין, נשיא כבוד, ריווייר; מר מ”מ סנו, ריווייר; מר ר’ טורץ; מר אליעזר קפלן, ריווייר; מר מ’ הבלוב, ריווייר; מר ש’ קהן, וינטרופ; מר נייטן לוין, וינטרופ; מר ב’ פינזור, דורצ’סטר; מר יהודא ליב הורוביץ, דורצ’סטר; מר נ’ סמואלס, מזכיר, ריווייר.

פעילות עלומה ליציאת הרבי

כמה שהפעילות סביב המאסר נותרה לוטה בערפל במשך שנים כה ארוכות, הרי שהפעילות האמריקאית סביב יציאת הרבי מברית המועצות, נותרה עלומה עוד יותר. המידע היחיד הוא שנשיא ארצות הברית והסנטור בורה פעלו למען יציאת הרבי מרוסיה, זאת במקביל לפעילות אינטנסיבית של הרב מרדכי דובין בלטביה והשתדלנים שפעלו ברוסיה.

יציאת הרבי באה כתוצאה מחשש שיאסר בשנית, ובשל כך נסע הרבי למלחובקה שבפרברי מוסקבה שם המתין לקראת ההתפתחויות. כששה שבועות שהה הרבי במקום, כאשר בזמן הזה הפכו החסידים עולמות כדי לאפשר את יציאת הרבי מרוסיה. בין כך ובין כך, נוצר צורך לגייס סכומי כסף גדולים למען המשך הפעילות. כדי לגייס כסף במהירות הוחלט לפנות לחסידים בארצות הברית. 

הרב יעקב ז’וראוויצער (מאסקאליק) מזכירו הזמני של הרבי הריי”צ, שיגר אגרת מיוחדת אל הרב אליהו סימפסון בה מבקש סיוע. אגרת זו מיום כ”ב בתמוז תרפ”ז הינה נדירה ביותר, כיון שבעת שהייתו של הרבי הריי”צ במלחובקה לא נשלחו כמעט אגרות מהרבי או ממזכירו בגלל יראת השלטונות.

בגלל הפחד הגדול ששרר באותה תקופה, לא רצה הרב סימפסון להראות לקהל החסידים בארצות הברית את גוף המכתב, ולכן העתיק את המכתב בכתב ידו, בהשמטת שמו של המזכיר. תוכן המכתב הוא - שדרושים סכומי כסף גדולים כדי לפעול ליציאת הרבי מברית המועצות, ואת הסכומים שיאספו ישלחו לר’ מרדכי דובין בריגא.

למכתב זה צירף הרב סימפסון העתק מברק שקיבל מהרב פייביש זלמנוב מורשה שבפולין, ובו בקשה לגייס בארצות הברית עשרת אלפים דולר.

פנייתו זו של הרב זלמנוב נעשתה על פי בקשת חתנא דבי נשיאה הרש”ג אליו.

ביום חמישי כ”א בתמוז כתב הרש”ג שהתגורר ברוסיה אל הרב זלמנוב על הדחיפות הגדולה להוציא את חמיו הרבי הריי”צ מברית המועצות. חלקו של המכתב נכתב ברמזים:

“בודאי תכתבו לבניו [= חסידיו] הר”ר אלי’ [סימפסון] והר”ר ישראל יחי’ [ג’ייקובסון] להשתדל כפי הראוי ואשר עזרת קרוביו יחי’ [ הכסף אשר יגייסו מאת החסידים] ישלחו אליך ואל קרובו ר’ מרדכי שיחי’ בר’ זלמן דוב ז”ל [דובין]…  

“אחיך בן מנחם [אביו של הרש”ג נקרא הרב מנחם מענדל גורארי’]”.

למחרת כתב הרש”ג מכתב מוצפן נוסף אל הרב זלמנוב, ובו הוא מספר כי הרבי הריי”צ לווה כספים, אבל אין די בזה. מצבם הכלכלי של החסידים בברית המועצות לא מאפשר להם לתרום סכומים גדולים. אשר על כן מסיק הרש”ג: “צריכים לעורר את [אגודת חסידי חב”ד בארצות הברית:] הרה”ג ר’ מנחם מענדל לייב שיחי’ [לאקשין] את הר”ר אלי’ [סימפסון] והר”ר ישראל שיח’ [ג’ייקובסון] אשר יעשו התעוררות גדולה ומסודרה בענין זה - אשר יקבלו סכומים נכונים מאת קרובם שיחי’ [חסידי ואוהדי חב”ד בארה”ב] וכל אשר יהיה אצלם ישלחו לאחד מן הב’ מקומות אליך ואל ר’ מרדכי שיח’ דובין”.

בימים הבאים שיגר הרב מאסקליק מכתב נוסף אל הרב ג’ייקובסון, כאשר לכתב ידו של המזכיר התווספו תוספות בכתב ידו של אדמו”ר הריי”צ. במכתב מפורט מצבו של הרבי הריי”צ והחובה להתאמץ להעבירו לריגה:

“ברור הדבר דבאם הייתם יודעים מצב הסכנה דכעת הייתם עובדים בחריצות גדולה, ולא הייתם נחים אף רגע, מלעשות כל מיני עשיות בכדי להעתיק מושבו כנזכר לעיל. ועליכם לפרסם כי אינו ענין פרטי של חסידים בלבד, כי אם הוא ענין כללי הנוגע לכלל ישראל, בלי הבדל מפלגה, אשר האמת הוא כן, ותמול כתבתי בקצרה לאחיו [ידידו] הרב ר”א [הרב אלי’ סימפסאן] שיחי’, וכעת הנני כותב גם להרמא”ל [הרב לאקשין] שיחי’, ותתיישבו ביניכם איך לסדר הדבר”.

מאמץ אדיר לגיוס כספים

גיוס הכספים בארצות הברית החל באופן מיידי. בשלב ראשון נשלחו אלפיים דולר, באותם ימים היה זה סכום גדול במיוחד. הרב יחזקאל פייגין, שמונה באותה תקופה למזכיר הרבי הריי”צ (במקום המזכיר הקודם הרב חאניע מרוזוב שנאסר), עמד בקשר עם מנהלי אגודת חב”ד בארצות הברית, והבהיר להם במכתב - אף הוא ברמזים - כי סכומי הכסף שהעבירו לרבי אינם מספיקים ודרושים בדחיפות עוד סכומים גדולים. הרב פייגין מבאר במכתבו שחסידי חב”ד בברית המועצות כבר נתנו יותר מכפי יכולתם וכעת נדרשת מסירות נפש מהנהלת אגו”ח בארצות הברית.

במכתב מכ”ז מנחם אב, הוסיף הרב פייגין כי הרבי מתעתד להעתיק את מקום מגוריו מברית המועצות ללטביה ולהתגורר בינתיים בריגה. עובדה זו הייתה עדיין סוד כמוס ורק החסידים המקורבים ביותר ידעו על כך. במכתבו מבהיר הרב פייגין כי נדמה לו שחסידי חב”ד באמריקה לא הבינו בעת המאסר עד כמה המצב חמור, וייתכן שגם כעת אינם מבינים כי הרבי חייב לצאת מיד את ברית המועצות, מפני הסכנה:

“באמת אין לשער הבשורה הטובה, ולו היה כל מימי אקעאן [אוקינוס] הגדול שלכם  משקה לא היה מספיק אם היה בכוחינו לשתות, אך מכל מקום כפי הנראה השערתכם בזה הייתה גדולה מכמו שהיא (ואולי גם המודיעכם בזה טעה בזה וטועה ואינו יודע).

“האמת הוא, אם כי בפועל עברה הסכנה, ובפועל יצא ממחלתו [מאסרו], אבל רק בפועל וד”ל. ולבד מאמר רז”ל לאו כל יומא מתרחיש ניסא [לא כל יום מתרחש נס] ה’ ישמרנו, הנה עוד אמרו רז”ל אין סומכין על הנס.

“ועל כן זהו רק בחסד ה’ עלינו, אבל עלינו כעת לעשות מה שביכולתנו ובהכרח להשתדל להוציאו בעזרת ה’ לגמרי ממחלתו [מאסרו] שחס ושלום לא תחזור עוד הפעם, ואשר על כן צריכים על זה רופאים מומחים [אולי הכוונה לעזרה באמצעות ממשלת ארצות הברית]. ובהכרח שיסע לאחינו מרדכי דיסנער [שיסע לריגה מקום מושבו של מרדכי דיסנער–חפץ]”. 

הרב פייגין מוסיף ומציין כי הכסף הנדרש כדי לכסות הוצאות שהיו בזמן המאסר. למרות שחסידי חב”ד ברוסיה אזרו עוז ותרמו כספים גדולים, הרי שהרבי נותר בעל חוב גדול. מלבד זאת דרוש כסף בכדי שהרבי ובני ביתו יוכלו לצאת מברית המועצות לריגה, וכן הוצאות מחיה לתקופה הראשונה בריגה.

מסקנתו של הרב פייגין הייתה שדרושים 25 אלף דולר בשביל כל הוצאות הללו.

מידת התקשרותם הגדולה של הרב סימפסון ושל הרב ג’ייקובסון לרבי גרמה להם לפעול במרץ רב כדי להשיג סכומי כסף גדולים. הם לא נחו ולא שקטו והמשיכו לפעול כדי להשיג עוד ועוד סכומים. לשם כך ערכו אסיפות ודיונים מרתוניים בקרב יהודי ארצות הברית. על אחת האספות דיווחו לרב יחזקאל פייגין והוא הראה את המכתב לרבי הריי”צ. את תגובת הרבי הריי”צ כתב הרב פייגין אליהם במכתב חוזר מיום י”ד באלול תרפ”ז:

“היה נראה שנהנה מאוד. קודם נסיעתי אמר אלי עוד הפעם שצריך לבוא בכתובים עמכם”.

הרב פייגין הוסיף וכתב כי הרבי הריי”צ אמר שבמקרה ואין כסף מזומן, שיקחו גמ”ח והוא ישלם זאת. במכתב הארוך והמרגש מסביר הרב פייגין כי לא יכולה להיות אפשרות שבה יגידו ‘לא יכולים’. זה היסוד להסברים מפורטים של הרב פייגין במכתבו, שכן הוא ביקש לשכנע שהמצב הוא של ‘אין ברירה’ ועל חסידי חב”ד בארצות הברית לתרום כספים ללא תנאי על מנת שהרבי יוכל לצאת מרוסיה.

לסיום כותב להם הרב פייגין כי את הדברים הוא לא כותב ביוזמתו ועל דעתו: “בכלל תבינו שכל תוכן מכתביי אינו דעת עצמי”. מעתה היה ברור כי דבריו החריפים של הרב פייגין, באו מהרבי הריי”צ בעצמו והפעילות נהיתה אינטנסיבית עוד יותר. 

למרות המכתבים והרצון הטוב של כולם, טרם הצליחו לגייס את הסכום הנדרש. כשהגיע חודש תשרי, הודיעו מריגה כי נחוץ סכום כסף גדול בכדי שהרבי יוכל להעתיק את מקום מגוריו לריגה, זאת לאחר שכבר השיג רישיון יציאה, וכבר הגיע ללנינגרד כדי להיפרד מהחסידים, וכעת צריך רק כסף עבור הנסיעה. 

בכ”ה בתשרי תרפ”ח, ערב שבת בראשית, קיימו מנהלי אגו”ח בארה”ב אסיפה בהולה בנושא. הרב סימפסון והרב ג’ייקובסון היו הדומיננטיים באסיפה. רגש ההתקשרות לרבי בער בקרבם. הם החליטו כי מוכרחים בכל מחיר לשלוח כעת ארבעת אלפים דולר עבור הרבי הריי”צ. לאחר מאמץ מיוחד השיגו בו ביום תרומה על סך ארבעת אלפים דולר, והסכום נשלח מיד.

בזמן בו הרב סימפסון והרב ג’ייקובסון דאגו לגיוס הכספים הדרושים, הרבי הריי”צ כבר הגיע לריגה, לאחר שיצא את ברית המועצות ביום חמישי כ”ד בתשרי. אבל בארצות הברית עוד לא ידעו על הנס הגדול ביציאתו ממצרים דרוסיה.

עם היוודע הבשורה הטובה בניו–יורק, שיגרה הנהלת אגודת חסידי חב”ד מברק ברכה לאדמו”ר הריי”צ בתוספת הודעה כי בסך הכל נשלחו שמונת אלפים דולר. הרבי השיב במברק כי קיבל את שמונת אלפים דולר. כשבועיים לאחר מכן שיגר הרבי מכתב בו הודה על גיוס הכספים:

“שילוחם בסך שמונה אלפים שקלים [דולרים], מימי הקיץ עד עתה, לידידנו הנעלה מר דובין יחי’, נכון קבלתי. וזהו פחות ממחצית הסכום שעלה בעת ישבי - ל”ע - במאסר הנ”ל, השתדלות השגת רישיון הנסיעה, והוצאות הנסיעה, ועוד טרם השגתי מעון הדרוש לנו, וההוצאה מרובה עד למאוד, ובטח יעזור השי”ת.

“ובזה הנני לתת להם ולכל ידידנו אנ”ש התמימים יחיו תודתי וברכתי בעד תמיכתם, והשי”ת יהיה בעזרם בגשמיות וברוחניות”.

מקורות: תורת מנחם, אגרות קודש, תולדות חב”ד בארצות הברית, תולדות חב”ד בפטרבורג, חסיד נאמן, זכרון לבני ישראל, מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם, להציל את הרבי,  מארגען זשורנאל, בית משיח, כפר חב”ד, לשכת העיתונות הממשלתית של ארצות הברית ועוד